אנדרו קואומו / צילום: רויטרס
דווקא מתוך הריסות, צצים ועולים לפעמים מנהיגים. בימים אלה של מגפה שמשתוללת בחלקים נרחבים של העולם, מנהיגים מקומיים נדרשים לגלות כישורי הנהגה שבימים רגילים הם לפעמים סמויים מעין הציבור. מושל ניו יורק, אנדרו קואומו, שמדינתו הפכה לשדה הקטל המרכזי של הקורונה בארה"ב, הפך למנהיג כזה.
זו כבר הפכה לשגרה מוכרת בארה"ב: שתי מסיבות עיתונאים מושכות את עין הציבור (והתקשורת) מדי יום - זו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, וזו של מושל ניו יורק, אנדרו קואומו. הראשון, בין שבמכוון ובין שלא, מנהל קרבות אגרוף מול התקשורת, והשני זוכה באהדתה. ולא, לא מדובר בפופוליזם כפי שהיה צפוי מפוליטיקאים שמקבלים זמן מסך יקר. בעוד שבמשך תקופה ארוכה, כאשר הקורונה עשתה את הדרך הבלתי נמנעת מהמזרח הרחוק ומאירופה אל עבר ארה"ב, התנהל הנשיא טראמפ כאילו הווירוס הוא יתוש טורדני בלבד. עד כמה גדולה הייתה ההכחשה? הוא אפילו סירב לקרוא לה בשמה וכינה אותה "הווירוס הסיני" או "הווירוס מווהאן". כאילו התעלמות מהשם או מעצם המגפה תקטין אותה או תעלים אותה במציאות.
יומיים אחרי שקואומו הכריז ב־7 במרץ על מצב חירום במדינת ניו יורק, כאשר נספרו 89 נשאים מאומתים במדינה, צייץ הנשיא טראמפ בטוויטר: "אז בשנה שעברה מתו 37 אלף אמריקאים משפעת רגילה. זה נע בין 27 אלף ו-70 אלף בשנה. שום דבר לא נסגר, החיים והכלכלה נמשכים. ברגע זה יש לנו 546 מקרי קורונה ו-22 מתים. חישבו על זה!".
מנגד, במסיבות העיתונאים שערך קואומו, נראה אדם שמהרגע הראשון לוקח אחריות מלאה על המתרחש בתוך מדינתו, כואב את מותם של התושבים, עונה בכנות לשאלות העיתונאים, שולט בחומר, וגם מפזר במידה נכונה קלישאות הוליוודיות שאמריקה כל-כך אוהבת ("זו אמריקה במיטבה", אמר למשל על מתנדבים שהגיעו לסייע בניו יורק). הפופולריות של קואומו, ששלוש הקדנציות שלו כמושל מאז 2010 היו בעיקר דוגמה לטכנוקרטיות מוערכת, הביאה רבים לתהות האם הם צופים ב"שידור חי" בעלייתו של מנהיג חדש למפלגה הדמוקרטית בארה"ב. מנהיג שיוכל להביס את הנשיא טראמפ בקלפיות בבחירות לנשיאות.
"טראמפ לא מלך, אלא נשיא"
כשהנוכחות של טראמפ ושל קואומו ממלאת את מסכי הטלוויזיה, שערי העיתונים ואתרי האינטרנט השונים, לא קשה להבין מדוע הם נראים כמו שני צדדים של אותה המטבע - ארה"ב. אמריקה כבר התרגלה בשנים האחרונות ללשון העוקצנית של הנשיא בראיונות או בפלטפורמה המועדפת עליו, טוויטר, כלפי מושלים או נציגי ציבור שהוא לא אוהב, לא מעריך או סתם כאלה ש"העזו" לקרוא תיגר על תפקודו או מעשיו. קואומו נוהג אחרת. הוא נזהר בכבודו של הנשיא, אבל לא חושש לשגר חצים לעברו.
באופן מפתיע אולי, בעוד שההשוואה בין השניים יכולה להוות איום מסוים על הנשיא טראמפ, שידוע בעריפת ראשים של אנשים שמפתחים דעה משלהם (שמנוגדת לעמדתו שלו), שוררים בין השניים יחסים קורקטיים בסך הכול. קואומו לא מהסס לשבח את טראמפ, סגנו מייק פנס ואחרים על דברים טובים שהם עושים, לדעתו, אך במקביל גם לבקרם בחריפות כשהוא חש שהממשל לא עושה מספיק.
