משרד האוצר הודיע שעסקים שהוציאו עובדים לחל"ת יקבלו 7,500 שקל על כל עובד שיחזור לעבודה סדירה. המהלך החדש הוא רק אחד מתוך סדרה של מהלכי חלם שיצאו מהמשרד הזה, אבל הפעם המענק הזה מכעיס אותי באופן אישי. לא רק ככלכלן אלא כמעסיק.
חברת הייעוץ שלי מייעצת לפירמות, רשויות מקומיות ומשרדי ממשלה בארץ ובעולם. את המשבר הנוכחי התחלנו להרגיש כבר בינואר כשמשלחות מסין בוטלו ופרויקטים נדחו. בפברואר כבר הבנו שהפרויקטים שהיו בשלב מתקדם של סגירה מול האיטלקים כבר לא יתקדמו השנה ובמרץ השותפים מהודו הודיעו על עצירת תשלומים.
גם בארץ לא ליקקנו דבש. בזמן משבר, התקציב הראשון שנחתך זה תקציב הייעוץ. במיוחד בישראל שגם בשגרה הישראלי, שיודע הכל, לא תמיד מעריך את היועצים שלו.
הפתרון הקל היה לוותר. לצאת להפסקה של חודשיים, להחזיק רק את מעט האנשים שצריך על מנת לתחזק את הפרויקטים הקיימים ואת השאר לשלוח לחל"ת. בחרנו שלא. בחרנו לגלות אחריות כלפי העובדים, לשנס מותניים ולהמציא את עצמנו מחדש. העברנו את כל המשרד לעבודה מהבית, נכנסנו לתחומים חדשים, ייעצנו לחברות איך לקיים פעילות מרחוק, סייענו לעיריות ולמשרד הכלכלה, הוצאנו קמפיינים ואפילו בשלב מסוים גייסנו כוח עזר כדי לעמוד בעומס. בחודשיים האחרונים עבדתי מהבית אבל ראיתי את המשפחה פחות מאשר בשגרה. מובן מאליו שעבודה כזו בזמן משבר לא יכולה להיות רווחית, אבל כן הצלחנו לספק פרנסה לעובדים ויצרנו ערך למשק.
המסר שמשרד האוצר מעביר לי הוא שאני פראייר. שהייתי צריך לוותר ושזה מה שכדאי לי לעשות בסיבוב הבא. אני שהתאמצתי, שגיליתי אחריות ויצירתיות ויצרתי ערך למשק לא זכאי למענק. אבל את המסים ששילמתי בחודשיים האחרונים ייקחו עכשיו ויחלקו למי שבחר בפתרון הקל ושלח את העובדים הביתה. כלומר בעלי עסקים כמוני, שדחקו את עצמם עד לקצה כדי לא להוציא עובדים לחל"ת נענשים.
כלכלה בנויה על תמריצים. בראיה הכלכלית אין הבדל עקרוני בין תגמול חיובי על ביצוע פעולה או תגמול שלילי על אי ביצוע של הפעולה. כלומר, במונחים של עלות אלטרנטיבית, המענק הזה, שניתן רק למי שהוציא עובדים לחל"ת, זהה לקנס של 7500 שקל על מי שהתאמץ והעסיק את העובדים במשבר. על כל עובד שהעסקתי במשבר, הרווח הפוטנציאלי שלי נחתך ב-7500 שקל. זה המון. אנחנו לא מדברים פה על איזה מודל תיאורטי או תרחיש בסבירות נמוכה. הגל השני של המגפה מחכה לנו מעבר לפינה. יכול להיות שהמענק הזה יראה תוצאות בטווח המאוד קצר, והרבה מפוטרי קורונה יחזרו לעבודה, אבל האוצר כאן יוצר תמריץ מאוד חזק להשבית את המשק במקרה של גל שני.
מדובר בעיוות שנוצר על מנת לכסות על הנזקים של עיוות קודם - החל"ת עצמו, בצורה שהוגדר, יצר מלכתחילה תמריצים בעייתיים. הדרישה ליציאה לחל"ת של 30 יום לפחות מחייבת השבתה מלאה של העובד מפעילות על מנת שיהיה זכאי לדמי האבטלה. מעסיק שמעונין להעסיק את העובד במשרה חלקית פשוט לא יכול. הכל או כלום. הדרישה למינימום של 30 יום לא מאפשרת למעסיק להתחרט ולהחזיר מועסקים לעבודה כשהמצב משתפר. גם כאן לא מדובר על אמירה תיאורטית, מאות עסקים ששוחחנו איתם העידו שלמרות ההקלות הם לא חזרו מיד לפעילות מלאה בשל הקושי להחזיר את העובדים שלא מלאו להם 30 ימי חל"ת. בזמן משבר המשק זקוק לגמישות מירבית, לא רק בהוצאה והחזרה של העובדים אלא אפילו ביכולת לנייד עובדים מעסקים שלא יכולים להעסיק כרגע אל יוזמות חדשות שנוצרו בעקבות המשבר ומשוועות לכוח אדם. לא רק שאפשרות החל"ת לא אפשרה את הגמישות הזו אלא היא הפכה למשקולת המקשה על המשק לחזור לשגרה.
עכשיו כדי לנסות לפתור את הבעיה שיצרו, יוצרים באוצר בעיה גדולה עוד יותר לטווח הארוך. בעיה שתשפיע לרעה על מערכת השיקולים העסקיים, תפגע באמון במדיניות הממשלתית ותבטיח שבמשבר הכלכלי הבא הבור שנכנס אליו יהיה עמוק הרבה יותר. אבל מעבר לשיקולים הכלכליים ישנו העניין הפעוט שנקרא צדק. למדינה אין עצי כסף. בניגוד לכלכלה חופשית ולעסקה בין קונה מרצון למוכר מרצון, שבה הרווח של האחד לא יכול להתקיים אם השני לא מרוויח גם הוא, במקרה הזה המענק של עסק אחד מגיע מכספי המסים שמשלם עסק אחר.
הכספים האלה שמחולקים כמענק לעסקים שפיטרו עובדים מגיעים מהמסים שמשלמים אותם עסקים שכן העסיקו עובדים בחודשיים האחרונים. מדובר בעוולה ובמסר: במדינת ישראל נענשים על יוזמה וחריצות.
הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל חברת הייעוץ סמקאי אסטרטגיה