עובד במכולת בדרום תל אביב בצל הקורונה / צילום: כדיה לוי, גלובס
1. הבתים: הסלון יהפוך גם לחדר כושר
שבועות הסגר בבתים, עם הילדים שלומדים מהבית והמבוגרים שעובדים מהבית, גורמים לכולנו להרהר שוב במבנה הבתים, גם בסוגיות הקשורות לאיכות העיצוב.
אורלי רובינזון, מעצבת פנים ומחברת ספרים רבים בתחום עיצוב הפנים בארץ, סבורה שהדברים לא יישארו אותו דבר: "קודם לכן היינו קמים בבוקר וחוזרים בערב. עכשיו אנחנו ישנים, עובדים, יוצאים לטיול, עושים כושר, נפגשים עם חברים - והכול בבית".
את חושבת שיהיה עכשיו גל של מעבר לדירות יותר גדולות?
"ממש לא. לאנשים לא יהיה כסף לזה. הבית עצמו יצטרך להיות יותר גמיש. בתוך חדר השינה תהיה פינת עבודה, בסלון יתווסף שולחן קטן ללפטופ, שולחן האוכל יהפוך עם סיום הארוחות לשולחן עבודה".
כמו שהיינו חיים פעם.
"הרהיטים בבית יצטרכו לאפשר גמישות. על כל חלל אנחנו נחשוב בגם וגם. יכול להיות שבעקבות הקורונה אני כבר לא אצא החוצה לעשות פילאטיס. אני מתחברת לזום, שולחת למורה את התשלום בביט והסלון יהפוך לסטודיו שלי, או חדר כושר.
"גם ארגון המטבח יקבל משמעות רבה יותר. הרבה אנשים גילו בתקופה הזו את הבישול בבית. המטבח יידרש לתת פתרונות אחסנה לטווח יותר ארוך, ליותר מוצרים.
"הדקורציה תהיה משמעותית כי היא תסייע לייצר את השינוי בחדרים. יצטרכו לדבר על עיצוב לא רק ברמת הטרנד אלא גם לרמה הרגשית, ההוליסטית.
"הדבר האחרון הוא שגם אם מדובר בדירה אנחנו נחפש להיות יותר קרובים לטבע. להחזיק אדניות עם נענע ובזיליקום ובעלי חיים".
"הרהיטים יצטרכו לאפשר גמישות. על כל חלל אנחנו נחשוב בגם וגם. יכול להיות שבעקבות הקורונה אני כבר לא אצא החוצה לעשות פילאטיס. אני מתחברת לזום, שולחת למורה את התשלום בביט והסלון יהפוך לסטודיו שלי, או חדר כושר. גם ארגון המטבח יקבל משמעות רבה יותר. הרבה אנשים גילו בתקופה הזו את הבישול בבית. המטבח יידרש לתת פתרונות אחסנה לטווח יותר ארוך.
"הדקורציה תהיה משמעותית כי היא תסייע לייצר את השינוי בחדרים. יצטרכו לדבר על עיצוב לא רק ברמת הטרנד אלא גם לרמה הרגשית, ההוליסטית. גם אם מדובר בדירה אנחנו נחפש להיות יותר קרובים לטבע. להחזיק אדניות עם נענע ובזיליקום ובעלי חיים".
2. תחזוקת בניינים: למאה משפחות יש כוח קהילתי
משבר הקורונה מציף בעיות בניהול התחזוקה השוטפת של מגדלי המגורים. דורית גרפונקל, עו"ד ומתכננת ערים, שוקדת בימים אלה על עבודת דוקטורט בנושא דפוסי תחזוקה וניהול של בניינים משותפים בהנחיית פרופ' רחל אלתרמן, בפקולטה לאדריכלות ותכנון ערים בטכניון. לדבריה, המשבר מעצים את הצורך בפתרונות מימון, וכן בהסדרה של כללים ברורים לעת משבר.
מאה משפחות כלואות במגדל. איך זה עובד?
"לקהילה של 100 משקי בית במגדל יש כוח מרוכז. מגדלים שיש להם ועדי בתים פעילים וחברות ניהול הלכו והביאו אלכוג'ל ושמו במעליות. יש מקומות שהתארגנו לקבוצות רכישה של פרחים, או ירקות ופירות, יש סיוע לקשישים.
"מצד שני, המגדלים הם מקומות שנכנסים אליהם המון אנשים. דיירים, אורחים, שליחים. איך מנהלים עכשיו את השימוש בשטחים המשותפים 'המסוכנים' - חדר הכושר, השפ"פ? עניין נוסף הוא מה קורה עם זה שיש מישהו חולה בבניין, שנמצא בבידוד?
"נושא נוסף הוא הנושא הכספי: מה קורה כשפתאום לחלק מהדיירים אין איך לשלם את ההוצאות הרגילות? אנחנו רגילים לדבר על קרן לתחזוקה לטווח ארוך למטרת שיפוץ. אבל מגדל שאין לו רזרבות בצד, לא יוכל לשלם את התחזוקה השוטפת. הבעיה היא שבארץ אין שום רגולציה של העניין. במקומות אחרים בעולם מחייבים לייצר קרן חיסכון לעת צרה.
"אני חושבת שצריך קודם כול להכיר בכך שהבית המשותף הוא שכונה ורטיקלית. חשוב לייצר סטנדרטיזציה של ניהול הבתים המשותפים. צריך לייצר הנחיות לוועדי הבתים, אבל גם לחברות הניהול - איך דואגים לעובדי התחזוקה והניקיון? במקומות השבעים הבעיה קטנה יותר. יכול שמי שצריך להרים את הכפפה זה האגודה לתרבות הדיור, או הרשויות המקומיות".
3. הרחובות: להחזיר את הגינה הקטנה בחזית הבניין
מותר לצאת למרחק 100 מטר, או 500 מטר? לעשות קניות במהירות ולחזור? הסגר ומגבלות ההתרחקות מהבית מחדדים את הצורך לחשוב מחדש על תכנון המרחב הציבורי ולחשוב מה יש לנו במרחק הליכה קצר.
מתכנן הערים והיועץ הסביבתי אביעד שר שלום חושב שצריך לחזור קצת אחורה: "בעשורים האחרונים זרקנו לפח את הגינה המשותפת. הקצינו את השטח המצומצם בהיקף הבניין לחניות או לדירות גן. הגינה היא מרחב משותף שבו התרחשה איזה קהילתיות וניתן היה להסתובב בה בביטחון.
"ככל שאנחנו מדברים על בניינים שבהם יש יותר דיירים, עם עירוב דמוגרפי של גילאים וסוגי משפחות, אז המקום הנכון לאפשר התערבבות, מפגש, זה לא במסדרון ולא בלובי או בחניה. הקורונה הבהירה לכל שיש צורך באוויר צח, במרחב פתוח. זה צורך בסיסי.
"המרחב הציבורי הבא, מעבר לבניין, הוא הרחוב. הקורונה אפשרה לנו להבין שיש המון מרחב ציבורי שלא מתפקד: המדרכה, הכביש. פתאום ראינו אנשים שמורידים כיסאות ושולחן למדרכה. כשהבנו שהמדרכה לא מאפשרת לשמור על מרחק של שני מטר התחילו האנשים ללכת על שבילי האופניים. אחר כך ירדו לכביש, כי לא היו מכוניות ולא נוצר קונפליקט עם רוכבי האופניים.
ברור שלא כל רחוב יכול להיות משולב, אבל, בעיניי, נדרשת חשיבה משותפת למשמעות השטח הציבורי. אני מאמין שצריך לייצר מעבר הדרגתי בין החצר, למדרכה, לכביש.
"צריך לחשוב מחדש על גמישות בתכנון הרחוב. צריך לחלק את הרחובות בהתאם לשימושים שנעשים בהם, בהתאם לאוכלוסיה. הרחוב העירוני צריך להשתנות כל הזמן".
4. הקניות: חזרה לחנויות הקטנות ליד הבית
בחודש וחצי האחרונים כל הקניונים בארץ נעולים. הצפי הוא שתקופת הסגירה של בתי העסק במרכזי הקניות תימשך עוד זמן רב, ושגם אם ייפתחו, הרגלי הקנייה של הצרכנים, המבועתים מחשש ההידבקות, ישתנו. במקרה הזה נוצר חיבור של החשש מהתקהלות עם מגמת הקניות אונליין - טרנד שהקורונה האיצה עוד יותר.
תמיר בן שחר, מתכנן ערים וכלכלן ומנכ"ל צ'מנסקי בן שחר, מאמין שהרגלי הצריכה השתנו עוד לפני המגפה, מכמה סיבות: "הראשונה היא הרכישות אונליין, שהיוו 15% מהמסחר. גם אנשים שלא היו טכנולוגיים נכנסים לזה. השנייה היא מדיניות השמיים הפתוחים, שיצרו תחרות קשה לשטחי המסחר בישראל. ישראלים נסעו עם מזוודות ריקות וחזרו עם מלאות. בטווח הקצר תהיה עצירה. השלישית היא הרגלי הצריכה של דור המיליניאלס: הם גרים בדירות קטנות במרכזי הערים ולכן קונים בגדים יד שנייה ואוכלים מחוץ לבית. הם צריכים פחות דברים".
האם לקורונה לא תהיה השפעה?
"אני חושב שבני אדם הם חיה חברתית. בשלב הראשון נראה התחזקות של המרכזים השכונתיים שליד הבית. בסקר שעשינו ראינו שאנשים מפחדים מהתקהלויות, אבל בטווח הארוך הדור הצעיר יחזור לצרוך כמו פעם. אני צופה תהליכים כמו התחזקות הקניות אונליין, קניונים בגודל ביניים שייסגרו, ושינוי בקניונים האחרים".
5. המשרדים: חוזים קצרי טווח עם נקודות יציאה, הגדלת שטח לכל עובד
במדינת ישראל יש כיום תכנון ל-2.5 מיליון מ"ר של משרדים, מחציתם במרכז הארץ ובגלעין המטרופולין בתל אביב. בשנים האחרונות המגמה הברורה של הביקוש לשטחי משרדים בישראל הייתה באזורים המחוברים למערכות להסעת המונים, ליד צירי הרכבת הכבדה.
לפי ד"ר רינה דגני, יו"רית מכון גיאוקרטוגרפיה, ההנחה היא שבשנים הקרובות תהיה בנייה מוגבלת מאוד וזהירה של משרדים נוספים. לדבריה, השאלה הקריטית עתה היא האם ההתרחקות של העובדים מלב המטרופולין, כתוצאה מהמשבר הכלכלי, תייצר הזדמנויות לפיתוח מוקדי תעסוקה חדשים מחוץ לאזורי הביקוש.
בגיאוקרטוגרפיה מעריכים שמשבר הקורונה יביא לכך ששוכרים יחתמו על חוזים קצרי טווח עם נקודות יציאה רבות יותר ושתהיה חשיבה על מודלים עסקיים חדשים שאינם מבוססים בהכרח על דמי שכירות חודשיים לפי תשלום למ"ר. הכוונה היא שהתשלום יחושב לפי כמות מועסקים או תשלום דיפרנציאלי, כלומר, ככל שהחברה לוקחת יותר שטח היא משלמת פחות. במובן מסוים דומה מודל זה לדפוס ההתקשרות עם חברות חללי העבודה. ההנחה היא שתהיה מגמה של הגדלת השטח לכל עובד, כמו גם האזורים הפתוחים והמרפסות.
6. הפועלים: לקדם העסקה של עובדים מקומיים, לא לסמוך על חו"ל
ענף הבנייה הוגדר כענף חיוני למשק, מתוך הנחה שהוא סוג של "קטר", גם אם שונה מהייטק, שמוביל אחריו את הכלכלה הישראלית.
אמנון מרחב, מנכ"ל התאחדות בוני הארץ, מבקש לחדד את העניין: "זה ענף עם חשיפה של טריליון שקלים באשראי מהבנקים והמוסדיים, כך שכל תזוזה פה משפיעה על העולם הפיננסי במדינת ישראל. מבחינה זו, הענף הזה יותר קריטי מהייטק, כי זה לא משנה אם מדובר במלחמה או קורונה, ההייטק עובד.
"המשבר הראה ששכחנו להאכיל את הסוס הזה. הרגנו אותו לאט לאט. הבנו שכל המשק תלוי על בלימה בענף הזה. אנחנו כבר שנים מתריעים שחסרים בענף הבנייה עובדים. שאנחנו יותר מדי מבוססים על עבודת הפלסטינים. אנחנו כבר שנים אומרים לממשלה להגדיל את מכסת העובדים הזרים. אמרנו להם שלא להתבסס רק על סינים כי אם להביא גם עובדים מאוקראינה וממולדובה. אמרנו גם להכניס עובדים פלסטינים מעזה, כדי לייצר תמהילים שונים".
למה לא ישראלים?
"ערב הקורונה משרד האוצר ביטל תקציב של 72 מיליון שקלים להכשרת עובדים ישראלים לענף הבנייה. זה הזוי. אנחנו מעוניינים בעבודת ישראלים למקצועות הניהול הבסיסי - מנהל עבודה, מנהלי פרויקטים, עוזרי בטיחות. זו עבודה שמתאימה כמו כפפה ליד למגזרים שלא היו עד היום בשוק הבנייה. יכולתי לקחת עכשיו 1,000 חרדים ולהפוך אותם לעוזרי בטיחות. זהwin win למשק הישראלי".
7. תוצרת הארץ: הייצור המקומי עולה מחדש על סדר היום
השבוע הודיע הממונה על ההיטלים במשרד הכלכלה על כוונתו לקדם היטל היצף על יבוא מלט (צמנט פורטלנד אפור) לישראל. ההחלטה הגיעה אחרי חקירה שבה נתגלה כי בישראל נמכר מלט במחירים הנמוכים מהמחיר בארצות הייצור. העניין עורר כמובן תרעומת של היבואניות, אך הציף שוב את סוגיית הייצור המקומי.
רון תומר, מנכ"ל חברת אוניפארם ונשיא התאחדות התעשיינים, מסביר שהדיבור על גלובליזציה התחיל לפני כעשור, כשהכוונה הייתה סחר חופשי ותחרות בכל העולם. היתרונות היו שזה איפשר למדינת ישראל להיפתח לשוק העולמי: "הפתיחה הדו צדדית הזאת לא גרמה לתחרות הוגנת. אנחנו פתחנו דלת מאוד רחבה, אבל העולם לא פתח את אותה הדלת לנו. התעשייה שלנו נפגעה מזה. לא הרווחנו מזה שהעולם נפתח אלינו.
"אם תסתכל בתעשיות הבנייה, על תחום הפלדה למשל, תראה שיש תחרות חזקה מאוד מטורקיה. התעשיות בטורקיה לא עובדות לפי כללי איכות הסביבה שלנו, לא משלמות שכר הוגן, חלקן מקבלות סבסוד מהממשלה הטורקית.
"אנחנו כבר שנים אומרים שכל עוד הכול טוב זה לא חוכמה. ביום שיהיה קצת קשה נהיה בבעיה. טראמפ דואג שתעשיות הפלדה בארה"ב לא ייפגעו ושם מכסי מגן ומצמצם היקפים שאפשר לייבא. אין היום מסכות וחלוקי מגן גם לצוותים הרפואיים בארה"ב, אבל הם לומדים את הלקח.
"האם ייתכן שהמפעל היחידי בישראל שמייצר קלינקר, אותו חומר שממנו עושים את הצמנט, ייסגר? הרי נשר יכולה מחר להיות גם יבואנית - היא תכבה את התנור ותייבא מלט לארץ. עד היום שבו יחליט הטורקי, בין אם מסיבות פוליטיות, או בגלל שפתאום יהיה שגשוג בסוריה, להעלות את מחיר הקלינקר".
המשמעות של ייצור מקומי היא שהכול יתייקר. איך נתמודד עם זה?
"עשו חשבון בזמנו שגם אם יהיו היטלי היצף זה ייקר את המלט ב-500 שקל לדירה. זה פרומיל וזה לא רלוונטי.
"אבל גם אם נגיד שתהיה התייקרות. מה המשמעות אם נהיה רק יבואנים? שייפגע שוק העבודה, אנשים ירוויחו פחות, אז אולי הכול יהיה יותר זול אבל לאנשים לא יהיה כסף לקנות. מה הפחד הגדול ממשבר הקורונה? שגם אם היא תיעלם וכל הקניונים ייפתחו מחדש אנשים יקנו פחות. למה? כי אנשים איבדו כסף. כי הם מובטלים. זה נורא קל לקנות בזול ולממן את הפועל הסיני או הטורקי".
8. התייעלות בבנייה: לעבור לבנייה מתועשת
נתנאל לפידות, מנהל אגף בכיר, תכנון אסטרטגי ומדיניות במשרד הבינוי והשיכון, סבור שאחד הלקחים של משבר הקורונה הוא שיש לעודד, עכשיו יותר מתמיד, את המעבר מבנייה באתר, בשיטות מסורתיות (בלוקים ובטון יצוק) לבנייה מתועשת (טרומית).
שיטה זו הייתה דווקא מקובלת בישראל בתחילת שנות ה-70, במיוחד בפרוייקטים של משרד השיכון בעיירות הפיתוח, ואולם היא נזנחה. לפידות: "בנייה מתועשת זה לא מה שהיה פעם. היום הזה הרבה יותר משוכלל. הקירות הרבה יותר מבודדים, ויש בהם הכנה לכל מערכות הבניין, יש חדרים רטובים (אמבטיה ושירותים) וגם ממ"דים".
ואיך זה קשור למשבר הקורונה?
"כרגע, יש בישראל 50% מכוח העבודה של ענף הבנייה וזה לא אומר שבכל האתרים יש מחצית מהפועלים. ההערכה היא שהתפוקה של ענף הבנייה עומדת על 35%. כשמוקמת ממשלה חדשה, יש הזדמנות לקדם את ההשקעה במו"פ של תיעוש. זה תחום שלא כל כך מפותח בכל העולם ולכן יש לישראל הזדמנות להוביל את התחום".
9. אוויר נקי: להפחית את זיהום האוויר מתחבורה
הפעילות הכלכלית שהופסקה כמעט בבת אחת ברחבי העולם הובילה אמנם למשבר כלכלי עמוק, אך היה לה "תוצר לוואי" שקיווינו לו שנים; ירידה חדה בזיהום האוויר. השמיים של מומבאי ושל ערים מזוהמות בעולם הפכו מצהובים לכחולים, ואזרחים, גם כאן, זכו סוף סוף לנשום אוויר נקי יותר.
הנסועה בכבישים צנחה בחדות, וכושר הייצור של מפעלים רבים פחת. אי השימוש שלנו בדלקים, אם כן, הפך את האוויר לעכור פחות. אך ימי השגרה בפתח, ועם שובם גם זיהום האוויר עתיד לחזור; שריפת דלקים מאובנים מובילה לזיהום אוויר הגובה חייהם של יותר מ-4 מיליון בני אדם ברחבי העולם בשנה - מספר גדול משמעותית מקורבנות וירוס הקורונה, ולפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, 9 מתוך 10 אנשים בעולם נושמים אוויר שרמת הזיהום בו גבוהה מהתקן הבינלאומי.
האם יש דרך לשמר את הפחתת זיהום האוויר גם בשש אחרי המלחמה? תלוי בנו. "הפחתת זיהום האוויר כתוצאה מהסגר, משקפת באופן ברור את הירידה הדרסטית בהיקף התחבורה בימים אלה", מסביר פרופ' עדי וולפסון, מומחה לקיימות מהמכללה האקדמית סמי שמעון. "יחד עם זאת, חשוב לזכור שזיהום אוויר ממקורות תחבורתיים גובה בישראל בכל שנה מאות חולים ומתים, ושמגזר התחבורה אחראי לכ-20% מפליטות גזי החממה בישראל. לכן, אם נצליח לשמור במקצת מהיתרונות המעטים שהביא עמו המשבר, נוכל להפחית את זיהום האוויר התחבורתי גם כשנחזור לשגרה".
איך, למשל, עושים את זה?
"למשל בהרחבת האפשרות לעבוד מהבית, או בעידוד הכלכלה המקומית במרחק קצר מהבית, במקביל להמשך קידום והעדפה של תחבורה ציבורית. זה הזמן להאיץ פרויקטים של הסעת המונים, כמו גם לקדם מעבר לאנרגיות מתחדשות, כחלק 'מאסטרטגיית היציאה', ולשרטט קווים ברורים לאיך ייראו חיינו ביום שאחרי הקורונה.
עוד סיבה תועלתנית למדי לשמור על רמות זיהום אוויר נמוכות, קשורה במישרין לקורונה; לפי כמה מחקרים ובהם מחקר מאוניברסיטת אוקספורד ומחקר שביצע ד"ר ירון עוגן באוניברסיטת מרטין לותר בגרמניה, רמות גבוהות של זיהום אוויר עשויות להיות אחד התורמים העיקריים לסיכויי תמותה גבוהים יותר מנגיף הקורונה. לפי נתונים שנאספו באיטליה, 78% ממקרי התמותה התרחשו בחמישה אזורים במדינה, כולם המזוהמים ביותר ובעלי רמות החנקן הדו חמצני הגבוהות ביותר במדינה.
10. הכבישים: אם כבר אין תנועה, אפשר לסלול שבילי אופניים
מדינת ישראל היא הפקוקה ביותר בין מדינות ה-OECD. יום אחרי יום, גודשות את הכבישים מכוניות שבהן נוסעים בממוצע 1.1 בני אדם, ומזדחלות בפקק האיטי והמתארך. גידול האוכלוסייה המהיר בישראל, אחת המדינות הצפופות בעולם המפותח, משרטט עתיד קודר עוד יותר; אם לא נוריד את המכוניות הפרטיות מהכבישים, לא רק זיהום האוויר יחמיר - אלא גם אורך הפקק.
בזמן שהאזרחים ספונים בביתם והכבישים ריקים, כמה מדינות דווקא ניצלו את ההזדמנות ל"חשיבה מחודשת" על היום שאחרי, ואיך צריך להיראות המרחב הציבורי עבור בני האדם המשתמשים בו. המסקנה העיקרית, אם כן, היא שהציבור זקוק ליותר מרחב להולכי רגל ופחות מרחב למכוניות. בטווח הקצר, ככל שאין בנמצא חיסון לקורונה, המרקם שלנו ייאלץ להתנהל באופן שונה; ריחוק חברתי, שמירה על מרחב אישי גדול. ברחובות העיר הצרים, יצטרכו בני אדם רבים יותר להתרחק זה מזה. כדי להתמודד עם הבעיה, החלו ערים בעולם דוגמת בוסטון, מיניאפוליס ואוקלנד לסגור כבישים לתנועת כלי רכב, כך שהולכי הרגל יוכלו להתפרס בחופשיות על פני שטח גדול. זהו היפוך הפירמידה; בני אדם לפני כלי רכב. אוקלנד הצטרפה לערים בקנדה והפכה 120 ק"מ של כבישים לדרכי אופניים והולכי רגל, מדריד מנצלת את הזמן כדי להפוך 35 ק"מ של כביש במרכז העיר לשבילי אופניים והליכה, ובפריז ראשת העיר אן הידלגו הכריזה כי תרחיב מיידית את רשת שבילי האופניים בעיר ב-650 ק"מ, כך שעם ההקלות בסגר יחזור הציבור למציאות בטוחה ונקייה יותר.
הלקח של שיטוח עקומת הקורונה, יכול אולי לסייע לנו לשטח בהמשך לא רק את עקומת משבר האקלים, אלא גם את שיטוח עקומת הפקקים.
"המציאות החדשה - 'מציאות השני מטרים' - מעניקה לנו הזדמנות לעשות ריקליימינג למרחב הציבורי", אומרת ד"ר אביגיל פרדמן, עמיתת ממשק במועצה הלאומית לכלכלה. "לסגירת רחובות לטובת הולכי רגל ואופניים יש תפקיד סביבתי (הפחתת פליטות, הפחתת גודש בכבישים), אבל לא פחות חשוב: יצירת מרחב של חוסן קהילתי, שהוא קריטי בעתות שגרה ובוודאי בעתות משבר. בטווח המיידי, האתגר הוא לייצר 'עירוניות טקטית' שסוגרת רחובות לטובת הולכי רגל ואופניים באמצעים רכים (קונוסים, מחסומים זמניים וכו').
"במקביל, צריך למנף את הסגירות האלו למיפוי וזיהוי הרחובות שמהם ניתן ליצור רשת רציפה של שבילי אופניים והליכה, לא להסתפק ברחוב פה, רחוב שם, אלא ליצור רשתות דומות בהיקפיהן לרשתות שמוקמות בערים כמו בוסטון, אוקלנד ופריז. אני מאמינה שהפעולות הטקטיות יגרמו לעוד ועוד אנשים להבין שכדאי לנו להרחיב את הרשתות ולחיות בערים מבוססות הליכה ואופניים".