אוטובוס מונגש / צילום: shutterstock
אצלי, הקורונה פרצה לפני 14 שנה, כשנה אחרי שנולד בני יהונתן, שהתגלה כילד אוטיסט עם אפילפסיה קשה. מצאתי את עצמי, יחד עם משפחתי, נכנס להסגר ובידוד מהחברה. פתאום, גיליתי שאני "נושא נגיף" והסביבה שומרת מרחק כאילו שאף אחד לא רוצה להידבק. ביום אחד, החיים שלך משתנים, אתה מוגבל, לא מסתובב בקניונים, די מורחק ממפגשים חברתיים, מסיבות, אפילו מערכת החינוך שקלטה את ילדיך הבוגרים לא מקבלת אותך הפעם.
פעם, גם בשבילי, ילדים או אנשים עם מוגבלות היו שקופים ולא רציתי לראות אותם. מצאתי את עצמי בנתק מהעולם החיצון, מתוסכל, חרד, שואל הרבה שאלות, חוקר. גיליתי, שבמהות אני מונע מתוכנה פנימית שנקראת "אהבה עצמית". כאבתי, זעקתי, התחלתי להתקלף והרשיתי לעצמי להרגיש דברים שלא חוויתי קודם. לאט, לאט, אתה מתחיל להבין שהתפתח אצלך חוש חדש, רוחני, מערכת פנימית שהשתנתה וקשובה לרצונות של הזולת - קבלת האחר.
אתה מזהה בעצמך שיש מערכת קשרים ותלות שקיימת בין כולנו, ומחליט לייצר מקום מפגש - גשר בין שתי קהילות. כך, נולד אצלי הרעיון להקים את "אקומיוניטי - אקולוגיה לקהילה מוגנת", עסק חברתי שמטרתו להוות תשתית להעסקה של אנשים עם מוגבלות. המטרה הייתה להשתמש בתשתית של טיפול בפסולת אלקטרונית וחידוש מחשבים לצורך העסקת אנשים עם מוגבלות. לייצר מרחב משותף אינטרסים - "מנטל אקולוגי לנכס חברתי".
"אקולוגיה לקהילה מוגנת" - גוף שיקום מוכר שמעסיק כ-80 אנשים עם מוגבלות בהעסקה ישירה ובשכר הוגן - משחר בימים "רגילים" לפתחם של מחזיקי פסולת אלקטרונית ומנסה לגייס את החברות העסקיות, גופים ממשלתיים, בנקים, רשויות מקומיות וכו' למיזמים משותפים. בעיקר, העברת הפסולת האלקטרונית למפעל וייזום פעילויות משותפות בתחום החינוך וההסברה בנושא הסביבתי-חברתי.
לצערי, המיזם החברתי שלנו עדיין לא סחף את המגזר העסקי לשותפות וערבות הדדית, כפי שציפיתי. רצה הגורל ודווקא בימים אלו, מוקד ההזמנות מוצף במאות הזמנות של מחשבים מחודשים במחירים שווים לכל נפש. כיוון שהוגדרנו כמפעל חיוני, אנחנו ממשיכים לעבוד ולספק מענה לציבור הרחב הנמצא במצוקת ניתוק מהסביבה - לתלמידי מערכת החינוך שבביתם, לעובדים מהבית וכמובן לפנאי והנאה. כמובן, שגם בזמנים כאלו אנחנו לא מזניחים משפחות במצוקה או שלא יכולות להרשות לעצמן לרכוש מחשבים, ותורמים ככל יכולתנו.
בשורה התחתונה, בתקופה הזו עובדים עם מוגבלויות מוצאים את עצמם חיוניים ותורמים לחיבור ולקשר בין בני האדם. בשבילנו, משבר קורונה האיר חלון הזדמנות נדיר, כדי לומר לחברה הישראלית "אנחנו קיימים, אנחנו כמוכם, אנחנו חיוניים לכם בזמן חירום, ואנחנו נישאר חיוניים וחלק מכם תמיד!". הטבע מחייב אותנו להכיר בכך שאנחנו נמצאים במערכת מקושרת, עולמית, תלותית, שנעה בהתמדה לכיוון חיבור חובק עולם.
לכן, גם על המגזר העסקי בישראל לפעול בהתאם, בהתחשבות ובערבות הדדית. הבחירה לראות באנשים עם מוגבלות "נגיף" או חיסון, נטל או נכס תלויה בחברה, היא בידיים של כל אחד מאיתנו. אם החברה תרצה להבריא או להימנע ממשברים, עליה לבחור בין אגואיזם הרסני או להתחסן באהבת הזולת. אין, ולא תהיה, תרופה אחרת.
הכותב הוא המייסד והבעלים של אקומיוניטי-אקולוגיה לקהילה מוגנת ואב לבן עם מוגבלות