"הממשל הפדרלי שותף שלנו, כמובן", אמר קואומו בתשובה לשאלה במסיבת עיתונאים. "שוחחתי שוב עם הנשיא על המצב, שוחחתי עם סגן הנשיא. שוחחתי עם ג’ארד קושנר. הבית הלבן עוזר מאוד".
לעומת זאת, לאחר שבשבוע שעבר הכריז טראמפ: "הנשיא הוא זה שמחליט. מושלים לא יכולים לעשות כלום ללא האישור של הנשיא" - במילים אחרות, יש לו סמכות טוטלית על כל מדינות ארה"ב - היה זה קואומו ש"התנדב" להזכיר לטראמפ כי ארה"ב הוקמה בין היתר על יסוד התנגדות למלוכה ועל יסודות מוצקים של פדרציה של מדינות בעלות סמכות פנימית בהתנהלותן.
"היה ויכוח כזה. הוא נעשה לפני הרבה מאוד שנים על-ידי אנשים בשם המילטון ומדיסון וג'פרסון ו־וושינגטון", ענה קואומו בסרקזם כשנשאל בראיון ב-CNN לגבי ההתבטאות של טראמפ, "והם סיכמו את הדיון הזה. הם כתבו מסמך שקוראים לו 'החוקה של ארה"ב'... והוא קובע שלממשלה הפדרלית אין סמכות על המדינות. היא קובעת בדיוק את ההיפך ממה שאמר הנשיא. המשמעות של דבריו היא שהוא מלך. לא היה לנו 'המלך וושינגטון' ואין לנו 'המלך טראמפ' אלא 'הנשיא טראמפ'. וחשוב לזכור שהמושבות הן אלה שיצרו את הממשל הנשיאותי ולא להיפך".
בתגובה לשאלת המראיינת "מה יעשה אם הנשיא יורה לו ‘לפתוח’ מחדש את ניו יורק בתאריך מסוים", קואומו ירה בחזרה בלי להתבלבל: "אם טראמפ יורה לי לעשות משהו שמסכן את בריאותם של תושבי ניו יורק, אני לא אעשה זאת ויהיה לנו פה אתגר חוקתי בין המדינות לממשל הפדרלי שיגיע לבתי המשפט. הדבר הגרוע ביותר שהוא יכול לעשות ברגע הזה זה לנהוג באופן דיקטטורי ומפלג כזה. אני יודע שהוא בשנת בחירות, אני יודע שהפוליטיקה גועשת, אני יודע שזה האדומים נגד הכחולים... אז לא. לא כשזה מגיע לזה - זה אדום, כחול ולבן. מתו 10,000 איש בניו יורק. הנגיף לא הרג דמוקרטים או רפובליקאים. הוא הרג אמריקאים".
"מלחמת אחים" בשידור חי
בעידן הזה, וביתר שאת במשבר הנוכחי, הופכים ערוצי האקטואליה והחדשות גם לאמצעי בידור. וממילא הציבור האמריקאי מתמכר קודם כול לסיפור - כמה שיותר הוליוודי ומרגש, יותר טוב. לקואומו הזדמן טוויסט בעלילה, כשאחיו כריס, המגיש תוכנית קבועה ב-CNN, התגלה כנשא קורונה. ההתייחסות הרגשנית משהו שלו להידבקות של אחיו שבתה את לבם של האמריקאים. "אני מפחד ממה שיכול לקרות לאחי ואני דואג לו - כמו כל אחד שחושש לאנושות ולכל מי שהוא אוהב", אמר קואומו במסיבת עיתונאים לאחר שפורסם כי אחיו נדבק.
בין האחים קואומו נרשמו כמה רגעים קומיים טלוויזיוניים - שכבר הפכו לוויראליים ברשתות החברתיות - בראיונות לאורך החודש וחצי האחרונים מאז התפרצה המגפה בניו יורק. כמו שני תיכוניסטים הם מכנים אחד את השני בכינויי גנאי בשידור חי בטלוויזיה, צוחקים זה על בגדיו של זה ויורדים אחד על המראה החיצוני של השני. גם רגעים מרגשים נרשמו: "אני יודע שאתה אוהב להתרוצץ ברחבי העיר עם חליפה שלא מתאימה לגודל שלך", אמר קואומו הצעיר לאחיו המושל, "אבל אני רוצה שתזכור שאתה חייב להישאר בריא. אני צריך שאחי הגדול יישאר בריא כי אני אוהב אותך ואתה המרכז של המשפחה שלנו, אבל אתה גם המרכז של משפחת ניו יורק עכשיו".
