דוד קורן / צילום: איל יצהר
אני: חזק, ציני, רואה בכל מכשול הזדמנות. הפציעה לימדה אותי שאני מסוגל לעשות דברים שלא דמיינתי שאעשה.
משפחה: מסלובקיה. אמא באה ממשפחה עירונית עשירה, ואבא ממשפחת חקלאים עם הרבה אדמות, והם נפגשו בשומר הצעיר. ההורים של אמא עלו לארץ ב-1934 והקימו מלון ומסעדה באלנבי. ב-1938, כשהעסקים לא צלחו, סבא לקח את אחיה הבכור בחזרה לסלובקיה כדי לפתוח שם הכול מחדש, ושניהם נרצחו באושוויץ. ההורים הגיעו ב-1939 עם הגרעין לאזור גן חיים, ואחרי תשע שנים הקימו את קיבוץ העוגן. אבא היה חקלאי בנשמתו ומאוד התאכזב שלא הלכתי בדרכו. אמא עבדה במטבח והייתה תופרת מעולה.
ילדות: בקיבוץ העוגן, עם ערכים של שותפות ושוויון, ולינה משותפת. הרי"ש המתגלגלת שלי, שכולם חושבים שהיא מבטא זר, היא כנראה מאחת המטפלות בבית הילדים. בתיכון למדנו ב"מוסד" בקיבוץ מעברות. הייתה מדיניות אידיאולוגית נגד בגרויות וכל יום באחת עבדנו בחקלאות.
תאונה: אחרי השחרור חזרתי לקיבוץ, לחקלאות, למפעל ולחינוך, ויום אחד כשנכנסתי למחסן, מעדתי ונפלתי על מוקש ישן שהיה שם והתפוצץ. התעוררתי אחרי כמה שעות, כשרופא עומד מעליי ואומר לי, "היינו חייבים לקטוע את הרגל". את הנכות הרגשתי כשחזרתי הביתה ודבר לא היה מונגש. עבדתי שיקום של שנה ותשעה ניתוחים, שגם אחריהם אני מתנהל עם קביים וכיסא גלגלים. הייתי חייב לשנות פאזה. ניהלתי שלוש שנים את מערכת החינוך בקיבוץ ואז נרשמתי ללימודי סוציולוגיה. בהמשך למדתי לימודי תעודה בשיווק, ניהול ומחשבים.
ספורט: אני שוחה, רוכב באופני ידיים, ומשחק כדורסל על כיסא גלגלים ארבע פעמים בשבוע. הייתי בנבחרת ישראל והיום אני מנהל אותה.
חינה: גרושתי ואם שלושת ילדיי, קיבוצניקית מאפיקים שפגשתי במהלך השירות בסיירת הנח"ל בקיבוץ קליה. היינו נשואים 20 שנים.
בטי מרטין קורן: אשתי, מנהלת מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. נפגשנו לראשונה בניו יורק, כשיצאתי לשליחות של שלוש שנים. ידעתי איך קוראים לה, והיא זוכרת אותי כאנטיפת. עשר שנים אחר כך, כשהייתי גרוש, נתקלתי בה בטקס קבלת אות הנשיא. אנחנו נשואים 17 שנים, גרים בהעוגן ויש לנו שני ילדים משותפים.
קריירה: הייתי מזכיר הקיבוץ, וכשחזרנו מהשליחות בארה"ב עברתי לנהל את קמפוס גבעת חביבה. אחרי שהתגרשתי חיפשתי אתגר אחר ואז ראיתי מודעה שמחפשים מנכ"ל לער"ן. כמה שבועות אחרי הראיון התקשרו ואמרו לי שמי שנבחרה התחרטה, ושאלו אם אני מוכן להיכנס לתפקיד. מהר מאוד הבנתי למה: הארגון היה על סף פשיטת רגל.
ער"ן: נוסד ב-1971 על-ידי מריה ברטה זסלני, והוא מיועד לתת עזרה ראשונה נפשית מרחוק בכל נושא, על-ידי מתנדבים שעוברים הכשרה של תשעה חודשים. יש לנו 17 סניפים, 200 אלף שיחות בשנה ומעל 1,500 מתנדבים. ב-2005 הרגשתי תחושת מיצוי ועזבתי, וב-2011 הוקפצתי בחזרה כדי לחלץ אותו ממשבר ניהולי קשה.
קורונה: היה לנו ברור שהפגיעה הנפשית בעקבות המשבר תהיה נרחבת והמתנדבים שלנו לא יוכלו להגיע למרכזים. היינו צריכים לקנות ציוד במהירות ולהגביר את התמיכה הטכנית. מפעל הפיס, מרכז השלטון המקומי וחברות נוספות התחייבו לסייע לנו במימון, שעדיין לא הגיע. גם יש לנו קשר יומיומי עם משרד הבריאות ואנחנו מצפים ממנו להגדלת התמיכה מ-20% ל-50%.
הפניות הן מכל הגילאים. בערב פסח היו ביום אחד 1,500 פניות, כשהמילה "קורונה" מופיעה בכולן: קבוצה לא גדולה של פניות בריאותיות וחשש מהדבקה, הרבה מאוד פניות בעניין ההתמודדות הנפשית, בדידות וחרדה ומתי זה יסתיים, והסוג השלישי, שהולך ומתגבר - חרדה כלכלית. האובדנות תמיד יורדת בשלב הראשון של המשבר, ואז מגיע השלב שהיא נמצאת בעלייה, עם כארבע פניות ביום של מצב אובדני אקטיבי שמצריך הקפצת צוות פיזית. מצבם של המבוגרים, שנמצאים בסיכון גדול יותר לאובדנות בימים רגילים, מחמיר בגלל הבידוד, הפסקת השגרה ואובדן הפרספקטיבה. גם אנשים עם רקע של בעיות נפשיות נמצאים בסיכון. בתסריט החמור, 2% מהאוכלוסייה צפויים לסבול נפשית, אבל אני מאמין שלא נגיע לזה.
תפיסת עתיד: אני מוטרד יותר מהמשבר הכלכלי ואופטימי יותר בהיבט הנפשי. כרגע כל היום והלילה אני בעבודה, והכי מתגעגע לשחק כדורסל.