איליה צ'רמניך עם הכלב באיג'יו בימי הבידוד בבייג'ינג / צילום: איליה צ'רמניך
"כשהקורונה התפרצה בווהאן כל החברים הסינים שלי נכנסו לפאניקה והסתגרו בבית, עוד לפני שהממשל הכריח אותם לעשות את זה. ואני כל הזמן חשבתי 'מה הלחץ, כולה וירוס'", מספר איליה צ'רמניך, שחי כבר 12 שנה בבייג'ינג. הוא מסביר שמי שעברו את טראומת הסארס ב-2003 הבינו מהר מאוד לאן הולך כל סיפור הקורונה, והחליטו לגזור על עצמם בידוד עצמאי.
לו לקח עוד כמה שבועות להפנים שמדובר במשבר של ממש. זה קרה בעיקר כשנאלץ לסגור את שערי בית הספר לסינית שהקים ואת העסק הצדדי שניהל, של טיולים בעיר על אופניים חשמליים. הטיולים כמובן בוטלו כליל, אבל לפחות את שיעורי הסינית הוא הצליח להעביר לאונליין.
"זה היה כמו להקים עסק חדש", הוא אומר, "עד אז כל הלקוחות שלי היו בבייג'ינג ופתאום אני עובד מול כל העולם. זה אומר שאני גם מתחרה מול כל העולם". בשיחה עם "דברים שרואים משם" הוא מספר איך נראית בייג'ינג המחלימה מהסגר, איך היה לחיות שם בשיא המגפה ואיך ממציאים את עצמך מחדש כשאין ברירה.
