ד"ר אבשלום קור / צילום: איל יצהר
אני: אוהב את מה שאני עושה, כל זה במקביל לעובדה ששליחותי בעולם היא הילדים. סבלני לאחרים ורוצה שאנשים ישמחו.
● אוצר מילים: 100 ישראלים בוחרים את המילה האהובה עליהם בעברית
משפחה: אני קרוי על שמם של שני הסבים שלי, אברהם ושלום. סבא מצד אבא היה אחד מכ-200 יהודים שעלו בלהבות בבית הכנסת הגדול של ריגה תוך כדי תפילה במהלך מלחמת העולם השנייה. סבתא מרים, שאחותי קרויה על שמה, הייתה פעילה ציונית ועשתה מגבית למען בית"ר, בין היתר להקמתו של בית ז’בוטינסקי בתל אביב. כשהגרמנים אספו יהודים להוצאה להורג ביער, שם הם נרצחו, אבא הלביש את אחיו הצעיר במעיל ארוך כדי שייראה מבוגר יותר, וכך ניצלו. הוא הופרד מאחיו במחנה הריכוז והצליח להימלט יום לפני קעקוע המספר והתחבא עם חבר עד סוף המלחמה. אחיו נאסף על-ידי קצין יהודי אמריקאי בכיר ונלקח לארה"ב.
אבא, שלמה קור, היה בית"רי בנפשו. כילד קטן הוא נבחר לדקלם שיר באוזני ז’בוטינסקי, כשהגיע לבקר בריגה, וז’בוטינסקי נתן לו נשיקה במצח. הוא היה מראשי שארית הפליטה של התנועה על אדמת גרמניה, ומונה לאחראי על הבאת היהודים למולדת. אמא, שרה, אישה חכמה, שממנה קיבלתי את הכישרון לשפות, הייתה אחת מהם. היא נולדה בצ’כיה, שרדה את אושוויץ עם סבתא ואחותה הגדולה, והגיעה לגרמניה כדי לעלות לישראל. אבא ראה אותה בוכה בפתח מפקדת בית"ר ושאל, "מה קרה?". כשענתה שקבעה עם אמא שלה לחגוג את ליל הסדר והיא מאחרת, ענה לה, "יש לך אמא ואת בוכה?", ומאז היא לא הפסיקה לצחוק.
דרכיהם של הוריי הצטלבו שוב בארץ, הם התחתנו והולידו שלושה ילדים. אבא עבד כמורה לעברית ובמשרד הביטחון, עד שגילו שהוא בית"רי ודרשו ממנו להצטרף למפא"י. הוא סירב ומונה על-ידי עזריאל קרליבך למנהל מחלקת המודעות של "מעריב", שהיה אז העיתון המוביל. לימים, היה המשנה ליו"ר רשות השידור.
ילדות: תל אביב, רחוב ארנון, לא רחוק מהמורה שלי לכינור, אחת ממייסדות הפילהרמונית הישראלית, שאצלה למדתי מגיל חמש. ניגנתי כינור עד גיל 18 ובמקביל למדתי פסנתר אצל סבתא של רועי פולקמן ובקונסרבטוריון. אחרי שזכיתי בתחרות הציור של ילדי תל אביב, הוזמנתי על-ידי מוטי עומר להצטרף לחוגי המוזיאון. ההורים לקחו אותי לכל הופעה שהייתה בהיכל התרבות, בשישי הלכנו לבית כנסת, שם התאהבתי בסידור, ובשבתות היינו נוסעים לראות משחקים של בית"ר תל אביב. למדתי לטינית וצרפתית בעירוני ה’, הייתי כתב ב"מעריב לנוער" מגיל 13, ובזכותו של אבא, שהכריח אותי לכתוב כל שבוע, אני כותב כמו שאני נושם. כשחברים שאלו אותי מה אני רוצה להיות, הייתי אומר, "אני רוצה להיות אבא".
לימודים: התגייסתי במסגרת העתודה וסיימתי בהצטיינות יתרה תואר ראשון בלשון עברית ובלשנות שמית. פרופ’ אהרון דותן, מורי הדגול, רצה שאמשיך במסלול ישיר לדוקטורט בלי ללכת לצבא, לא הסכמתי ונשלחתי למפקדת גייסות השריון. המשכתי לתואר שני בלשון עברית, הייתי אסיסטנט בשיעורי היסוד באוניברסיטת תל אביב והתחלתי לעבוד ככתב ועורך חדשות בגל"צ. עד מהרה הייתי עורך משדרי חדשות ולא יכולתי לשער שאהפוך להיות אבשלום קור.
מגן העברית: כשעזבנו את העברית איבדנו את אדמתנו, ורק כשהיא חזרה, זכינו בה מחדש, הכול קודם להרצל. אני חייב להיאבק למען העברית כי היא טעם החיים של העם שלנו, והמלחמה היא יומיומית ובכל החזיתות.
בגיל 64 טסתי לראשונה לארה"ב, כדי לדבר עם מורים לעברית בצפון אמריקה. כשראיתי שם את הילדים היהודים מדברים רק אנגלית, חליתי. אשתי אמרה לי, "אסור לך לראות דברים כאלה, הם מזיקים לבריאותך". על המצבה של אבא שלי חרוט סמל האצ"ל וכתוב "ציוני נלהב". גם אני כזה.
אני זוכר שביום שבו נולד נכדנו אליהו, עברתי על התשדירים בגל"צ כמו שאני עושה כבר שנים רבות. נפל לידיי תשדיר חברת החשמל, שבו שקע ותקע משוחחים ביניהם ואומרים אפליקציה. תיקנתי, יישומון - אפליקציה. התקשרו מחברת החשמל למפקד גל"צ, ירון דקל, ואמרו שלא ישנו דבר, וגל"צ לא תיכלל במסע הפרסום. דקל בא אליי ואמר, "תראה מה אתה עושה". הרמתי טלפון ליפתח רון-טל יו"ר חברת החשמל, ושאלתי, "מה יש לכם נגד העברית?". הוא מיד הבין את כוונתי והיום שקע ותקע אומרים רק יישומון.
זהבה: אשתי הראשונה, אם ששת ילדיי וסבתא ל-24 נכדיי. כל אחד מהילדים קיבל כיוון אחר. מוריה היא אשת תקשורת ומולדת היא מדריכת טיולים. אם היינו קוראים לה פיזיקה, היא בטח הייתה מדענית במכון ויצמן.
נאווה קור בודק: אשתי. הייתה עורכת ומפיקה בערוץ הראשון, ועורכת מוזיקה ב"קול ישראל". אנחנו גרים בהרצליה. יש לי רק מילים טובות לומר על שתיהן, שהרי בלי השותפות אי אפשר לעשות דבר בחיים האלה.
שליחות: הקב"ה ייעד אותי לעשות תפקיד בעולם. הטלפון שלי גלוי וכל יום אני עונה לפחות על חמישה מסרונים לאנשים אלמונים, ששואלים אותי שאלות, שאת חלקן אני מברר באקדמיה ללשון עברית. אני לא עו"ד או רופא שגובה תשלום עבור שירותיי אלה.
יש לי 12 הרצאות שונות, אחת מהן על שמות משפחה של היושבים בקהל, שאותם אני מקבל מראש ממארגני האירוע, ואני מספר את תולדותיהם. עכשיו אני עוזר בהר הרצל. קוראים שם את שמות החללים שנפלו באותו היום ומשתדלים לדייק בהגיית שמות משפחתם. יש לי גם הרצאה על הדמויות שמודפסות על שטרות הכסף, והרצאות סמוך לחגי ישראל. בנוסף, אני מנחה אירועים, חידונים ופסטיבלים.
ראש ממשלה חליפי: לפני השבעת הממשלה התקשר אליי צחי ברוורמן, מזכיר הממשלה, ושאל אותי אם אומרים ראש ממשלה חליפי או חלופי. עניתי לו שאומנם לא הצטרפתי לאקדמיה, כי אין לה שם עברי, אבל אני אוהב ומעריך את אנשיה ואת נשיאה, והיא הסמכות העליונה ושם נקבע שיש לומר "חליפי" וכך יהיה. ביום ההצבעה התקשרה אליי מזכירת הכנסת ואמרה שבחוק נכתב "חלופי" וכדי לשנות זאת היה צורך בשלוש קריאות. הזכרתי לה שזה כבר נעשה כשנחקק חוק הרשות למלחמה בסמים והיה צורך להוסיף את המילה "ישראלית".
חידון התנ"ך 2020: כמנחה החידון, כבר יותר מ-30 שנה אני פוגש את הנוער היהודי שמגיע להשתתף בו וכולם יודעים עד כמה החיבור בינינו חברי וחם. הפעם, בגלל הקורונה, כל אחד היה במדינתו ובביתו וכשהדרכתי אותם ביקשתי שיחייכו, ישמחו, יגידו משפט שלם, הכול באהבה. כשאמרתי "יהדות הגולה" זה נאמר בחיוך ולא בהתרסה. כששמעתי שמשפחת רודרמן נעלבה מהדברים, התקשרתי לשירה רודרמן, הסברתי לה את עמדתי, והיא התנצלה בפניי על המהומה שקמה. נפגעתי כי הם אחים שלי. שליחותי בעולם היא גם להביא לכאן את יהודי הגולה. צר לי שהמתמודדים השנה לא זכו לחוות את חוויית ארץ ישראל.
קורונה: לא הייתי בבידוד ולא נתקפתי בפחד. מה שצריך לקרות, "בידו אפקיד רוחי". שאלו אותי על שם עברי לקורונה ואמרתי, אגב כמו האקדמיה, שזו מגפה זרה של גויים ולכן אין צורך לכנות אותה בשם עברי.
אפליית חיילים בגלי צה"ל: לא הקדשתי לתחקיר על התחנה תשומת לב רבה, כיוון שמדובר על דברים שחלקם קרו בשנות ה-70 עד סוף שנות ה-80 ואינני נובר בעבר. גל"צ זה הבית שלי כבר 40 שנים, ואני לא מדבר נגד הבית שלי, כמו שאחרי שהחליטו שלא אנחה את חידון התנ"ך שנה אחת, חיזרו אחריי עיתונאים ואמרתי שלא אדבר על זה.
תפיסת עתיד: גם אחרי שיצאתי לגמלאות, אני זמין יומם ולילה לשדרנים, לעורכים, לתשדירי הפרסום. אני ממשיך לתת את קורס העברית למתגייסים, גם ממש בימים אלה, אמנם מרחוק, באמצעות מצלמה. אני עובד כל הזמן עם צעירים, שהם בגיל הנכדים שלי, ומוחי אינו משיג את העובדה המוזרה שאני כמעט בן 70. אני יודע שכשאעזוב את העולם הזה בעוד 50 שנה, עשיתי את שלי ואת מה שקיבלתי מהוריי, העברתי לנכדיי.