דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א.
לפעמים אני מצטער שאני לא קורא רק את הכותרות, חיי היו יכולים להיות הרבה יותר פשוטים. כך למשל שזפו עיניי בתחילת השבוע את הכותרות שהכריזו כי בג"ץ אסר על המדינה להפעיל את שב"כ לצורכי מעקב אחר חולי קורונה החל מהיום, השלושים באפריל. כמה שמחתי! ממש יכולתי להרגיש את הכבלים ניתצים להם מעליי ולהריח את ריחה המתוק של הפרטיות. הייתי צריך להפסיק שם, בכותרת, אבל משום מה המשכתי לקרוא את האותיות הקטנות (אני בן 49, רוב האותיות כבר קטנות) וככל שקראתי, התפוגגה שמחתי כגרעפץ ברוח.
השופטים חיות, מלצר וסולברג אומנם קיבלו לכאורה את העתירות נגד ההחלטה להסמיך את שב"כ לטפל בחולי הקורונה, ואף כתבו מילים נוקבות כמו "האמצעי שנבחר על-ידי המדינה במסגרת החלטת ההסמכה הוא אמצעי הפוגע פגיעה קשה במיוחד בזכות החוקתית לפרטיות, ואין להקל בו ראש". מקסים, אבל בשורה התחתונה קבע בג"ץ שכל מה שצריכה המדינה כדי להמשיך באותן פגיעות קשות במיוחד בזכות לפרטיות זה "לעגן את הסמכות לעשות כן במסגרת חקיקה ראשית מתאימה" ואם לא חקיקה ראשית, אמר בג"ץ, תספיק גם "הוראת שעה זמנית". ואתם יודעים מה, אם אפילו להעביר הוראה זמנית זה קשה מדי, כל מה שהמדינה צריכה לעשות זה בסך הכול "להתניע" את תהליך החקיקה, רק לסובב את הסוויץ'. ובמילותיהם של השופטים: "ככל שיותנע הליך חקיקה, ניתן יהיה להאריך את תוקפה של החלטת ההסמכה לפרק זמן קצר נוסף שלא יעלה על שבועות ספורים...".
אז מה יצא לנו מזה בסוף? כינים. בג"ץ, ממש מגן החופש! למה הדבר דומה? מישהו מרביץ לך עם מקל, בא בג"ץ ואומר לו "עצור מיד, חביבי! אלימות היא אמצעי הפוגע פגיעה קשה במיוחד בזכות חוקתית ואנחנו לא מקלים בזה ראש! אסור לך להרביץ עם המקל הזה, תחליף מקל מיד! אה, אין לך מקל אחר? טוב, אז תחזיק בו מהצד השני ותמשיך כרגיל". בג"ץ זיהה את הפִּרצה בגדר, שזה חשוב, אבל אז הוא כיסה אותה בשלט גדול ועליו צייר חץ שמצביע לכיוון פרצה גדולה יותר.
"עלינו לשמור מכל משמר שהאירועים החריגים שעמם אנו מתמודדים בימים אלה לא יותירו אותנו עם מדרון חלקלק של שימוש באמצעים חריגים ופוגעניים ללא הצדקה", כתבה הנשיאה אסתר חיות בפסק הדין, שזו בדיחה משעשעת מאוד כי המדרון הכי חלקלק בשנים האחרונות זו החקיקה בישראל, ויעידו החוקים האחרונים שמסדירים את הקמת הממשלה החדשה. זה כבר לא מדרון, זה צוק, והמעקב פה כדי להישאר בצורה כזו או אחרת.
ב.
הנה רמז אחד למה: בשבוע שעבר למדנו על דיון שהתקיים במטה לביטחון לאומי לפני כשלושה שבועות. ישבו שם כשלושים איש ודנו באפשרות להתפתחות מרי אזרחי בעקבות החמרה במצבם של אזרחי ישראל, כלומר אתם ואני. במסמך נמנו הנסיבות שבהן עלול להתעורר לחיים התרחיש האפל של מרי אזרחי או "חוסר סדר בהיקף גדול": מצוקה כלכלית, חשש (מבוסס או לא) ממחסור במזון, אובדן אמון בהנחיות הניתנות על-ידי הרשויות והתחושה שהן איבדו שליטה במצב, אובדן אמון במערכת הפוליטית ותחושה בקרב אוכלוסיות מסוימות כי נזנחו על-ידי הרשויות. הגורמים האלה, חוששים החברים במל"ל, יגרמו לציבור, לנו, לצאת נגד המדינה באופן שיסכן את "הדמוקרטיה והחברה הישראלית לטווח הארוך".
