אליעזר בן יהודה / צילום: ויקמדיה
הוא היה בן 21, צעיר יהודי צנום וחולני מעיירה קטנה בליטא, שהנסיבות גלגלו אל פריז. השנה הייתה 1879. עוד מעט הוא יתחיל "לגנוח דם", כפי שהוא יכתוב בזיכרונותיו, זאת אומרת ילקה בשחפת. תרופה לא הייתה בנמצא, והלוקה היה רשאי להניח שחייו תלויים לו מנגד. מה יעשה בזמן הנשאר לו?
● אוצר מילים: 100 ישראלים בוחרים את המילה האהובה עליהם בעברית
הוא כתב לימים, כי הנחה אותו "ההיגיון הפשוט של הבַּחֲרוּת... מהירות ההחלטה של הבחרות אינה מפקפקת בכוח עצמה ואינה יודעת מעצור".
הצנום חמום-המוח החליט לחבר מילון עברי, לא מפני שהיו לו הכשרה מדעית, או אפילו עניין. אדרבא, חוכמת הבלשנות הייתה "קצת קלה בעיניי, וזלזלתי בה".
הוא נרתם לעבודת המילון מפני שהשתכנע כי בלי מילון לא תוכל הלשון העברית להתחדש בדיבור ובכתיבה, ולשמש צרכים חילוניים מודרניים. הוא האמין, ברוח זמנו, כי "שני הדברים שמבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם הם הארץ והלשון".
באחד בינואר 1880, שבוע אחד לפני שמלאו לו 22, הוא פירסם רשימה בכתב העת העברי 'מגיד משנה', שערך דויד גורדון בעיר ליק, בפרוסיה, גרמניה. כותרת הרשימה הייתה "שתי מלות חדשות". הדעת נותנת שאת הכותרת נתן העורך, מפני שהרשימה עצמה משתמשת בריבוי המקובל, "מלים".
הרשימה נכתבה בסגנון מדעי וענייני. היא הסבה את תשומת לבם של הקוראים לצירוף המסורבל "ספר מלים", שאין בו מצורת העברית או מרוחה. זה תרגום גס מגרמנית, כתב הצנום, והציע תחליף עברי נאות.
כשם ש"שבתון" בא מ"שבת", ו"רעבון" בא מרעב, ו"צימאון" בא מ"צִמְאָה", ו"ציון" בא מ"צייה", כך "מילון" יבוא מ"מלה".
"אליעזר בן יהודה, ירושלמי"
שנת 1880 למניינם, י"ז בטבת תר"מ, נפתחה אפוא בחידוש הלשון הראשון של אליעזר בן יהודה, הוא-הוא הצנום הנ"ל. אפשר להגיד שזה היה חידוש הלשון הראשון של עידן התחייה (דור התחייה העדיף "חידוש" על פני "המצאה" לתיאור מלים חדשות, אף כי רובן ככולן אמנם הומצאו).
מלים הרבה התחדשו בספרות המשכילים של המאה ה-19 וכמובן בספרות הרבנית על כל דורותיה. אבל זו הייתה המלה הראשונה שהתחדשה לצורך פונקציונלי ומתוך תחרות עם זרותו של שימוש הלשון שהיא החליפה.
ביום ההוא נולד בעצם מילון הלשון העברית הישנה והחדשה מאת "אליעזר בן יהודה, ירושלמי" (זה השם המופיע עליו). בן יהודה יהיה לירושלמי כמעט שנתיים לאחר שפירסם את חידושו. הוא יתגורר בעיר 40 שנה, בהפסקה אחת, בזמן מלחמת העולם הראשונה. לפני מותו, בסוף 1922, הוא ישלים שישה מ-16 הכרכים של המילון. המילון כולו יושלם 30 שנה אחר כך, ועל אף חסרונותיו הברורים הוא נשאר חסר תחליף עד עצם היום הזה.