"כן, אבל אני חייב לעשות את העבודה שלי", ענה המושל, "ואמא לא גידלה אותי להיות גנרל שמפקד מהכורסה ונותן הוראות ממרתף הבית שלו. כמו שאני אומר לחיילי המשמר הלאומי מדי יום, 'לא אבקש מכם לעשות או להיות במקום כלשהו שאני אינני שם', אז אני חייב להמשיך לתפקד כפי שאני מתפקד", אמר והוסיף בקריצה לאחיו המשדר מהבית: "אתה תמשיך לשבת במרתף. אני חושב שזה מאוד נחמד. אני אוהב אותך. תהיה בריא. תתקשר מדי פעם".
בהזדמנויות אחרות בידרו השניים את הצופים עם ויכוח הנוגע למעמדם בבית. בין היתר, כריס טען שהוא הבן האהוב, כי אמם האיטלקייה הורישה לו באופן בלעדי את המתכון לרוטב הספגטי וקציצות המפורסם שלה, כי "רק הוא יוכל להמשיך לשאת הלאה את המורשת". המושל קואומו לא נשאר חייב וירה טיל משל עצמו: "תמיד היית טוב במניפולציות ותמיד היית הקציצה (meat ball) של המשפחה. ובכל אופן, חלק מאיתנו צריכים לצאת לעבודה, נכון? לי אין את הפריבילגיה של לעבוד שעה אחת ביום כמוך".
אחרי שהפך לאיש השעה, זה שמספק בטלוויזיה נחמה, אמפתיה, אמינות, שותפות־גורל וגם משדר רצינות וביטחון, היה זה אך טבעי שיסתובבו ספקולציות לגבי עתידו הפוליטי של קואומו. בשנה שעברה הוא הכריז כי ירוץ לקדנציה נוספת כמושל ניו יורק, אבל עתה הדיבור החם בפוליטיקה האמריקאית הוא שהמטרה של קואומו הפכה לגדולה הרבה יותר - הבית הלבן. זו השערה לא מופרכת. במיוחד כשלוקחים בחשבון שלאחר פרישתו של ברני סנדרס הכריזמטי, המפלגה הדמוקרטית נותרה עם ג'ו ביידן, איש אפור שלא השכיל לנצל את השבועות האחרונים כדי להציע מנהיגות אחראית יותר מזו שמוצגת לאמריקאים מדי ערב במסיבות העיתונאים הכאוטיות של טראמפ, שהפכו למופע השתלחות והתגוננות.
בינתיים, קואומו דוחה את הספקולציות הללו בעקשנות כל אימת שהן עולות. בראיון לאחיו כריס
ב-CNN, ענה המושל במילה אחת - "לא" - על כל השאלות הנוגעות לריצה לנשיאות, בהווה או בעתיד.
כך או כך, אם הוא אכן מתכוון לרוץ למשרה הפוליטית הבכירה בעולם, לא יהיה חכם להצהיר זאת תוך כדי משבר חסר תקדים. בן רגע הוא יהפוך מדמות אהודה לפוליטיקאי שמנסה "לפרוע את הצ’קים" באופן ציני על התנהלותו. מילות הערכה יהפכו במהרה לחצי ביקורת ארסיים.
נישואים לבת משפחת קנדי
אנדרו מארק קואומו נולד בשלהי שנת 1957. הוא הבכור מבין חמשת ילדי המשפחה שהתגוררה בהוליס, קווינס, שכונה של מעמד בינוני שבה התיישבו סביו שהיגרו מאיטליה. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון הדתי "ארכיבישוף מולוי" בשנת 1975, הוא למד באוניברסיטה הישועית בניו יורק "פורדהאם", וסיים שם תואר ראשון ב-1979. הוא המשיך ללמוד בבית הספר למשפטים באלבני, שם קיבל תואר דוקטור לאחר כמה שנים.
