שיעור מקוון / צילום: דני זקן, גלובס
ארגוני עובדים שואבים את כל כוחם מנשק השביתה הנמצא בידם - ככל שהנזק הפוטנציאלי של שביתתם גדול יותר, כך גדלים כוחם ויכולתם לדרוש תוספות שכר או שיפור תנאים. אך מה קורה כאשר הנשק הופך ללא רלוונטי משום שממילא הילדים בבית? ובכן, נשאר רק לצעוק ולרקוע ברגליים, כפי שעשתה מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דוד בראיון לחדשות 12.
לכאורה בן דוד הייתה יכולה לאיים בהפסקת ההוראה מרחוק כל עוד לא מובטח למורים "שלא ילמדו יום אחד נוסף בקיץ", אך היא יודעת, וכולנו יודעים, שאין בכך כל איום. עם כל התועלות שקיימות בלמידה מרחוק, רוב רובם של ההורים יסתדר מצוין גם בלעדיה וימצא שלל דרכים להעסיק וללמד את ילדיו בהתאם ללוח הזמנים הביתי ולתחומי העניין של הילדים.
אמנם למידה מרחוק מצליחה לא רע בתיכונים ולפעמים גם בחטיבות, אך בגילאים הנמוכים המשך הלמידה מרחוק הוא בעיקר הדרך של הסתדרות המורים להבטיח חופשת קיץ ארוכה למורים ולגננות, בזמן שכמעט כל המשק יעבוד. ימי חופשה הרי לא נשארו לאף עובד אחר. ככל שיורדים בגילאים, כך המורים, טובים ככל שיהיו, הופכים לפחות ופחות רלוונטיים. ככל שהמשפחה נעדרת אמצעים כגון מחשבים, מדפסות, מרחב למידה שקט וזמינות הורית מסוימת, כך הלמידה הופכת לבלתי אפשרית, עם כל הרצון הטוב.
אנחנו בארגון 'הדור הבא - הורים למען בחירה בחינוך' ביצענו סקר כבר לפני חודש שהראה באופן ברור את התוצאות העגומות האלה, אך האבסורד הוא שמשרד החינוך יכול היה ללמוד על כישלון הלמידה מרחוק מהשאלון שהפנה בעצמו להורים במהלך חופשת הפסח. כמעט עשרת אלפים הורים ענו עד כה ותיארו את חויתם ואת חוויית ילדיהם מהלמידה מרחוק, לרוב באופן שלילי וביקורתי, אך המשרד כלל לא טרח לנתח את התגובות וללקט מהן תובנות בטרם יצא עם התכנית הגרנדיוזית והבלתי ישימה שלו.
משבר הלמידה מרחוק הוא רק סימפטום שחשף את כשלי מערכת החינוך הקיימים גם בשגרה - ריכוזיות מוגזמת, חוסר גמישות מוחלט ותלות הרסנית בארגוני המורים. אנו סובלים מהתופעות הללו כבר שנים רבות, אך המשבר הציף את החסרונות והכניס אותם אל תוך בתינו. במקום לאפשר לבתי ספר ולקהילות להתארגן וליזום פתרונות המותאמים לצרכי ההורים, המשרד יצא בתוכנית אחידה שקובעת לנו ההורים איך ומתי להפעיל את ילדינו; במקום הבחנה מתבקשת בין גננות למורים בחטיבת הביניים, תנאי ההעסקה נשארים זהים רק בגלל שארגון עובדים אחד מייצג את שתי האוכלוסיות; במקום שיהיה קשר ישיר, כן ומכבד בין נותני שירותים למקבליהם, אנו עדים כעת לשיאו של מאבק מיותר בין הורים למורים רק בגלל שהכול עובר דרך המדינה והסתדרות המורים.
משברים נושאים בחובם הזדמנות לשינויים ויכולים לשמש כחבלי לידה. המאבק כעת הוא על האפשרות להיעזר במערכת החינוך לטובת החזרה לשגרה לה אנו מייחלים, אך במקביל אנחנו צריכים לחשוב היטב על התיקונים הנדרשים לטווח הארוך. הרפורמה הבאה במערכת החינוך צריכה לעמוד בסימן אחד: ביזור ואוטונומיה. להוריד סמכויות לשטח, הן בתקציבים, הן בפדגוגיה והן בהעסקת המורים. למורים מגיעים תנאים שהולמים את חשיבות המקצוע, אך התנאים הללו יוכלו לבוא רק לצד הגמשה מלאה של תנאי ההעסקה - בתי ספר יבחרו את מוריהם ויקבעו במידה מסוימת את תנאיהם, כך שהטובים ירוויחו את השכר הראוי ליכולותיהם, והבלתי מתאימים ייפלטו מהמערכת. בתי הספר לאחר הרפורמה הזו יקבלו הרבה יותר חופש לעצב את החזון והמעש ביחד עם קהילת בית הספר.
הכותב הוא ממובילי ארגון "הדור הבא - הורים למען בחירה בחינוך" וחוקר מדיניות חינוך