רכבי יבוא בנמל אשדוד / צילום: תמר מצפי
ימי הקורונה שבאו עלינו שלא לטובה - כולל החשש ממחסור במוצרים - עוררו מחדש מחשבות וקריאות להפחתת ההסתמכות על יבוא ולהגברת ההסתמכות על ייצור מקומי. עם זאת, על אף הפיתוי שיש לכאורה בהסתמכות על ייצור מקומי - יש ברעיון זה סכנה רבה לפגיעה ברמת החיים ובאיכות החיים של תושבי ישראל.
קשה להתכחש לפיתוי הטמון ברעיון של משק המייצר את כל צרכיו. משק כזה - משק אוטרקי - אינו זקוק לשום גורם חיצוני לצורך מזונו או צורך אחר כלשהו. הוא עצמאי לחלוטין ויכול לעמוד בפני כל תקלה כמעט.
כלומר, כך בתאוריה. בפועל, משק המספק את כל צרכיו הוא תמיד משק איכרים דלים הגוועים מרעב על מחרשתם. הוא אינו נזקק ליבוא, משום שהוא עני ומרושש מכדי שיהיה לו כסף לממן יבוא כלשהו. בשתי מילים: צפון קוריאה.
יבוא הוא פעילות חיונית בכל משק. זוהי דרכה של המערכת הכלכלית לאתר נקודות בהן הייצור המקומי אינו מספיק, אינו יעיל או יקר מדי, ולהשלים את החסר ממקורות אחרים, לרווחתם של כל תושבי המדינה. פעילות מתמדת זו של ייעול כלכלי מנסה בהתמדה לשפר את הליך אספקת המוצרים ולהפחית את עלות ייצורם (או את הנגשתם לצרכנים).
יש יבוא שהתועלת שלו ברורה: לדוגמה, אם מפעל בישראל הפועל ביעילות מרבית בכל המובנים מייצר חולצה ב-10 שקלים, ואילו בטורקיה יש מפעל המייצר אותה חולצה ממש ב-6 שקלים - כל חולצה מיובאת מטורקיה מייצגת חיסכון נטו של 4 שקלים לפחות למשק הישראלי (לצורך הדיון נתעלם מעלויות היבוא - ממילא המחירים המצוינים הם תאורטיים). אם הממשלה הישראלית הייתה מטילה מכס כבד או אוסרת יבוא חולצות מטורקיה, היא הייתה מטילה בפועל מס קבוע על הצרכן בגובה 4 שקלים על כל חולצה שהוא קונה - כל זאת כדי למנוע סכנה נדירה של מצוקת יבוא חולצות מטורקיה בזמן כלשהו בעתיד. זוהי פעולה שיש בה רק מעט היגיון.
במילים אחרות, אם ממשלת ישראל הגיעה למסקנה כי יש לה צורך במאגרים לשעת חירום של שעועית, אורז, סוכר, שמן, מלח, אבקת חלב וכו' - הרבה יותר הגיוני מבחינתה לנהל מחסנים עם מאגרים לשעת חירום, מאשר לתחזק מערכת כלכלית יקרה שתפגע בצרכנים מדי יום לאורך כל השנה. יש הרבה דברים, כולל מוצרים חיוניים, שהגיוני לשמור במאגרים (או לחייב חברות מסוימות בשמירת מאגרים), מאשר במימון פעילות הפסדית רציפה.
סוג אחר של יבוא - מוכר ומובן פחות, אך למעשה חשוב הרבה יותר - הוא יבוא המבוסס על יתרון יחסי. אם לשוב ולהשתמש בדוגמת מפעל החולצות: נאמר שבטורקיה יש מפעל כזה המייצר חולצה ב-6 שקלים - ובישראל יש מפעל מתוחכם ויעיל יותר לייצר חולצה זהה ב-5 שקלים. לכאורה, יש יתרון בייצור החולצה בישראל במקום ביבוא החולצה מטורקיה. בפועל, במקרים רבים, המצב שונה. לדוגמה, את המשאבים המושקעים בייצור חולצה ב-5 שקלים אפשר להפנות לייצור הרבה יותר רווחי - מעיצוב החולצה בישראל וייצורה בחו"ל ועד מפעל לייצור מוצר שבו הרווח לפריט יהיה הרבה יותר גדול.
במקרים כאלה, הקצאת משאבים נבונה בשוק יכולה להניב במקרים רבים התמקדות בייצור או בתכנון של מוצרים רווחיים יותר (במשק הישראלי - מוצרים אלקטרוניים וחשמליים, ידע וכו'), ולייבא את החולצות מטורקיה למרות העובדה שהן יקרות יותר מייצור בישראל.
אירועים כמו מגפת הקורונה מעוררים התלבטות נצחית: באיזו מידה עלינו להקריב את ההווה לטובת מניעת סיכון עתידי? כמה כדאי לשלם על ביטוח, ובאיזה היקף? כמה שווה שקט נפשי לגבי העתיד? כמה כדאי לשלם ולסבסד ייצור מקומי יקר היום (ולנצח, למעשה) כדי למנוע סיכוי קטן למצוקת יבוא בעתיד?
ייתכן מאוד כי ביחס למצבי חירום (ומצבים דומים) כדאי ליישם את הכלל הנודע: אין מקצצים ציפורניים עם גרזן. כלומר, הפתרון והכלים צריכים להיות מותאמים להיקף הבעיה, וכמעט תמיד פתרון כללי החל על הציבור כולו, לבעיה הנוגעת למקרה פרטני, יתברר כהפרזה.
לדוגמה, נאמר שידוע כי בשעת חירום כזו או אחרת עשוי להיווצר צורך ב-100 טונות של שימורי טונה. האם כדי "לישון בשקט בלילה" יש לתמוך ולסבסד לאורך שנים במפעל מקומי לייצור טונה, תוך ייקור השימורים ופגיעה בציבור לאורך זמן? ואולי הפתרון הנכון לבעיה המקומית הזו הוא לאפשר ליבואני הטונה להפעיל את כושר ההמצאה שלהם (ויש להם כושר המצאה) ו"לגרד" את השימורים הנדרשים בעת הצורך? המחיר שלהם בעת מצוקה יהיה אולי גבוה יותר, אך נמוך הרבה יותר מזה של תשלום מראש ולנצח תמורת סבסוד יצור מקומי.
הכותבת היא עורכת דין לענייני מכס וסחר בינלאומי