בתחילת שנות ה-20 לחייו, אנדרו שימש מנהל הקמפיין של אביו למשרת מושל ניו יורק. מריו קואומו ניצח בבחירות בשנת 1982, ואנדרו עמד תחילה בראש צוות "המעבר" של אביו. לאחר מכן, שימש יועץ בכיר בשכר של דולר לשנה. במסגרת תפקידו היה אחראי, בין היתר, על בניית בתי מחסה לחסרי בית במדינה. הוא החל לשמש כעוזר פרקליט מחוז מנהטן בשנת 1984, לפני שהפך לשותף במשרד עורכי הדין בלוטריך, פלקונה ומילר. בשנת 1986 חזר לשירות הציבורי והקים את מפעל הדיור של המדינה למען עניים (HELP).
בתחילת שנות ה-90 התחתן עם נצר למשפחת האצולה הפוליטית באמריקה, קרי קנדי, בתו השביעית של רוברט (בובי) קנדי, אחיו של הנשיא המנוח, שנרצח בעצמו ב־1968. הנישואים נמשכו 15 שנים, עד 2005, וסיפקו בסופם חומר רב לעמודי הרכילות בעיתונות המקומית. כבר באותה שנה הוא החל לנהל זוגיות מתוקשרת נוספת עם גורו המזון ומגישת הטלוויזיה, סנדרה לי. גם מערכת היחסים הזו נמשכה כ-15 שנה, עד שבשנה שעברה השניים נפרדו.
ב-1993 הפך קואומו לעוזר השר לדיור ופיתוח עירוני (HUD) של הממשל האמריקאי, תחת הנשיא ביל קלינטון. ארבע שנים אחר כך, כשהוא בן 40 בלבד, מונה קואומו לשר הדיור והפיתוח העירוני - תפקיד שבו החזיק עד 2001.
עם רקורד מצוחצח ועתיד שנראה בגיל 44 זוהר למדי, קואומו רץ בפעם הראשונה למשרת מושל ניו יורק ב־2002. הוא פרש מהמרוץ לאחר התבטאות שנחשבה בעייתית בשיח הפוליטקלי־קורקט האמריקאי כשביקר את תפקודו של ג’ורג פאטקי, מושל ניו יורק דאז, בפיגוע הטרור של ה־11 בספטמבר. לאחר מכן, בחר להיעלם מהעין הציבורית למשך כמה שנים וצץ מחדש ב־2006 במרוץ למשרת התובע הכללי של ניו יורק. בשונה מישראל, התפקיד אינו מינוי פוליטי או מקצועי בלבד, אלא תפקיד שאליו נבחרים בבחירות מקומיות ונחשב ללא פחות פוליטי מאשר מקצועי ובמקרים מסוימים, גם למקפצה לתפקיד מושל המדינה.
כתובע הכללי, הוא עשה שם לעצמו כלוחם בשחיתות. לאחר פרישתו בטרם עת של מושל ניו יורק, אליוט ספיצר, שהתגלה כחובב זונות, החליט קואומו לרוץ מחדש למשרה. העתיד נראה שוב זוהר וקואומו נבחר הפעם למושל ניו יורק. הוא נכנס למשרד באחד בינואר 2011 ונמצא שם מאז.
"מדבר כמו מכונאי רכב"
ניהול של מדינה בארה"ב, בוודאי כזו שמתגוררים בה כ-20 מיליון איש, אינו משימה קלה, אבל תפקיד מושל מדינה בארה"ב נחשב לנמוך בהיררכיה הפנימית, מתחת לחברי קונגרס וסנאט. לרוב, ולמרות התפקיד המיניסטריאלי המורכב שהם ממלאים, המושלים והמושלות אינם מוכרים ברחבי המדינה ובוודאי שאינם זוכים לחשיפה תקשורתית מחוף לחוף. אלא אם כן, כמובן, הם מעורבבים באיזו שערוריית מין או סתם בשערורייה כלשהי.
לכן, למרות הפרופיל הגבוה של מדינת ניו יורק, השידורים החיים בסינדיקציה ברחבי ארה"ב של מסיבות העיתונאים היומיומיות של קואומו, בשילוב ראיונות, דיווחים על התנהלותו וכתבות פרופיל עליו גם מסביב לעולם, נחשבים לנדירים מאוד בפוליטיקה האמריקאית. בכל אלה קואומו מדבר בגובה העיניים ובשפה פשוטה.
"הוא נהנה מהבנה של איך התקשורת עובדת, שאין לשום נבחר ציבור אחר כעת", אמרה באחרונה היועצת הפוליטית רבקה כץ, ל"רולינג סטון מגזין". כץ, שייצגה בשנים האחרונות פוליטיקאים שהתמודדו מולו או היו בציר התנגשות עמו, מסבירה כיצד הדבר הזה בא לידי ביטוי גם מול אשף יחסי ציבור כמו הנשיא האמריקאי הנוכחי. "טראמפ מבין למה חשוב להיות בטלוויזיה", היא אומרת, "אבל קואומו מבין איך לומר לאנשים מה באמת קורה באופן שהוא גם מפוכח וגם מרגיע".
