דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. שלוש שעות אחרי שחזרתי הביתה מהחוץ הלוהט כמיליון כבשנים, משיל פיסות גומי שנמסו מסוליות נעליי על המדרכה, עוד הרגשתי את הגוף מתבעבע מבפנים, ממשיך לשחרר את החום שהצטבר בעצמות. יכולתי ממש לחוש את הצלעות שלי מאדימות וזוהרות כסלילים בתנור ספירלה ואת בשרי מתבשל לדרגת רכות מקסימלית, נמס בפה ממש. המחשבות, אם היו לי כאלה, התאדו מזמן. גל חום היסטורי וחסר תקדים, געשו הכותרות במדורי מזג האוויר, וצריכת החשמל שברה את כל שיאי חודש מאי.
בשירות המטאורולגי אמרו שאת חריגות האירוע ניתן יהיה לסכם רק בסיומו (אמירה מפתיעה באחריותיות שלה, ובמיוחד בימים אלה), אולם לא עמדו בפיתוי והצהירו כי בהנחה שהתחזית הצפויה אכן תתממש, אנו צפוים לשבור שיא "חסר תקדים" - עד עכשיו לא נרשם מעולם רצף של שישה ימים עם טמפרטורה של יותר מ-38 מעלות בחוף ורצף של שישה ימים עם יותר מ-36 מעלות בהרים. אני מציע שבשעה שש ליום השישי ברצף הנ"ל נצא כולנו למרפסות החמות ונמחא כפיים לטכנאי המזגנים שעמדו בחוד החנית של חזית התחזית. זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות.
יש משהו משעשע ואפילו חמוד בסטטיסטיקציה של כל הדברים, לא? כאילו שהטמפרטורות משחקות בליגה, כאילו שלשמש אכפת מרצף של שישה ימים - מה זה בכלל שישה ימים לכוכב שקיים כבר ארבע וחצי מיליארד כפול שלוש מאות שישים וחמישה ימים ואין לו לוח שנה? אבל בסדר, אמרו היסטורי וחסר תקדים.
אכן אפשר לטעון שברמה מסוימת הכול היסטורי וחסר תקדים ואפילו חד פעמי, שהרי כל הדברים כולם בתהליך של הפיכה להיסטוריה וכל דבר קורה בפעם הראשונה והאחרונה; השנייה ה-17 ב-15:54 ביום שישי ה-22 בחודש מאי 2020 לא הופיעה מאז המפץ הגדול ולא תחזור על עצמה עד קץ כל הזמנים - זה בפני עצמו יכול להפוך כל רגע להיסטורי, אבל בחייאת - מי רוצה לחיות ככה? קצת נמאס לי מרגעים היסטוריים וחסרי תקדים, בינינו, היו לי קצת יותר מדי כאלה לאחרונה. מה קרה לרגעים הריקים, השלווים, אלה שמתערבלים להם בנעימות עד שאי אפשר להבחין בין רגע אחד למשנהו, הא? מה עם הרגעים האלה?
אתם יודעים טוב בדיוק כמוני איפה נמצאים כל הרגעים האלה: בחום הגדול, הממיס, המעלף שהופך את הכול לפחות רועש. כשחם, לא אכפת לי מהממשלה.
ב. באחת מאותן כתבות בריאות-לייט חביבות על מה עושה לנו החום, קראתי (שוב) על ההתאמה בין חום לעצבים ואלימות ומצאתי עניין בפסקה שציינה כי לא רק ההתנהגות אלא גם עצם ההכרה שלנו - כל מה שאנחנו - מושפעת מהחום, שיוצר מעין "ערפל מוחי" שמקשה עלינו לחשוב בבהירות ובחדות. אנשים שעברו מבחנים קוגניטיביים (שמודדים יכולות חשיבה כמותית, מילולית, הסקת מסקנות, מבחני צורות, זריזות, זיכרון, דיוק וכיו"ב) התקשו יותר ותפקדו לאט יותר כשהמבחן נערך בחום גבוה.
אתה קצת פחות אתה כשהחום עולה. השאלה היא, האם זה תמיד צריך להיות דבר רע? לא יודע מה אִתכם, על עצמי אני יכול להעיד בביטחון די מוחלט שמדי פעם זה לא רע להיות קצת פחות, לרבוץ כמו היפופוטם. אז נכון ש-43 מעלות בצל זו לא האווירה הכי טובה לעבור בה מבחן קוגניטיבי, אבל בואו - האם אי אפשר לטעון שזה שדווקא בחר לגשת למבחן כזה בחום הזה פסול מראש לעבוד במשרה שעליה חלם כל חייו? איפה הייתה הסקת המסקנות שלך כשהמזגן עבד, אידיוט?!