ברק פתאומי
הופעת בן יהודה, כברק פתאומי, העמידה את תחייתם הלאומית של היהודים בהקשר ההיסטורי הפוליטי הראוי לה: זה של תחיית עמים קטנים במרכז אירופה ובדרומה, במחצית השנייה של המאה ה-19. אומות עתיקות וחדשות נולדו, או חזרו ונולדו, קודם כול בזכות מאמציהם של יחידים, בני דמותו של בן יהודה, לכונן זהות תרבותית.
לשון לאומית הייתה חיונית לחלוטין לזהות כזאת. לעתים קרובות, הלשון נשכחה, או נדחקה אל השוליים, והפכה לעגת-מטבח. לשונות גדולות ועשירות היטיבו ממנה למלא את צורכי האוכלוסייה ובוודאי את צורכי המשכילים. כדי שתהיה מסוגלת להתחרות, לשון הייתה זקוקה למודרניזציה, שתעמיד אותה בעמדת תחרות, אם גם לא עמדת שוויון, עם הלשונות הגדולות והחזקות ממנה.
אני מנחש שרוב קוראי הרשימה הזה יתקשו להאמין, כי מקור ההשראה העיקרי של בן יהודה היה תנועת התחייה הלאומית של הבולגרים. הוא היה סטודנט באוניברסיטה רוסית ב-1877, כאשר הבולגרים מרדו בשלטון העות'מני, והציתו בזה את דמיונם של פטריוטים פאן-סלאביים ברוסיה. אני כותב על זה בהרחבה במקום אחר.
"מעט מעט קצת מחנק"
כאשר הגיע לפריז שנתיים אחר כך, בן יהודה גמר אומר להוכיח, אולי לעצמו, בוודאי לזולתו, שהעברית של זמנו יכולה לשמש את דובריה בלי קושי, אף כי הפסידה מאות שנים של התפתחות נורמלית.
"אבל ככל אשר הרביתי לדבר עברית, ככל אשר הרחבתי את גבולי שיחותי מבלי לבור נושאי שיחתי, כך התחלתי לחוש מעט מעט קצת מחנק". חסרו לו מלים כדי לבטא את הרעיונות המובנים ביותר של זמנו. "ואז היינו אילמים!", הוא נזכר לימים.
הוא גמר אומר להתחיל לנבור בכל המקורות האפשריים כדי למצוא מלים. אבל היה ברור לו, שהוא לא ימצא את כל המלים החסרות. בסימן המחסור נולדה שיטת בן יהודה, שמבקריה ליגלגו עליה כי הייתה "בית חרושת למלים".
לאמתו של דבר הוא לא חידש אפילו 300 מלה, אבל אילו מלים "יצאו מנוצתו עד בוא השחר", (תודה, ירון לונדון). רשימה כמעט מלאה אפשר למצוא באתר האקדמיה ללשון העברית. נסו-נא לדבר עברית בלי אדיב, אדיש, אהדה, אמנות, אופנה, אופניים, אפור, אקדח, גלידה, גמיש, הגירה, הפתעה, הצהרה, ועדה, חביתה, חיידק, חייל, יוזמה, כתבה, מוקדם, מניה, מסעדה, מעטפה, מעצמה, משטרה, משקפת, עירייה, פצצה, ריהוט, רשמי, תזמורת, תרגיל...
לא, אליעזר בן יהודה לא "החיה" את הלשון העברית, מפני שהיא מעולם לא מתה. אבל הוא חולל את התהליך שאיפשר את חידוש השימוש בה. זה היה מעשה נועז במיוחד, מפני שהעברית חדלה להיות לשון הדיבור העיקרית של יהודי הארץ הרבה לפני חורבן הבית השני. במדינה היהודית העצמאית האחרונה בארץ ישראל לפני זמננו, זו של אלכסנדר ינאי ושלומציון, יוונית וארמית שימשו בערבוביה. ההתקוממות נגד הסדר הטבעי של ההיסטוריה התחילה אפוא במלה אחת, בבית קפה בפריז.