טקס יום הזיכרון בלטרון / צילום: Corinna Kern, רויטרס
את אחת העצות החשובות ביותר שקיבלתי בכתיבה פובליציסטית אני עומד להפר במאמר הזה. "תכתוב מהלב", נהג לומר לי אמנון דנקנר, עורכי ב"מעריב" עליו השלום, "תן לו את כל הדיו שהוא צריך, אל תחסוך, אבל אחר כך תניח את המאמר בצד ותחזור אליו רק כשהלב נרגע כדי לוודא שהלב לא הגזים". אחר כך הוא אהב להוסיף "ובינינו - הלב תמיד מגזים". דנקנר צדק, כמובן, אבל הפעם אין זמן לתת ללב להתקרר. חייבים לפעול עכשיו, אז אני כותב ומקווה שדנקנר ז"ל יסלח לי.
גדלתי בחברה שבה חללי צה"ל היו הדבר הכי קרוב לקדושה. בקטנותי חינכו אותי לא לעשות רעש מתחת לכניסת אחד הבניינים כי בקומה הראשונה חייתה אלמנת ששת הימים ואסור להפריע לה. במכולת השכונתית פינינו את התור כשהגיעה אלמנה צעירה של שלום הגליל אוחזת בידה ילד קטן שכבר לא יכיר את אביו. הפעם היחידה שכמעט חטפתי סטירה מאמי הייתה כשהעזתי להתווכח עם מורה שבנו נפל במבצע עלום על הנושא באופן שנשמע כמו זלזול בו. "יש דברים שלא אומרים גם אם חושבים שצודקים", אמי פסקה. לא מפתיע אם כך שיום הזיכרון לחללי צה"ל היה היום הכי קדוש בשנה. גם בדירה שלנו הדלקנו מדי שנה נרות נשמה לזכר שני בני הדודים שנפלו ביום כיפור: ד"ר אורי פרנד ואלון לינצנברג ז"ל. עדיין אנחנו מקפידים על כך.
אפשר שזו הסיבה שהלב כל כך התקומם כשפורסמו ההנחיות לגבי יום הזיכרון הקרוב ולפיהן המשטרה תאסור כניסת משפחות לבתי העלמין הצבאיים. לפי הפרסום, כדי למנוע את כניסת המשפחות לבתי העלמין הצבאיים, יישלחו חיילים ומתנדבים לעמוד ליד בתי הנופלים עם דגל ישראל בעת הצפירה. בדרך זאת הם גם אמורים להשגיח שבני המשפחות השכולות לא יפרו את ההנחיות.
ההיגיון בהנחיות ברור וכך גם מטרתן הטובה - כולנו רוצים לשמור על בריאות הציבור בימי קורונה ובמיוחד על בריאות בני משפחת השכול, שאנו חבים להם חוב מיוחד, אך הלב עדיין מתקשה להסכים עם בתי קברות צבאיים ריקים מאדם ביום הזה ובמיוחד עם כך שלבני המשפחות לא תתאפשר עלייה לקברי נופליהן. לכן חייבים לשאול - האין דרך בה ניתן גם לשמור על בריאות הציבור וגם לאפשר למשפחות לעלות לקברי יקיריהם - יקירינו?
לתחושתי, מנהלי המשבר מצאו פתרון נוח מדי, אבל עם קצת הבנה לחשיבות העצומה של היום הזה ועם יותר כבוד לרצון אלה מבין משפחות השכול שמבקשים לפקוד את יקיריהם דווקא ביום זה - אפשר לחשוב על פתרון אחר. למשל, לחלק את בתי הקברות לחלקות לפי המרחק ביניהן ובכל חלקה לסדר לוחות זמנים שיאפשרו לכל המשפחות שרוצות בכך לפקוד הקבר לכמה דקות. נכון לאשתקד מספר חללי מערכות ישראל עומד על 23,741. גם בהנחה שכל המשפחות הללו תבקשנה לפקוד את בתי העלמין זו משימה אפשרית. במקום להציב חיילים בבתי המשפחות השכולות, הם יוצבו בבתי העלמין ויסייעו לארגון תור-הפוקדים בכל חלקה וחלקה. אם חסר תקציב או חיילים, אני משוכנע שיהיה קל לארגן מתנדבים שיסיעו את אותן משפחות לבתי הקברות בדרך ששומרת על ההנחיות (לא יותר מנוסע אחד ברכב מלבד הנהג), ימתינו להם בחניונים בלי לצאת מהרכב ויסייעו גם בשאר השלבים.
אמת, זה פתרון פחות "פשוט" אבל גם גבורת הנופלים ומשפחותיהם רחוקה מלהיות "פשוטה". למצער, אנו חייבים להם את האפשרות לבחון זאת. ואת זה כותב לא רק הלב השותת למשמע בכי אם שכולה שנמנע ממנה לעלות לקבר בנה שנפל ביום הקדוש הזה, אלא גם המוח המלווה אותו. אותו מוח שפונה ישירות לראש הממשלה, בנימין נתניהו, שלמרבה הצער מכיר את הנושא מגוף ראשון ומבקש ממנו: אנא אדוני, חשוב על זה שוב. זה מגיע להם ומגיע לכולנו.
הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו