חיילת מדליקה נרות זיכרון בבית העלמין הצבאי בקריית שאול / צילום: Oded Balilty, AP
אוהד נפל לפני קצת יותר מ-23 שנים. מאז אנחנו נפגשים מדי שנה, בערב יום הזיכרון בשבע, בצל העץ שננטע על שמו בחצר התיכון בו למדנו.
השנה, בצל קורונה, עמד המפגש בסימן שאלה.
לפני מספר ימים הגיע וואטסאפ מהמחנכת שלי בכיתה י'. הייתה בו הזמנה להירשם לטקס לזכר אוהד - בזום, יוזמה ברוכה בהובלת עמותת "אחים שלנו".
האם ניתן לקיים טקס זיכרון הולם בהיעדר הממד הפיזי? לא בלי סקפטיות, נרשמתי.
בשבע בדיוק התחברתי. מספר האנשים שכבר המתינו היה בערך פי שלושה ממספר האנשים הממוצע שמגיע לטקס מדי שנה. את חלקם לא פגשתי בטקס למעלה מעשור. היו שם אפילו כמה שלא הכרתי כלל.
פרחי דם המכבים ומעליהם שמו של אוהד ז"ל שימשו כרקע בחלונות הזום של בני המשפחה. באחד החלונות האחרים הודלק נר זיכרון שהאיר לכל אורך הטקס. כתמיד, האחיות והאם קראו מכתב ושיר. כתמיד, המחנכת הוסיפה את הצד שלנו. כתמיד, בשלב הזה העיניים של כולנו כבר היו לחות מזמן. אלא שהפעם לא היו משקפי שמש, או חושך שירד, שיסתירו. התאורה בחדרים בצירוף הקלוז-אפ שהפך להיות פריים חיינו בתקופה האחרונה, הפנו זרקורים לפני העצב של כולנו. ואז קרה הקסם: תוך דקות הפכנו מאסופה של חלונות בודדים לבניין רב-קומות של רגש.
חבר ביקש את זכות הדיבור. סיפור קטן מטיול לאילת. ואז עוד אחד. ועוד אחת. אנקדוטה, חצי זיכרון מעומעם. חיוך. דמעה. געגוע. חבר אחר סיפר שזה הרגיש כל-כך אמיתי, עד שהתחיל לגלול את החלונות ולחפש בהם את אוהד. ופתאום מישהי לא מוכרת מבקשת לדבר. היא לא מכירה את אוהד או את משפחתו. חיפשה באתר טקס להצטרף אליו ומשהו משך אותה לזה של אוהד. אחר-כך היא גילתה לנו שהיום חגגה בתה יום הולדת 23... ואז נערה בת 16 מתחילה לדבר. היא נולדה 7 שנים לאחר נפילתו של אוהד. גם היא לא מכירה איש מהנוכחים. היא התרגשה לשמוע את הסיפורים והרגישה צורך להדליק עבורו נר בערב הזה. פתאום הכול התחבר.
הטקס מתארך, ונראה שאף אחד לא רוצה ללכת, יש אנרגיה חזקה, ואפשר ממש להרגיש את אוהד. עוד מילה ועוד סיפור, ומסיימים בשיתוף מצגת: אלבום התמונות הקצר מדי של אוהד וברקע "הנסיך הקטן מפלוגה ב'". אף עין לא נשארת יבשה בשלב הזה. תודות לכולם. חלק מתנתקים מהמפגש, חלק עוד נפרדים מהמשפחה. כולם נשארים מחוברים. הכול הוקלט ונשמר. זכר ליום זיכרון אחר.
אז נכון, עוד לא המציאו תחליף הולם למגע ולחיבוק שבמפגש הפיזי. אבל היקף ואופי ההשתתפות, השיתוף, האינטימיות והקסם של המדיום שפתח וחיבר לבבות ל-45 דקות חד-פעמיות, יצרו אנרגיה ויום זיכרון שלא יישכח - דוגמה מאלפת לכוח האדיר של הדיגיטל ולכך שגם כשהממד הפיזי נגרע, לפעמים הממדים הדיגיטליים שמתווספים עשויים לחפות, להתעלות, כמעט להחיות.
הכותב הוא אסטרטג דיגיטל, יועץ ומרצה לחברות ומלמד בתארים שניים i@tsamirdl.com