בעניין זה, אנדרו קואומו שונה מאוד מאביו מריו שכיהן בתפקיד מושל ניו יורק במשך שלוש קדנציות. קואומו האב, שנתפס בזמנו כפוליטיקאי־אינטלקטואל, שעל מדף הספרים שלו נחו הפילוסוף אריסטו לצד הקיסר-פילוסוף מרקוס אורליוס, נחשב גם לאחד הנואמים הפוליטיים הרהוטים והמבריקים של זמנו. לפחות בעניין הזה, התפוח נפל רחוק מהעץ. "בניגוד לאביו, אנדרו לא מנסח רעיונות רהוטים, מדבר על אידיאלים או מעביר חזונות", נכתב בכתבת פרופיל עליו מלפני עשר שנים ב"ניו יורק טיימס", "קואומו הוא יותר כמו מכונאי שמרים את ראשו ממנוע המכונית התקועה שלך, ואומר לך מה לא בסדר במנוע ואיך הוא יתקן את זה". בסופו של דבר, נכתב בכתבה, קואומו "מעדיף משפטים קצרים ועובדות חסרות דמיון".
אין לטעות: זה לא אומר שאנדרו קואומו אינו חכם או נופל מאביו באינטליגנציה שלו. יכול מאוד להיות שזו גם בחירה מושכלת לא לדבר גבוהה־גבוהה בעידן שבו הרוח הידלדלה כל-כך בארה"ב.
שמאל, ימין, שמאל... מרכז
הסמנים השמאליים במפלגה הדמוקרטית מבקרים את קואומו שהוא איש מרכז, אבל למרות עמדותיו, הוא עומד מאחורי לא מעט חוקים ליברליים
בניגוד לדמויות שצבועות באדום שמאלני בוהק כמו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, קואומו נחשב במפלגה הדמוקרטית מאז ומתמיד לאיש מרכז שאימץ את "הקלינטוניזם". כלומר, במקום לנקוט עמדות שמאל ליברליות מובהקות, טוענים מבקריו, הוא בחר בעמדות שמזכירות יותר את גישת "הדרך השלישית", שהפכו פופולריות מאוד בשנות ה-90 על-ידי ראשי מדינות כמו נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, ראש ממשלת גרמניה לשעבר גרהרד שרדר ואחרים.
זאת ועוד, אף שכתובע הכללי של ניו יורק הוא זכור כ"לוחם בשחיתות" שגם הביא לשינויים בתחום הפנסיות, הביקורת משמאל כלפיו היא שהממשל שלו נגוע מאוד בשחיתות וביחס מפלה לטובת ניו יורק "התאגידית", וכן שהאג’נדה שלו בבחירות ובכלל נטתה יותר מדי למרכז ולימין. כך הוא הוריד את מס החברות במדינה במטרה "להגדיל את התעסוקה". מהלך שזכה, כצפוי, לביקורת מהאגף השמאלי במפלגה בדמוקרטית.
"המפלגה הדמוקרטית הקדישה את שני העשורים האחרונים להתרחקות מערכי הניו דיל וסירוב לעמוד ללא עוררין לצד האנשים העובדים. המושל קואומו מגלם את המעבר הזה למרכז", אמרה מוניקה קליין, אסטרטגית של הדמוקרטים הפרוגרסיביים בניו יורק, ל"גארדיאן" הבריטי באחרונה.
היא הוסיפה שבמקום "להעלות מיסים לעשירים ולשכבות המבוססות בניו יורק, קואומו הוביל את ניו יורק כמו תאגיד דמוקרטי לקיצוץ בתקציבים של בתי חולים, בתי ספר ציבוריים ודיור בר־השגה".
