דעה: האם הבחירות הן דרך טובה לעמוד על רצון הבוחרים?
ב-30 השנים האחרונות נפוצה בקרב חוגים מסוימים התפיסה שבחירה במפלגות שמאל ניתנת להבנה בהיותה מונעת מאידאולוגיה כנה או מנימוקים רציונליים, בעוד ההצבעה למפלגות ימין היא גחמה בלתי רציונלית הנובעת מאי-הבנה או משיבוש מחשבתי שיש לתהות על קנקנו. אכנה להלן תפיסה זאת בכינוי "אגוצנטריות פוליטית".
בקרוב יזדמן ל-11 משופטי בית המשפט העליון לחזות בגילוי מובהק של אגוצנטריות פוליטית. 123 מדענים, אנשי רוח, אנשי תעשייה ומנהלים, מהם בקיאים ורגילים בתורת המדינה, הגישו עתירה לבג"ץ בבקשה שיצהיר כי לחבר כנסת, שטרם תקופת כהונתו הוגש נגדו כתב אישום, אסורה כהונה בתפקיד ראש ממשלה.
עתירתם מעוררת שאלות רבות ומעניינות, ואחת מהן, כפי שהם עצמם חשו, היא השאלה האם בבחירות האחרונות לכנסת לא התקבלה דעת הבוחר בשאלה זו עצמה. אם התשובה לשאלה זאת היא חיובית, ממילא נשאלת השאלה האם בשאלה כזאת, שמסדר שני, עשויה הכרעת הרוב להיפסל כבלתי לגיטימית.
בתשובתם לשאלה הזאת, כתבו העותרים, בין השאר, דברים אלה:
"מתוצאות הבחירות אין להסיק באופן פוזיטיבי ובמישרין כי 'רצון הבוחר' היה להעמיד נאשם בתפקיד ראש הממשלה, שכן לבחירה עשויות להיות סיבות רבות נוספות. כך, למשל, קשה לאמוד את מספר הבוחרים אשר הלכו שולל אחר תעמולת הכזב לפיה נוהל נגד הנאשם ציד מכשפות פוליטי כדי להפילו מהשלטון, או את מספרם של הבוחרים אשר סברו כי בשל חזקת החפות ואופן ניסוחו של חוק היסוד... אין להביא בחשבון לצורך הבחירה את הראיות המנהליות שגובשו בכתב האישום".
ובכן, העותרים נשואי הפנים משיבים לטענה, שייתכן כי הבוחרים הכריעו בניגוד לעמדתם בשאלה המשטרית, במספר תשובות, שהמכנה המשותף להן הוא שהיות שנתון מראש שהכרעת הבוחרים היא שגויה, בין אם משום שהיא מבוססת על אי-הבנה או על חוסר דעת, ממילא אין לייחס משמעות להכרעה זאת. כך, למשל, חלק מהבוחרים, קובעים העותרים, סבורים כי "נוהל נגד הנאשם ציד מכשפות פוליטי כדי להפילו מהשלטון", בעוד העותרים אינם סבורים כך. אולם בזכות המידע שברשות העותרים, שלדעתם איננו זמין לאותם בוחרים, או בכוח יכולת ההבנה העדיפה שלהם, ניחנות ההערכות שלהם בוודאות, בעוד הבוחרים "הלכו שולל אחר תעמולת כזב", ועל כן אין להתחשב בעמדתם.
בדומה לזה, העותרים קובעים כי עצם העובדה שחלק מן הבוחרים מפרשים את לשונו של חוק יסוד: הממשלה כהסדר שלילי לגבי פסילת מועמד לראשות הממשלה, היא המוכיחה, בפני עצמה, מדוע אסור להתחשב בדעתם. העותרים אינם מכחישים שמסקנה פרשנית בעניין כזה כרוכה בהכרעה נורמטיבית, ואף על-פי כן הם סבורים כי לא ניתן להתחשב בה, מהטעם הפשוט שהיא שגויה. כך, ללא כחל וסרק.
העלאת הטיעונים הללו בעתירה לבג"ץ (שלפי שעה זוכה לכאורה ליחס רציני מערכאת השיפוט) מעלה את האגוצנטריות הפוליטית למדרגה חדשה. אם בעבר הייתה האגוצנטריות הפוליטית הבעה נרגנת של ספקנות בעלמא, כעת מבקשים בעליה לייחס לה משמעות משפטית אופרטיבית. הכרעת הבוחרים, הם מבקשים מבית משפט העליון לקבוע, איננה ראויה להידון בהקשר המשפטי, לא משום שהיא ממין המקרים שבהם אין להניח לרוב להכריע, אלא בפשטות משום שאיננה מגלה את רצונם האמיתי, המשוחרר (כמו זה של העותרים) מ"תעמולת כזב". לא מדובר ברצון הנדחה מפני עקרונות אחרים, כי אם בתודעה כוזבת, שאיננה ולא כלום.
ניתן ללמוד הרבה מעצם ניסוח הדברים, ומהעובדה שהם מועלים בידי אנשים המעלים טיעון מכוחה של הדמוקרטיה המהותית. לא נותר לנו אפוא אלא לראות כיצד יגיב בג"ץ לניסיון של צד אחד לשלול את תוקף גילוי הרצון של הצד האחר.
הכותב הוא נשיא המרכז האקדמי פרס
