מתחם "היבדק וסע" לבדיקות קורונה / צילום: דוברות מד"א
טרם פרוץ משבר הקורונה בישראל, חזרה עיריית עראבה מיריד התיירות הבינלאומי 2020 ותכננה לכבוש את עולם התיירות. העירייה הקדישה את חודש מרץ לעסוק בשאלה כיצד מגשימים את החלומות הגדולים של העירייה והנהלתה בפיתוח הכלכלי-חברתי של העיר ומיתוגה. אך כפי שנוכחנו לדעת, תוכניות ומציאות הן לעתים שני קווים מקבילים.
החדשות בארץ סביב התפשטות הקורונה התעצמו והתוכניות בעראבה, כמו בשאר הרשויות, התחלפו בחוסר אונים וחילוקי דעות בנוגע למצב. אולם כאן טמון סוד כוחה של מנהיגות מקומית חזקה וערנית, לא רק באיתור צורכי השעה אלא בהיערכות אליהם.
ברגע קריטי בתחילת המשבר, ראש עיריית עראבה, עומר ואכד נסאר, הוציא סרטון ופנה לקהילה ולמנהיגות האזרחית וקרא לקחת את המצב ברצינות ולפקוח עיניים. הוא הבהיר את הצעדים שתנקוט העירייה, למרות חוסר הוודאות הכללי שהיה במדינה. לא מעט רשויות ערביות לקחו את היוזמה כדי לייצר את הוודאות המרבית לתושביהן, וכך הצליחו לרכוש את אמון התושבים ולהפוך את הרשות המקומית "למבוגר האחראי". מיותר לציין כי הדבר לא סוקר בתקשורת ולא הייתה חשיפה חיובית לחברה הערבית בהקשר זה.
התנהלותן של חלק מהרשויות הערביות משנה את כללי המשחק, ואולי מחייבת את קובעי המדיניות והתקשורת "לחשב מסלול מחדש" לגבי המונח "חוסן קהילתי", שעד כה הושתת על נרטיב לאומי של החברה היהודית באופן בלעדי וצומצם לטיפול בטראומה. רשויות ערבויות ותושביהן שחוו לאורך כל השנים הדרה "במצבי חירום" הרגישו שעליהן לפעול הפעם. היכולת של הרשות לייצר ערוץ תקשורת בעת הנכונה מול התושבים שחווים חוסר אמון בממסד, הייתה קריטית ליצירת החוסן, שכאמור לא מייחסים אותו לחברה הערבית. התושבים ראו בשלטון ובמנהיגות המקומית הגורם האחראי והושיטו לו יד. שיתוף הפעולה של הקהילה היה מתוך אינסטינקטים טבעיים של קהילתיות והירתמות, שמוטמעים בחברה הערבית, אך לא מקבלים מספיק קרדיט. שיתוף הפעולה והחוסן הובילו להרגשת שייכות, אחדות וביטחון ולצמצום התפשטות המחלה.
ברשויות שבהן מערך האכיפה כלל פקחים בני המקום שפעלו כדי לתת מענה, היה שיתוף פעולה מצד התושבים ללא התערבות גורמים חיצוניים שעלולה הייתה לייצר התנגדות.
אני מודעת לכך שהתמונה אינה ורודה, ואכן, יש לא מעט אתגרים פנימיים וממסדיים הכרוכים בפערים חברתיים וכלכליים שצפו דווקא בעת הזו. חיי השגרה של הרשות עמוסים בכיבוי שריפות ועמידה בסטנדרטים של משרדי הממשלה השונים, אשר בעצמם מתמודדים עם המשבר.
עם זאת, ההתמודדות במשבר הקורונה העבירה מסר חשוב שלא ניתן להתעלם ממנו, שצריך לשנות הגדרות ותפיסות ביחס למונח "חוסן קהילתי" ולהרחיב את הנרטיב שמתייחס לרוב לטיפול בטראומה רק סביב מלחמות וטרור.
החוסן הקהילתי הוא יכולתה של קהילה למנוע משבר ו/או לצמצם את נזקי המשבר. כדי לבנות חוסן קהילתי צריך שיהיה חזון מקומי שהגתה הקהילה יחד עם הרשות המקומית שללא ספק מושתת על ההון האנושי והחברתי שלה. בחברה הערבית יש הרבה מרכיבים שמאפשרים לקהילה המקומית להגיע לרמת חוסן גבוהה. עקרונות וכלים, שיש לחדד ולחזק ולהתאים לשינויים החברתיים. וברמה העירונית, אולי הגיע הזמן להוציא את החוסן ממחלקות הרווחה ולעבוד באופן הוליסטי שכולל את כל תחומי הפעילות של הרשות המקומית, בהובלת מודל בין-משרדי שיוביל משרד הפנים.
הפערים וחוסר המענה בזמן לחברה הערבית דרבנו את הרשויות שפעלו מתוך אחריות להפוך את המשבר להזדמנות, תוך הישענות על הקהילתיות והמכנה המשותף, אשר כה משמעותיים בחברה הערבית.
גם לאחר הקורונה אנו צריכים לבנות שגרת עבודה מוניציפלית חדשה מבוססת קיימות והתארגנות קהילתית אמיתית ולדרוש ממשרדי הממשלה להיות קשובים לקולות של הרשויות הערביות תוך חלוקת משאבים הוגנת.
הכותבת היא מנהלת תחום פיתוח כלכלי בעיריית עראבה וצוערת בתכנית הצוערים לשלטון מקומי, מבית שותפויות רוטשילד בשיתוף עתידים ומשרד הפנים