עם זאת, הודות לתפיסה הניהולית של קואומו ולמערכות היחסים שהוא מקיים, הוא הצליח להעביר במסגרת המדינה חוקים פרוגרסיביים־ליברליים ברורים ובהם חוק שוויון נישואים לקהילת הלהט"ב, כבר בשנה הראשונה לכהונתו, תוך הסכמות עם הציר הרפובליקאי - זאת שנתיים בלבד אחרי שהמחוקקים במדינה זו, שבה הדמוקרטים שולטים, דחו את החוק הזה; הידק את חוקי הנשק במדינה, תוך מאבק לא פשוט מול אחד מארגוני הלובי החזקים ביותר שפעלו נגדם; ביטל לחלוטין את שכר הלימוד במכללות הציבוריות למשפחות עם הכנסה של פחות מ-125 אלף דולר לשנה; אסר על קידוח פצלים במדינה; והעלה את שכר המינימום בניו יורק בהדרגה בשנים האחרונות לכ-13.5 דולר בממוצע כיום - כמעט כפול מהשכר הפדרלי בארה"ב שעומד על 7.5 דולר (ב-31 בדצמבר 2021 יעלה שכר המינימום בניו יורק ל-15 דולר). הוא גם העביר חוק ללגליזיציה של מריחואנה רפואית ב-2014 - חוק קונטרברסלי שהיה תקוע בצינורות הפוליטיים במשך זמן רב.
אין ספק שלטוב ולרע, קואומו הוא חלק מהממסד הדמוקרטי. היותו בן לאב פוליטיקאי מהמפלגה, נישואיו לבת למשפחת קנדי, האצולה בה"א הידיעה של ארה"ב וכמובן התפקידים הרשמיים שנשא בממשלת קלינטון - כל אלה מספיקים בהחלט כדי לתת נקודות פתיחה טובות מאוד לכל אדם שרוצה להתקדם בפוליטיקה האמריקאית. אלא שלהיות חלק מ"הממסד" זו גם מגרעה לא קטנה בימים שבהם אנשים כמו חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז הפרוגרסיבית או פצצת הכריזמה הסוציאליסטית ברני סנדרס זוכים לפופולריות גבוהה. הממסד נחשב, לעיתים קרובות גם בצדק, כשמרני מדי, פחדן מדי, מתפשר מדי והגרוע מכול - מחובר להון מדי. בעיני המילניאלס, אנשים מסוגו של קואומו נגועים בוודאות בשחיתות כלשהי והקשר או הדמיון בין אנשים "מסודרים" כמותו לבינם רק הולך ומתרחק.
5 ערכים מנהיגותיים שאפשר ללמוד מקואומו
שקיפות, אמינות ואחריות - זה מה שאנחנו רוצים לראות, אומר לורנס פרנל, פרופ' ליחסי ציבור אסטרטגיים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. הסגנון של קואומו אישי ואמין מאוד. הוא מודה כשהוא לא יודע משהו, הוא לוקח אחריות. גם אנשים מחוץ לניו יורק צופים בתדרוכים שלו כדי לדעת מה קורה.
גנרל שטח - זה מה שאמריקה צריכה כעת, אומרת דבי טמין, מנהלת סוכנות ניהול המשברים Temin & Co . קואומו אולי לא גנרל מושלם למצבי שלום, אבל הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים בזמן מלחמה. שרווליו מופשלים, הוא אישית מנסה להשיג מכונות הנשמה, והציבור מקבל את הרושם שהוא מעורב בזה לגמרי.
גורם לאנשים להאמין שהוא באותה הסירה איתם - אומר אריק ברנסטין, נשיא חברת ניהול המשברים והמוניטין Bernstein Crisis Management . קואומו מבין מה אנשים עוברים. הוא מספק את המידע, מפחיד ככל שיהיה, והוא עושה עבודה נהדרת בלגרום לנו להרגיש שהוא לא אומר דבר מוגזם, בלי הבטחות ריקות.
יכולת לשלב את הצד האישי - קואומו אינו איש טלוויזיה מרתק, אומר כריס אליירי, מייסד ומנהל חברת הייעוץ התקשורתי Mulberry & Astor . הוא גם לא נואם מבטן ומלידה. מה שקורה כאן זה הסיפור האישי שלו - העובדה שאחיו ב- CNN , שאביו היה מושל פופולרי, שהוא ידוע מאוד במדינת ניו יורק. בזמן אמת רואים דווקא בתדרוכים כאלו מקור מידע אמין.
בהירות - הוא מעביר מסר פשוט שהוא רב עוצמה, אומר פיטר קאפלי, פרופ' למנהל בבי"ס לעסקים וורטון. הוא לא מדבר על דברים מופשטים, אלא על מכונות הנשמה, מיטות אשפוז ומסכות. הוא קונקרטי.