בואו נעבור יחד על רשימת הגורמים הנ"ל ונסמן: צ'ק, צ'ק, צ'ק, צ'ק, צ'ק. אפשר לומר בביטחון שבישראל פחות או יותר התמלאו כל התנאים למרי אזרחי. אפשר לשאול למה הוא לא קורה, או מתי הוא יקרה, אבל אפשר להסתכל על זה מהצד השני ולראות בבירור שלא אנחנו הם אלה שמהווים סכנה מיידית לדמוקרטיה ולחברה הישראלית בטווח הארוך, אלא המדינה, המערכת, הבבילון, התערובת החשודה של משטרה ואמ"ן ושב"כ ומל"ל ומוסד ומי יודע מי עוד, והכול בחסות הקורונה. מי בדיוק מסכן פה את הדמוקרטיה לטווח ארוך? אנחנו או הפוליטיקאים עם האנוכיות והזלזול והאינטרסים והשקרים והתככים והעסקאות האפלות בחדרים האחוריים והשימוש חסר השקיפות בשירותי הביטחון למיניהם? הציבור מסכן את הדמוקרטיה? אנחנו היחידים שמחזיקים את המקום הזה שלא יתפרק, ואתם עוד רוצים לעקוב אחרינו?! אנחנו צריכים לעקוב אחריכם!
הפתרון שהגו הנוכחים באותה ישיבה לבעיית האזרחים הממושמעים מדי היה הקמת "מערך תודעה" שיופעל על-ידי צה"ל, אמ"ן, שב"כ והמשטרה ויהיה מיועד להרגעת התסיסה בציבור. מערך התודעה יפעל "במישור התודעתי" על מנת להחדיר למוחותינו המוגבלים מושגים כמו "אחריות משותפת", "סירה אחת" ו"גורל אחד".
הכול נשמע כל-כך מופרך, כמו טיוטת תסריט שנמצאה מאחורי מגרסה, שזה חייב להיות אמיתי; אני לא יכול שלא להיות משוכנע שמישהו ממש אמר בחדר את המילים האלה: בואו נקים מערך תודעה. ולדאבוני, אני ממש - אבל ממש - משוכנע שאף אחד מבין 29 הנותרים לא פרץ בצחוק משוחרר ואמר לו 'אחי, לא במדינה שלנו, הא?'.
ג.
יותר ממיליון מובטלים כבר יש בישראל, רבע מהם אפילו לא זכאים לדמי אבטלה. רבים הוצאו לחל"ת ואין להם מושג אם, לאן ומתי יחזרו. עצמאים בשלל ענפים מוצאים את עצמם תלויים באוויר. אין להם עבודה והעתיד לא ברור. בהרבה מהמקרים אני שומע את אחיותיי ואחיי אומרים: "אנחנו נופלים בין הכיסאות" וחשוב לי לומר: זה לא סתם שאנחנו נופלים - מישהו בכוונה סידר את הכיסאות ככה.
השבוע יחול האחד במאי, חג הפועלים. אני יכול לשמוע את נחירות הבוז שלכם עד הנה, חוצות את הזמן והמרחב, ובכל זאת הקשיבו נא: אם לא בשביל שום דבר אחר, זהו יום של סולידריות עם העובדים והפועלים באשר הם וקריאה לשיפור חייהם - האין זו הקריאה הכי ראויה להישמע, ודווקא בימים אלה, כשהקורונה התנגשה בקפיטליזם כמו קטר של רכבת בנמלה שחצתה את הפסים? אל תקראו לעצמכם סוציאליסטים אם זה עושה לכם גירודים, אבל זה מה שאתם היום.
עשרות אלפי עובדים הפכו השבוע לבני ערובה של מעסיקיהם מול האוצר. התאגדות רשתות האופנה, המסחר וההסעדה שמייצגת כמה מהרשתות הגדולות בישראל, מסרבת לפתוח את העסקים שלה "עד שדרישותינו המינימליות תתקבלנה במלואן". אחת מהן הייתה שהמעסיקים יקבלו עשרת אלפים שקלים על כל עובד שחוזר לעבודה. אני יכול להאמין שהמעסיקים העלו את הדרישה הזו, אבל לדאבוני, אני ממש - אבל ממש - משוכנע שאף אחד מהאוצר לא פרץ בצחוק משוחרר ואמר להם 'חבר'ה, לא במדינה שלנו, הא?'.
אני מבין את הרשתות והמעסיקים, בחיי, חזרה לפעילות זו הוצאה רצינית שתועלתה לא ברורה, אבל הרבה יותר מזה אני מבין ומזדהה עם העובדות והעובדים, אחיותיי ואחיי. ודווקא השבוע. כן, האחד במאי! כי הסולידריות היא המגן הכי טוב שיש לנו.
ד.
עוד משהו מעניין קרה באחד במאי לפני עשרים שנה. נשיא ארה"ב דאז, קלינטון, שחרר את מערכת ה-GPS במלוא דיוקה לציבור הרחב, ומאז ועד היום אנחנו חושבים שאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים. אלא שבימים אלה של מעקב, מתברר שאולי חשבנו שאנחנו מגיעים ליעד - אבל כל הזמן הזה היעד היה אנחנו; כאזרחים, כעובדים, כבני אדם.
הם רוצים לעקוב אחרינו? הם מוזמנים לנסות. הם רוצים להשתלט לנו על התודעה? לא ניתן להם!
הרהור: זה לא סתם שאנחנו נופלים בין הכיסאות. מישהו בכוונה סידר את הכיסאות ככה.