אישי ציבור ערבים וראשי רשויות מפגינים מול משרד האוצר / צילום: דוברות הרשימה המשותפת
מגפת הקורונה, שפגיעתה בריאותית בעיקרה, חשפה בפנינו גם פערים בלתי נתפשים בין חלקים שונים של החברה בישראל, במיוחד את הגזענות המתמשכת כלפי 20 אחוז מהאוכלוסייה - אזרחי ישראל הערבים.
כבר בתחילת המשבר אפשר היה להבחין בבירור כיצד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נזהר מהשימוש במילה "ערבים" בנאומיו היומיים כאילו הייתה קללה, ובמקומה דיבר על הערבים רק על דרך השלילה כ-"אזרחים הלא יהודים". לא ממש הופתעתי, אבל קיוויתי, כאזרחית שומרת חוק - שומרת מרחק, חובשת מסיכה וכפפות, ולא חוצה את ה-100 מטר - לקבל יחס קצת פחות גזעני, לפחות בתקופת המגפה. אבל, מה חשבתי לעצמי? שהמגפה תגן עלי מפני הגזענות?
הדפוסים הקבועים, אך הצפויים, של ההתעלמות וההדרה המשיכו ככל שהמשבר הבריאותי התקדם. הבדיקות להימצאות הנגיף הגיעו ליישובים הערביים באיחור רב לעומת היישובים היהודיים ורק לאחר שפעילים, ח"כים ומנהיגים מהחברה הערבית הפעילו לחץ מאסיבי על הממשלה כדי לקבל את מה שבסך-הכול מגיע להם כאזרחי המדינה. הבנתי שאם לא אגן על עצמי אין מי שיגן עלי ועל בני ביתי.
הגזענות הממסדית חסרת הרחמים, הדהדה ביתר שאת נוכח צווי ההריסה שהממשלה המשיכה לחלק לתושבי הכפרים הבדווים הבלתי מוכרים בנגב עם תחילת המשבר ומיד עם סיומו, צווים שידיעות עליהם נעדרו מהתקשורת הישראלית. מדובר בכ-120,000 אנשים שחיים ללא תנאים בסיסיים, ללא תשתיות, ללא מים זורמים וחשמל. במקביל לאבטלה שגאתה באוכלוסייה היהודית, בקרב האוכלוסייה הזו, המוחלשת ביותר בישראל, היא הוכפלה, זאת בנוסף לעוני ממנו סובלות כ-80% מהמשפחות הבדוויות בנגב.
גם במעבר ללמידה המקוונת הבנתי שנהלי הלמידה בחירום רלוונטיים רק למגזר היהודי ולאוכלוסיות במעמד סוציו-אקונומי גבוה בלבד. הפערים בלמידה המקוונת שנוצרו בקרב האוכלוסיות המגיעות ממצב סוציו אקונומי נמוך רק התעצמו. אך בעוד חלקים רבים מתלמידי ישראל סבלו ממחסור במחשבים, 55,000 ילדי הכפרים הבלתי מוכרים סובלים כבר שנים ממצב חירום מתמשך. הרי גם כשיש ברשותם מחשבים ניידים, המחסור בתשתיות חשמל ואינטרנט, צפיפות המגורים ותנאי ההיגיינה הירודים לא מאפשרים להם לקחת חלק בלימוד המקוון.
החלטת הממשלה להחזיר את המשק לחיים נוכח הירידה באחוזי התחלואה, פסחה על מצבה של החברה הערבית בה אחוזי התחלואה רק החלו להתפרץ וב"טעות" כפי שהתקשורת הישראלית ציינה, אף שכחה להמשיך את הטלת הסגר על אחד היישובים הבדווים ה"אדומים" בנגב. החזרת מערכת החינוך לחיים אף היא התנהלה בעיקר אל מול המגזר היהודי תוך התעלמות מוחלטת מהאוכלוסייה הערבית, אשר בהובלת ועדת המעקב העליונה והרשויות המקומיות הערביות, השביתה את מערכת הלימודים הערבית החל מיום שלישי, במחאה על חוסר מוכנותן של הרשויות המקומיות בחברה הערבית להתכונן לחזרה, על רקע המחסור בתקציבים ובעיקר בציוד קצה.
הרשויות הערביות והבדוויות בפרט נקלעו למשבר כלכלי חמור שגם בעת משבר המדינה מפקירה אותם. רק 2% מתוך תקציב של 2.8 מיליארד שקלים שהועבר לרשויות ביישובים היהודים, הועברו לרשויות הערביות.
ובכן המשק חוזר לחיים, הקניונים נפתחו, המספרות חזרו, מכוני הכושר שבו, אך הגזענות לא עצרה לרגע. המשבר הבריאותי רק חידד עבור האוכלוסייה הערבית בישראל את מה שהיה ברור לאורך כל הדרך.
הכותבת היא מרצה בכירה לחינוך וסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, חברה בצוותי המומחים של המשבר, פעילה פמיניסטית וחברה במספר ארגוני נשים