קחו את זה ממומחה: כשהחום פוגע בקוגניציה, מומלץ לעשות דברים שלא דורשים הרבה קוגניציה. הרי יש כל-כך הרבה דברים שאפשר לעשות שלא כוללים הבנה או זיכרון - דברים שדי נחמד בלעדיהם מדי פעם (אבל לא יותר מדי, הא?). כמו לדוגמה, לתת להכרה לשוטט חופשייה בתוך אותו "ערפל מוחי" כמו איזה מין יצור פלאי שחוקר יער קסום במרחב שלא קיים. בלי "לעשות" משהו או לנסות להגיע לאנשהו, פשוט לתעות רגועה וקלה בלי כל הזיכרונות שמכבידים עליה כשמזג האוויר סביר. גם היא צריכה חופש, תנו לה.
כשחם, קל יותר לדמיין דברים משונים והעיר נראית אחרת. אני למשל, בכל חציית כיכר בחום או גרוע מזה: מעבר בקרבת מגדלי הזכוכית והפלדה, מדמיין את עצמי כאחד המרכיבים במתכון של כוחות גדולים ורעבים ממני; אחרי שהשרו אותי במרינדה של עצמי למשך כחודשיים, עכשיו זורקים אותי ואתכם להיחרך על הפלנצ'ה. תיכף יבוא איש הגריל הענקי עם השפכטל העצום שלו (בשבילו הוא קטן) ויתחיל להפוך אותנו מצד לצד. כמו שאני רואה את זה, נותרה רק שאלה אחת: איך זה ייגמר, בפיתה או בלאפה?
ג. אני אוהב מאוד שחם לי וכמה שיותר חם יותר טוב. בחורף תמיד קר לי, כאילו מישהו הכניס לי קוביות קרח מתחת לעור. כשחם, אני סובל כמו כולם, כן, אבל זה טוב לי. במקום להתכווץ בפינת החדר אני מתיישב על כורסה בסלון של העולם. החום אולי מרדים את הגוף, אבל מעורר את הנפש. אין לי בעיה גם עם הלחות, להרגיש את הנקבוביות זה משהו-משהו. תנו להזיע את הכול, זה מה שאני אומר! אבל - ויסלחו לי כל אלי השמש העתיקים, מאפולו ועד בעל חמון, מרא ועד מיטרה - יש לי בעיה עם השמש. אני מהאנשים האלה שבולטים כאשת טאליבן בחוף נודיסטים. בין כל האנשים החשופים אפשר לזהות אותי בקלות: אני לבוש ועטוף כאילו דצמבר. הבדים אולי דקים, כן, אבל ארוכים. יש לזה גם יתרונות אם יושבים בחבורה: כשנגמר על מה לדבר, תמיד אפשר לפנות אליי ולשאול אם לא חם לי ולמה, ואז אני צריך לספר את כל הסיפור מהתחלה.
אני יכול לחוש את קרני השמש, חוצות מרחק של מאה וחמישים מיליון קילומטר ודוקרות אותי אחת-אחת. זה כואב. הקנאה שלי לאנשים החשופים הייתה אולי מעבירה אותי על דעתי, אלא שכאמור, לקראת היום השלישי של רצף החום חסר התקדים, לא נותר הרבה ממנה.
ד. יכול להיות שהשמש מנסה לומר לנו משהו? אולי לא שמתם לב, אבל לאחרונה נכנסנו כולנו למה שנקרא Solar minimum. מינימום שמש. במחזורים של כל 11 שנים לערך, מתחלף השדה המגנטי של השמש וקרינתה דועכת או מתעצמת, בהתאמה - ועכשיו היא מתחילה לדעוך ומופיעים פחות ופחות כתמי שמש. השנה הזו נרשמו שיאי (שוב שיאי) מינימום בהופעת כתמי השמש. הדבר גורם לעלייה בקרינת הרקע הקוסמית - אם את אסטרונאוטית, אל תשכחי להתמרח לפני היציאה לחלל.
אומנם יש כבר חוקרים רואי שחורות שטוענים (בלי אינדיקציות חותכות) שאנחנו עשויים להיות בתחילתו של "מינימום ארוך עמוק במיוחד", ואולי אפילו ל"גראנד מינימום", מיני-עידן קרח שהתרחש במאה ה-17 - אבל הרוב מרגיע וטוען שלמחזור המינימום שמש לא תהיה הרבה השפעה עלינו - אולי תזוזה של כעשירית המעלה בסך הכול. ובכל זאת, אני לא יכול שלא לדמיין את כל האלים הישנים דופקים רגע לפני שהשדה המגנטי מתהפך עוד מכת חום כבד על אחיכם העטוף בבגדים ארוכים, כולו שלוק מהשמש ובראשו מיני דמיונות משונים. למה? כי הם יכולים, זה למה.
הרהור: כשחם, אני סובל כמו כולם, אבל זה טוב לי. במקום להתכווץ בפינת החדר, אני מתיישב על כורסה בסלון של העולם. החום אולי מרדים את הגוף, אבל מעורר את הנפש.