ח"כ יאיר לפיד / צילום: גלעד קוולרצ'יק
כדי להבין ולטפל בסיכונים שמגפת הקורונה יוצרת לכלכלה, עלינו להכיר בעובדה שהיא פה כדי להישאר. הביטוי "אסטרטגיית יציאה" מטעה. לא נצא מזה, נלמד להכיל זאת. גם אם יתגלה חיסון, ייקח זמן רב עד שהוא ייכנס לייצור המוני. לא יהיה סוף לקורונה. נצטרך לעשות התאמות והחלטות שיאפשרו לנו לקיים את הכלכלה יחד עם המגפה. יש לישראל חיים כלכליים יעילים ופוריים, גם עם האיום האיראני, הסכסוך הפלסטיני, מחלות זיהומיות שגורמות למות אלפים בשנה, ומכת תאונות הדרכים. לכל איום יש השלכות קשות, ואף אחד מהם לא גורם לנו לשים שלט "סגור" על הכלכלה.
חייבים להחזיר את המשק לעבודה כבר היום, מפני שהקורונה מייצרת לכלכלה שני סיכונים חמורים: אחד מיידי, השני מהותי.
הסיכון המיידי ברור: אבטלה חריפה והתמוטטות של עסקים. פחות ברורה העובדה שהן מחמירות זו את זו. ההסבר פשוט: מיליון מובטלים לא יוצאים לקניות, אלא נשארים בבית ומסתפקים במוצרי יסוד. העסקים שנפגעו חמורות בשבועות של סגר והגבלות, יגלו שגם כשהמשק יחזור לפעילות מלאה, הם איבדו מכירות של מיליון לקוחות פוטנציאליים. כשמחזור המכירות מתכווץ, הסיכוי שהעסקים יחזירו לעבודה את עובדיהם מתכווץ איתו; ונוצר "מעגל רֶשָע": ככל שיש יותר מובטלים, יש פחות קונים, וכשיש פחות קונים, העסקים מפטרים יותר עובדים, ונוצרים יותר מובטלים.
כדי לעצור את מעגל הרשע, על המדינה להפעיל מנגנון פיצוי מיידי ויעיל לעסקים קטנים ובינוניים (לפי "מודל צוק איתן" שהפעלנו בהצלחה במשרד האוצר ב-2014). עליה לתת מענקים מותנים בהיקף גדול - בגובה 80% משכר העובדים שהוצאו לחופשה, תמורת החזרתם לעבודה. עליה לבחור שורה של פרויקטי-ענק טכנולוגיים, ולהשקיע בהם מיליארדים כדי להעיר את התעשייה. אם היא לא תעשה כל זאת מיד (הצעתי צעדים אלה לפני שבועיים), המשבר ינציח את עצמו.
הסיכון השני חמור יותר אף שהוא סמוי מהעין. משבר הקורונה עלול להפוך את ישראל מחברה יזמת של לוקחי סיכונים, לחברה של שכירים המעדיפים עבודה קבועה ומוגנת. למול מציאות שבה עצמאים מתרסקים בעוד השכירים נשארים מוגנים, רבים עלולים להסיק שהסיכון אינו משתלם. במקום חלום על סטארט-אפ שעלול להתרסק, עדיף לקבל בחגים תלושי שי. ברור שאין רע בתלושי חג, אבל מישהו צריך תת אותם, לא רק לקבל.
הכלכלה הישראלית, בדומה לכל כלכלה מצליחה. בנויה מתמהיל מאוזן של שכירים ועצמאים. התמהיל הוא עניין של אופי ותרבות.
למשל, ארה"ב היא מדינה עם תרבות של יזמות ואתוס של הרפתקנות עסקית. גיבוריה הם אנשים כמו הנרי פורד ואילון מאסק, שהמציאו מאין תעשיות חדשות. מנגד, יפן היא מדינה שבה התרבות היא "עבודה אחת לכל החיים". בגיל 19 אתה נכנס לטויוטה או מיצובישי, ויוצא כפנסיונר. בשנותיה הראשונות דמתה התרבות הכלכלית בישראל ליפן. ב-30 השנהם האחרונות, היא דומה יותר לארה"ב ולסינגפור. עדיף כך. בכלכלה גלובלית ומהירה, מדינת אי קטנה ומוקפת אויבים כישראל, חייבת לקיומה יזמות עסקית וטכנולוגית. לולא היינו "אומת הסטארט-אפ" לא יכולנו לממן את תקציב הביטחון ולא את ההשכלה הגבוהה שממנה ייצא הדור הבא של הטכנולוגים והמהנדסים.
אלא שהקורונה משנה את התרבות שלנו. היא עלולה להפוך את היזמים והחולמים של העתיד, לאנשים שמקשיבים לאימא שאומרת להם, "עדיף שתמצא עבודה קבועה". איננן יכולים להרשות זאת לעצמנו. גם פה, מחובת המדינה לשנות את כיוון הספינה. עליה להשקיע כסף גדול בפקולטות לטכנולוגיה, ובפס רחב בכל הארץ, להגדיל דרמטית את תקציב המדען הראשי, להציע מגוון אפשרויות מימון לכל שני צעירים שיושבים במוסך וחולמים להיות סטיב ג'ובס הבא, לעשות התאמות מס שימשכו קרנות הון (HEDGE FUNDS), שבהן יש יהודים רבים שישמחו לעבוד בישראל. בקיצור, המדינה צריכה לשפוך הרבה כסף על יזמים, כדי שהם ינסו להגשים את חלומותיהם.
אין שום בעיה עם זה שהממשלה מחלקת 500 שקל לכל ילד וקשיש. אני בעד. בטח בימי צרה ומצוקה. רק שיש לה תפקיד חשוב בהרבה. לוודא שיהיו לה 500 שקל גם בעוד שנה-שנתיים. וזה לא יגיע מלחלק כסף, אלא מלהשקיע אותו במקומות הנכונים. לעשות החלטות קשות על "פתיחת המשק". לנהל נכון את הסיכונים בין הבריאות לכלכלה. ולייצר ודאות! אנשים צריכים לדעת מתי הם יחזרו לעבודה והילדים לבית-הספר. מתי - ולמה - כדאי להם לפתוח עסק בפעם הבאה.
הכותב הוא יו"ר יש עתיד-תל"ם