בתקופת הקורונה ייבחנו יכולות הניהול בארגונים / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
מגפת הקורונה תקפה את העולם בקצב ועוצמה חסרי תקדים. "הכפר הגלובלי", מתערער ומתפקח מאשליית היציבות של העולם המחובר, השטוח והבטוח ומתחיל להפנים את גודל השבריריות, ואת מחירי התלות, החיבוריות, התנועה החופשית, ואינסוף ההזדמנויות שהציעה הזירה הגלובלית. כל סימלי הגלובליזציה משתתקים כהרף עין, העולם מעכל את גודל המשבר, שיקולי בריאות מתערבים בשיקולי פוליטיקה, כלכלה (מקומית וגלובלית) וגיאופוליטיקה. קצב קבלת ההחלטות לא מספיק להדביק את קצב המגפה, תחלואי מערכות אירגוניות נחשפים לעין כל, ורמות אי הוודאות הולכות וגדלות.
מה שכן ברור הוא שהמגפה איננה אירוע חולף, יש לנהל כרגע את המשבר המידי ("לעצור את הדימום"), להיערך לתקופת מעבר ארוכה, תנודתית ושברירית, ולהתכונן ל"נורמליות החדשה" שככל הנראה תהיה שונה (לטוב ולרע) ממה שהיכרנו.
אז מה באשר לאירגונים ולמנהלים?
שני מימדים מאיצים את האתגר: קצב ועוצמה.
אם את המשבר הבריאותי ניתן (אולי) היה לחזות, את קצב ועוצמת המשבר הכלכלי - קשה לדמיין. גם שימוש מוקדם ברזרבות ובמודלים להיערכות לימי משבר - לא ריאליים נוכח עוצמת המכה הכלכלית.
מה מחמיר את הבעיה? בעוד המשבר ותוצאותיו מתרחשים בהתנהלות אקספוננציאלית, הם פוגשים אירגונים, שרבים מהם (ולא רק מערכות בריאות) - בנויים, מתוכננים ומנוהלים בפרדיגמות היררכיות, תהליכים סידרתיים, מודלים עסקיים, יעדים כלי בקרה ומדדים - מבוססי חשיבה לינארית.
כך לדוגמה, כשמנכ"ל משרד הבריאות מבקש ל"שטח את העקומה" ולהרוויח זמן (לשימוש במשאבים, לפיזור, ללמידה) - הוא בעצם מבקש מכולנו: Mind The Gap!. הפער בין קצב התפשטות המגיפה לבין ההיערכות המסורתית הלינארית של מערכת הבריאות (כמו גם של ארגונים רבים אחרים) - יביא לקריסתה אם לא ינוהל בחכמה ובאחריות.
המפגש הזה - מסוכן ומאתגר, מאחר שהמערכת "המסורתית" מסוגלת להתמודד עם התופעה האקספוננציאלית - עד לנקודת המפגש בין שתי העקומות. משם והלאה - המערכת הלינארית תכלה את משאביה , לא תעמוד בקצב, ועלולה לקרוס. לא מכירה ארגונים שמסוגלים להגדיל משאבים בקצב הנדרש מקצב המשבר (למעט אולי צה"ל). העניין מחמיר כמובן בשל ימים ארוכים של עיוורון והכחשה לשבריריות המציאות, שמיסכו גם את הצורך להיערך למתקפות פחות חריפות מזו, ובולט בעיקר בקרב החברות הוותיקות שנסמכו שנים על פרדיגמות ניהוליות שהוכיחו את עצמן, וכרגע מחייבות פרידה.
מגפת הקורונה - תלווה אותנו זמן רב, היא אירוע מיתמשך , שיוקל במידה רק עם פיתוח תרופה וחיסון. המשמעות - ארגונים יצטרכו להיערך לתקופה ארוכה של התרחבות, התכווצות, התכנסות והיפתחות.
לפיכך, ומאחר שהכיוון הריאלי אינו הגדלה אקספוננציאלית של משאבים, על מנת להיערך לתקופת המעבר ולמציאות החדשה, מנהלים כמו ארגוניהם, נדרשים לפתח "כושר ניהולי" - יכולות כיווץ ומתיחה באינטרוולים משתנים ולא ידועים.
מילות המפתח: תנועה לכיוון מבנים אג'יליים שיתפסו את מקומם במקום או בתוך הפרדיגמות ההיררכיות המסורתיות, צוותים אוטונומיים ואינטרדיסציפלינריים, שמנותבים על ידי מעגל תיכלול אסטרטגי, יכולות ניוד משאבים, ניהול יצירתי של שרשראות אספקה, מיקבול וקיצור תהליכים, גמישות אסטרטגית, תירחוש אינסופי, וניהול ונטילת סיכונים. כל אלה - לצד יד ניהולית בוטחת, ברורה, אחראית, מתכללת.
רבות מדובר על משבר. זוהי לא רק שעת משבר, ולא רק שעת מבחן - זוהי גם שעת רצון , להאצה, התפתחות, וחישוב מסלול מחדש.
ארגונים מזהים הזדמנויות להטמעה מואצת של תהליכי שינוי, טרנספורמציות דיגיטליות, שילוב רובוטיקה ו-AI להפחתת תלות, מעברים (מלאים או היברידיים) לעבודה ושירות מהבית, הסבת יכולות לטובת פיתוח מוצרים חדשים (תעשיות ביטחוניות למכונות הנשמה, יצרני אלכוהול למוצרי חיטוי), או לניסויים מואצים של תרופות חדשניות או עזרים רפואיים חדשים למשל.
החלטות בתקופה סוערת כזאת - תצטרכנה להיות דינמיות, רגישות, מגיבות, לעיתים משתנות במהירות. ולכן - המצפן שיצעיד את הספינות המיטלטלות (גם ברמה הלאומית וגם האירגונית) - צריך להיות ערכים ברורים, מבוססי יושרה, שקיפות, אחריות, אמפתיה וחמלה.
ומילה על ביקורת - ביקורת היא נכס נחוץ ורצוי, מנגנון תיקון, שיפור והפקת לקחים ממדרגה ראשונה. אבל בעת שהתותחים רועמים - נכון לדעתי לנהוג לא רק באיפוק, אלא גם בהעדפת ההערכה - למערכת הבריאות ולמנהלים המקצועיים והרפואיים שמובילים אותה. מערכת הבריאות, כרגע - נלחמת על נפשה לטובת נפשותינו, מותחת עד מעבר לגבולות יכולתה את משאביה (שגם לפני המשבר לא אופיינו בשפע), ונסמכת בעיקר על ידע מקצועי מצוין, נחישות, מחויבות, ומסירות אין סופית של צוותים רפואיים שעושים ימים כלילות את הכמעט בלתי אפשרי. לא מכירה מערכת שמסוגלת לפעול בתנאים דומים ללא טעויות.
כחלוף הסערה - אין ספק שחובה להשתמש בלקחיה לעיצוב מחודש.
הכותבת היא ראש ההתמחות בניהול ויעוץ גלובלי בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב וראש תחום הנהלות בכירות בלהב פיתוח מנהלים