בית במתנה / אילוסטרציה: שאטרסטוק
קשישה (המשיבה) ובעלה המנוח היו זוג ערירים ללא ילדים אשר צברו רכוש רב במהלך חייהם, כולל שתי דירות בהוד השרון וברמת גן. הבעל נפטר בשנת 2000, וזכויותיו הועברו לקשישה (כיום בת 90) במסגרת צוואתו במתווה של "יורש אחר יורש", קרי הזכויות הועברו אליה ולאחר פטירתה יעברו לקרובי משפחתו של הבעל, כפי שנקבע בצוואה.
בין לבין, הקשישה ערכה מספר צוואות החל משנת 2010 ועד שנת 2012, שבהן הורישה את רכושה לשלושה קרובי משפחה רחוקים ושונים, זאת בנוסף לסך של 500,000 שקל שהעניקה לכל אחד מהם. כעבור זמן דרשה את הסכומים בחזרה, כיוון ש"סברה כי הדבר בוצע ללא הסכמתה".
לאחר שהתערערו היחסים בין הקשישה לקרובי המשפחה, החלו חבריה לגלות בה עניין גובר, ונוכחותם אצלה הפכה לדומיננטית יותר ויותר. במהלך שנת 2012, בעצת חבריה, החל לטפל עורך דין חדש בענייניה של הקשישה, זה המליץ כי תבוצע עסקת מתנה בחייה של הקשישה, וכך היא תוכל לעקוף את "צוואת המנוח". וכך היה.
בחודש ינואר בשנת 2013 חתמה הקשישה על שתי עסקאות מתנה לטובת אותם חברים (המערערים). עורך הדין אף קיבל לאחר מכן חוות-דעת התומכת בכשירותה המשפטית של הקשישה.
עקב מחלת האלצהיימר התמנו לאישה אפוטרופוסים לגוף ולנפש, ואלה ביקשו להצהיר כי הסכמי המתנות בטלים בגין היעדר גמירות דעת מצד האישה, ולחלופין להורות על בטלותם מחמת עושק והשפעה בלתי הוגנת.
בית המשפט העליון אישר את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה הקשישה לא הייתה כשירה דיה, בעת חתימתה על הסכמי המתנה, לגבש את גמירות הדעת הנדרשת. על-פי חוות-דעת מומחה מטעם בית המשפט המחוזי, נקבע כי "קיימת סבירות של למעלה מ-50% שהמשיבה לא הייתה כשירה".
בית המשפט קבע כי בעסקת מתנה שבה "אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחת אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה", נדרשת רמת ודאות גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת.
על בסיס הראיות שהוצגו בבית המשפט המחוזי וחוות-הדעת של המומחה, עולה כי לא הייתה גמירות דעת בצד הקוגניטיבי של המשיבה. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי אף אם המשיבה הייתה כשירה משפטית לחתום על ההסכמים, היא התכוונה להעבירם למערערים רק לאחר מותה. כוונה זאת נתמכת באמירות ברורות של המשיבה לגורמים שונים (עובדות סוציאליות, מטפלת ואף עדותה של המשיבה בבית המשפט לענייני משפחה).
בפסק הדין נקבע כי העובדה שכשירותה המשפטית של הקשישה לא הוגבלה במועד הרלוונטי, אין בה כדי ללמד כי היא יכלה לגבש גמירות דעת הנדרשת על-פי חוק החוזים.
אין חולק כי ההכרה של שתי הערכאות צודקות וראויות.
בית המשפט העליון קבע בנוסף כי בנסיבות שבהן שררה הקשישה ומצוקתה הנפשית, היה ניתן גם לבטל את ההסכם מחמת עושק והשפעה בלתי הוגנת.
לאור העובדה כי עסקת המתנה בוטלה לא בעטיה של היעדר כשירות משפטית, אלא בגין היעדר גמירות דעת, נשאלת השאלה האם פסק הדין היה נשאר על כנו, מקום בו הקשישה הייתה מוכרת את דירתה לצד שלישי במחיר שוק, חרף העובדה כי היא לא יכלה לגבש גמירות דעת לאור מחלתה.
לעניות דעתי, התוצאה הייתה שונה במקרה של עסקת מכר שכיחה שבה זכויותיה של הקשישה לא קופחו. בית המשפט העליון ראה לנגד עיניו את התוצאה הצודקת והראויה בפסק הדין נוכח מצבה של הקשישה, מצוקתה הנפשית והדומיננטיות של חבריה בתהליך. לדידי, פסק הדין היה שונה, ככל הנראה, הגם שהמסד המשפטי אמור להיות זהה ולספק את אותה תוצאה, ביטול הסכם המכר, מקום בו נערכה עסקה מרצון במחיר שוק בין שני צדדים.
ע"א 3354/18 (פלונית נ' פלונית) פס"ד מיום 22.03.2020
הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין מינצר-כרמון, נסים המתמחה בייצוג בעלי דירות בהתחדשות עירונית