הצצה לבית החולים איכילוב בימי הקורונה / צילום: אסף לוי
לאחרונה פרסם ד"ר אורי כץ טור ב"גלובס" ובה טען שאין שחיקה בתקציב הבריאות בישראל מכיוון שהתקציב הריאלי לנפש עלה. עוד הוסיף שתקציב הבריאות הנמוך נובע מכך שהאוכלוסייה בישראל צעירה. "אין כאן על מה להתווכח" טען בנחרצות, "ואין שום מקום לפרשנות אחרת של הנתונים". זו אמירה מוזרה בהתחשב בכך שלא מעט כלכלנים ואנשי רפואה ומדיניות טוענים אחרת, ובעיקר מרמזת על ניתוק ממה שכל ישראלי שנזקק לטיפול רפואי בשנים האחרונות מרגיש.
אבל עם הרגשות לא הולכים למכולת ולא לדיונים, אז הנה פרשנות אחרת של נתונים. או בקיצור: 4 נקודות כלכליות על מערכת הבריאות הישראלית.
נקודה ראשונה: זה לא הגיל
האם תקציב הבריאות בישראל נמוך בהשוואה בינלאומית כי האוכלוסייה בישראל צעירה? באופן מרשים ישנה הרבה אמת במשפט הזה, והוא עדיין לא ממש מדויק. אכן, תקציב הבריאות בישראל נמוך. כ-4.8% מהתוצר לעומת כ-6.8% ממוצע ה-OECD -ב-2018. גם ממוצע הגיל ושיעור המבוגרים באוכלוסייה נמוכים, שיעור המבוגרים (65+) ב-2018 היה 11.7% לעומת 17.2% ב- OECD.
אז מדוע המשפט לא מדויק? מכיוון שכשמנרמלים את התפלגות הגילאים הפער מצטמצם מעט, אבל רק מעט. מחקר מ-2016 של מכון ון-ליר מצא שהתיקון לפי גיל מעלה את ההוצעה הציבורית על בריאות בישראל מהמקום ה-30 רק למקום ה-27 (מתוך 34). כלומר, גם כשנילקח בחשבון המבנה הדמוגרפי תקציב הבריאות בישראל (אז 4.4%) הוא נמוך, ונמוך בהרבה מהממוצע (5.7%) של ה-OECD.
נקודה שנייה: השחיקה שדווקא כן הייתה
אמנם ישנו גידול בשיעור תקציב הבריאות כאחוז מהתוצר וכהוצאה לנפש, אבל זו הסתכלות חלקית ומעוותת. תקציב הבריאות גדל ראלית, אבל גם עלויות הבריאות גדלו, גם ביחס לעליית המחירים, והן עלו בקצב גדול בהרבה מקצב הגידול בתקציב הבריאות. כלומר התקציב אמנם עלה, אבל בקצב איטי כ"כ ביחס לגידול בעלויות כך שלמעשה נשחק.
במחקר של מרכז טאוב מ-2018 נמצא שההוצאה הלאומית על בריאות לנפש עלתה בעשור האחרון ב-4 נקודות האחוז ראלית, אבל כשמביאים בחשבון את הגידול בעלויות הבריאות מסתבר שההוצאה קטנה ב-9 נקודות. זאת מבלי להתחשב "בהזדקנות" האוכלוסייה בישראל (9.7% מבוגרים ב-2008 לעומת 11.7% ב-2018), תהליך שאמור להיענות בגידול נוסף.
כך נראית שחיקה. אלו המספרים מאחורי הזקנה במסדרון, אורך תורניות המתמחים, ואפילו האלימות נגד אנשי הרפואה. אם לצטט כלכלן חביב עליי: "אין כאן על מה להתווכח, ואין שום מקום לפרשנות אחרת של הנתונים".
נקודה שלישית: צרות של עניים
לא רק ההוצאה הציבורית בישראל נמוכה, אלא גם שיעורה מסך ההוצאה על בריאות: 63.8% לעומת 73.8% ב-OECD ו-78.2% במדינות בעלות מערכת מבוססת קופ"ח (בדומה לישראל). עובדה זו מרמזת שתקציב הבריאות הנמוך אינו נובע מצרכי בריאות נמוכים. אך יתרה מזאת, נתונים אלו מעידים על אי-שוויון עמוק בשירותי הבריאות בישראל. כששיעור כ"כ גבוה מההוצאה על בריאות הוא פרטי, נגישות שירותי הבריאות לעשירונים הנמוכים פוחת משמעותית.
נקודה רביעית: כדין ת"א?
רפואה זה עסק יקר, וכשבמקום ניהול דמוקרטי-ציבורי מפקירים את שירותי הרפואה לכוחות השוק, לא פלא שהפערים בין המרכז לפריפריה מתעצמים. בדו"ח ה-11 על פני החברה הצביעה הלמ"ס על התרחבות הפערים בשני היבטים: ברמת הבריאות - למשל תוחלת החיים במחוז הדרום ב-2016 הייתה 81.3, לעומת 82.5 בכלל הארץ; ונגישות לבריאות - למשל 2.8 רופאים לאלף איש במחוז דרום, לעומת 5 במחוז ת"א.
הממוצע לא קובע
אם אתם לא מוטרדים משתי הנקודות האחרונות כנראה שאתם לא מבינים שזו לגמרי גם בעיה שלכם. משבר הקורונה הזכיר לנו מה שכנראה רבים מידי שכחו - בריאות זו לא רק זכות בסיסית, אלא גם מוצר ציבורי.
מוצר ציבורי (Public good) הוא מוצר שיש לכלל החברה אינטרס שיסופק וייצרך, אבל אין לפרטים אינטרס לשלם עבורו. בריאות ציבורית למשל. אמנם אין לפרט תמריץ לשלם עבור בריאותו של אחר, אבל יש לו אינטרס לחיות בחברה בריאה ומתפקדת. אנחנו רוצים שהעובדים שלנו יהיו בריאים כדי שיעבדו, שנותני השירות שלנו יהיו בריאים כדי שיתנו לנו שירות, ובכלל שאחרים יהיו בריאים כדי שלא נידבק.
אולי המשבר הנוכחי יזכיר לנו את מה שכדאי שנדע גם בשגרה: כמה חשוב מוסרית, כלכלית ובריאותית שתהיה לנו מערכת בריאות ציבורית איכותית, מתפקדת ונגישה.
הכותב הוא צוער בתוכנית "'עתידים לשלטון המקומי" של משרד הפנים ורכז נציגות התנועה הבוגרת של "החלוץ"