הפגנה בהונג קונג נגד ממשלת סין / צילום: Jorge Silva, רויטרס
בימים אלה מנהלת סין קרב מאסף, שמטרתו אחת: למנוע את הפיכתה למדינה מצורעת בקהילה הבינלאומית. אחרי הכישלון בדיווח מוקדם על התפרצות וירוס הקורונה בווהאן, ועם החשד שהווירוס ברח בטעות ממעבדה במקום, סין בכלל, והמפלגה הקומוניסטית שבראשה בפרט, נמצאות במצב בעייתי מאוד, עם משבר כלכלי בבית ומשבר בינלאומי בחוץ.
עבור המפלגה הקומוניסטית, משבר הקורונה הוא האיום הכי גדול מאז הטבח בכיכר טיאנאנמן בסוף שנות ה-80. מדוע? יש לכך ארבע סיבות: המפלגה נכשלה בהגנה על העם; הכלכלה הסינית נפגעה בגלל הסגר; העולם עלול לראות במפלגה את האחראית למגפה; וסין עומדת לראות את הגלובליזציה עוזבת אותה. אחרי הטבח בכיכר טיאנאנמן ב-1989 היתה סין קרובה להטלת סנקציות מצד מדינות המערב, ובראשן ארה"ב.
כדי להבין את הלחץ על סין בכלל, והמפלגה השלטת בפרט, בואו ניזכר איך כל הסיפור הזה התחיל: רופאים בעיר ווהאן הזהירו כבר בסוף דצמבר ממחלה דמויית SARS שמדביקה אנשים בעיר. פקידים מקומיים, הכפופים למערכת הריכוזית של בייג'ין, חששו מלדווח על בעיה ולהיתפס כהיסטריים, ולכן העדיפו להשתיק את העניין: הם הורו להפסיק להפיץ שמועות על המחלה, ודרשו ממעבדה שחקרה את הנגיף לעצור את הבדיקות ולהשמיד את הדגימות.
אחת השאלות הגדולות היא האם כשארגון הבריאות העולמי (WHO), על בסיס מידע מסין, הכריז ב-14 בינואר כי "לא ידוע שהווירוס עובר בין בני אדם", המפלגה הקומוניסטית כבר ידעה שהוא מדבק, או שמא אפילו בייג'ין לא הייתה מודעת להיקף ההדבקה בווהאן. בכל מקרה, ההסתרה של ההתפרצות מסוף דצמבר עלתה לסין ולעולם בזמן יקר - זמן שבו עוד נדבקים הגיעו לתאילנד, לקוריאה הדרומית ולשאר העולם.
הכישלון של המפלגה לעצור את ההתפרצות הוא פגיעה בחוזה שלה עם העם הסיני. החוזה של המפלגה עם העם הוא שגשוג וביטחון בתמורה לוויתור על זכויות פוליטיות. בהתפרצות המחלה, המפלגה נכשלה בדאגה לשגשוג וביטחון - כישלון שהורגש בכל סין. בניסיון להרגיע את דעת הקהל, מיהרה המפלגה להגיב: ראשית, הבוסים המקומיים בווהאן פוטרו. שנית, בימים אלה המפלגה מקדמת חזית לאומנית מול ארה"ב כדי לנסות ולהפנות את הזעם של ההמונים למשהו אחר מכישלון המפלגה. גם עם הצעדים האלה, ברור כי היתה כאן פגיעה בלגיטימיות של המפלגה.
המפלגה הקומוניסטית נכשלה גם בהבטחת שגשוג לעם: אחרי שנכשלה להכיל את ההתפרצות, המפלגה הורתה להטיל סגר בערים כדי למנוע את התפשטות המחלה. התוצאה? כחצי מאוכלוסיית סין מצאה עצמה תחת סוג כזה או אחר של עוצר, עם מחיר חמור לכלכלה: ירידה של 20% במכירות ברשתות, ירידה של 13% בייצור התעשייתי וירידה של כמעט 25% בהשקעות. הירידה בייצור היתה החמורה ביותר זה 30 שנה, והכלכלה הסינית התכווצה בקצב שכמוהו נראה רק במהפכה התרבותית של מאו בשנות ה-60. ההערכות הן כי בסך הכל ב-2020 תצמח כלכלת סין ב-2.6% בלבד.
מה ההשלכות של הפגיעה הכלכלית? צמיחה איטית משמעותה שאין שגשוג. פחות ייצור משמעותו פחות משכורות ופחות עלייה בהן, פחות צריכה ופחות רווחה. פחות צמיחה בתמ"ג היא פחות צמיחה לנפש - כלומר, האזרח הסיני בסוף 2020 לא יהיה עשיר יותר מכשנכנס אליה.
נוסף על כך, עם צמיחה של 2.6% המפלגה לא תעמוד ביעד הראשון מבין שני "יעדי המאה" שלה. המפלגה קבעה ב-2012 שני יעדי מאה שהיא מתכוונת להשיג כחלק מהפיכתה של סין למדינה משגשגת: הכפלת התמ"ג לנפש ב-2020 מול 2010, והפיכתה של סין למדינת עולם ראשון עד לשנת 2049. כדי להגיע ליעד הראשון, צריכה סין השנה צמיחה של 5.6% - מה שלא נראה שיקרה. כישלון לעמוד ביעד המאה הראשון יהיה כישלון אישי של הנשיא שי ג'ינפינג, שיכול לפגוע במעמדו במפלגה, וכישלון של המפלגה מול העם - עוד פגיעה בחוזה ביניהם.
לבסוף, צמיחה שנתית של 2.6% בלבד משמעותה עוד לחץ על הבנקים, על העסקים ועל הממשלות המקומיות, שגם ככה כורעים תחת משקל החוב הגבוה של סין. רק בסוף 2019 נאלצה המדינה לחלץ שלושה בנקים גדולים, וחברות לא עמדו בתשלום אג"ח בהיקף של כ-150 מיליארד יואן.
צמיחה נמוכה פי שניים משנה שעברה תביא עוד חברות שיפשטו רגל, עוד בנקים שיצטרכו חילוץ ועוד אנשים שלא יוכלו לעמוד בהוצאות המחייה, משום שהמשכורות לא יצמחו באותו קצב כמו האינפלציה (שעמדה בפברואר על 5.2%).
כל אלה רק יאטו עוד יותר את הצמיחה של הכלכלה ויגדילו את התסכול של האוכלוסייה מהמפלגה, ששוב תיתפס בכישלונה. וכל זה - עוד לפני שהבאנו בחשבון את עקירת סין מהגלובליזציה.
היריבות האסטרטגיות ינצלו את המשבר
סין עומדת לראות יציאה של קווי ייצור ממנה ואת הקטנת החשיבות שלה בכלכלה הגלובלית. השאלה היא עד כמה תקטן חשיבותה בכלכלה הגלובלית.
יש שלושה גורמים שיקבעו את התשובה לשאלה הזו: הסיכון שעסקים יעריכו בהמשך הפעילות לסין; הנרטיב כלפי סין בקרב הכלכלות המפותחות; והמאמצים של יריבות אסטרטגיות לסין - יפן, טייוואן וארה"ב - לנצל את המשבר כדי להקטין את התלות הכלכלית בה.
הקורונה מדגישה עבור חברות את הסיכון לא רק מצד המערכת הריכוזית והלא-יעילה של סין, אלא גם מצד המרכזיות של סין לכלכלה הגלובלית. 20% מכל הסחר העולמי במוצרי ביניים - מוצרים שהם חלק מתהליך הייצור של סחורות סופיות - מקורו בסין. הודות לגודל האוכלוסייה שלה ועלות העבודה הנמוכה בה, נהפכה סין למפעל הייצור של העולם - עבור מוצרי אופנה, מוצרי אלקטרוניקה, חלקי רכב, תרופות ועוד. 80% מהאנטיביוטיקה בארה"ב, למשל, מקורה בסין.
הגלובליזציה אכן הפכה את שרשראות הייצור לגלובליות, אבל הן רובן עוברות ותלויות בייצור מסין. השרשראות האלה נוצרו מפני שהן מציעות מוצרים באיכות גבוהה ובמחיר נמוך - הן מונעות על ידי הפערים בעלות העבודה בין מדינות וההתמחות של כל אחת. הבעיה שיותר מדי חברות נהפכו לתלויות בסין כחלק משרשרת האספקה שלהן.
עסקים ירצו לגוון יותר את מקורות האספקה שלהם כדי למנוע שיבוש עתידי כמו זה שנגרם בגלל הקורונה. הרצון שלהם יועצם, אם הגישה כלפי סין תהפוך לעוינת, ואם יעודדו אותם הממשלות הלאומיות שלהם, שייראו בתלות בסין אתגר לביטחון הלאומי שלהן.
מה הכוונה בגישה עוינת לסין? סין איבדה הרבה מכוחה הרך בעקבות הפעולות שלה בהונג קונג ובשינג'יאנג. הקונגרס האמריקאי העביר חקיקה שתחייב את משרד המדינה להטיל סנקציות על אישים סיניים המעורבים בפגיעה בזכויות אדם בשני האזורים. הקונגרס גם העביר את חוק TAIPEI, שמטרתו לחזק את הקשר בין ארה"ב לטייוואן ולקדם את מעמדה הבינלאומי של טייוואן בתמיכת ארה"ב. כל זה היה עוד לפני משבר הקורונה.
אחרי שהמשבר יסתיים, תבקש ארה"ב להמשיך בקו נגד סין, ואולי אף תדרוש חקירה של הפקידים שהיו מעורבים בהסתרת התפרצותו של הנגיף. בייג'ין כמובן תתנגד, אבל ארה"ב תשתמש בזה כהוכחה שסין אכן טייחה את המקרה.
עם תפיסה שסין היא האשמה בהתפרצות, יתמכו מחוקקים בארה"ב, בבריטניה, בגרמניה וביפן בהקטנת הקשרים עם סין, ואולי אף בהטלת סנקציות על אישים וגופים שהיו אחראים להסתרה, כולל סילוק עיתונאים סינים משטחן ודרישה מסין לפצות את המדינות שנפגעו מהקורונה בצורה כספית.
מאחורי הקו הזה יסתתרו אינטרסים גיאו-פוליטיים ברורים: ארה"ב, יפן וטייוואן ראו את העלייה הכלכלית של סין בשנים האחרונות בחשש - ודאי את הפיכתה לתוקפנית יותר תחת שי ג'ינפינג. קידום קו עוין לסין יתרום לשלוש המדינות ביכולתן להחליש את סין כלכלית בעודן מחזקות את הכלכלות המקומיות שלהן.
יפן כבר הודיעה שתפעל להוציא קווי ייצור מסין ולהקטין את התלות בה. טייוואן פועלת זה שנתיים לעודד עסקים לעבור מסין לדרום-מזרח אסיה. ארה"ב כנראה תדרוש את החזרה של תעשיות קריטיות, כמו תעשיית התרופות, לארה"ב - ותעודד עוד עסקים לעבור לדרום-מזרח אסיה ולמקסיקו במקום לסין.
הסינים כמובן לא יושבים בחיבוק ידיים. בייג'ין מנהל בשבועות האחרונים קמפיין תעמולה משמעותי דרך ערוצי התקשורת שלה, שמטרתו להנדס מחדש את הנרטיב סביב מחלת הקורונה.
יש שתי נקודות מרכזיות לקמפיין הזה: ראשית, סין היא לא המקור של הקורונה. העובדה שהמחלה התפרצה בה ראשונה, אינה קשורה לסין, וזאת טעות ואף גזענות להאשים את סין בקשר עם המחלה. שנית, סין הצליחה לטפל ביעילות בקורונה, וכדאי לחקות את התגובה שלה. הנקודה השנייה גם רומזת בעקיפין שהמודל הסיני הוא המודל העדיף - משהו ששי ג'ינפינג מנסה לקדם בזירה הבינלאומית מאז תחילת כהונתו כנשיא סין ב-2013.
המאמצים הסיניים אולי יקנו לבבות באיטליה ובמזרח אירופה, ואולי גם באפריקה - שם הראייה של האוכלוסייה את סין היא בעיקרה חיובית. עם זאת, לא סביר שסין תצליח לשנות באופן משמעותי את הנרטיב בארה"ב או במערב אירופה - מה שאומר שהמפלגה תצטרך להתחיל ולהתכונן ליציאה של שרשראות ייצור ממנה, בעידודן של ארה"ב, טייוואן ויפן.
הכותב הוא אנליסט גיאופוליטי בכיר בבית ההשקעות אינפיניטי ומייסד אתר "המשחק הגדול", המתמחה בניתוחי עומק של הזירה הבינלאומית. המידע בטור זה הוא על דעתו של הכותב בלבד. כל החומר בטור ניתן כמידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי או מיסוי וכן אין לראות בו המלצה, הצעה או ייעוץ לרכישה ו/או מכירה ו/או החזקה של ניירות הערך ו/או נכסים פיננסיים ו/או מוצרים פנסיוניים מכל סוג, ואינו מהווה תחליף לייעוץ אישי המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.