בראשית הייתה המילה. לפי הכתוב בבראשית פרק א', העולם נברא במילה. אלוהים אומר "ויהי אור", ורק לאחר מכן מופיע האור. ומכאן - למילים יש כוח אדיר, כוח לברוא עולמות. הפולקלור היהודי והעולמי עשיר בסיפורים על מכשפים שיכלו לברוא ולהחריב בכוח המילה, מבלעם שנשכר כדי לקלל את עם ישראל ועד המהר"ל מפראג שיצר את הגולם באמצעות צירופי אותיות רבי עוצמה.
● אוצר מילים: 100 ישראלים בוחרים את המילה האהובה עליהם בעברית
"כל הפרקטיקה המאגית מאז שהיא מוכרת בעת העתיקה, לפחות בעולם היהודי, מושתתת על כוח המילים", אומר פרופ' יובל הררי, מהמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון ומחבר הספר "הכישוף היהודי הקדום".
"זו הדרך היהודית - מילים. לניסיונות האנושיים הללו להשפיע על העולם באמצעות טקסים יש נוסחאות לשוניות, השבעות. כמו שאני מתחייב למשהו כשאני נשבע, כך באמצעות ההשבעה אני קושר ישויות אחרות בהתחייבות לפעול עבורי. הכוח המניע את ההשבעה, ה'בטרייה', הוא שמות האל, צירופי אותיות שמבוססים עליהם, שמות מלאכים, פסוקי מקרא ושאר שמות קדושים".
עד כדי כך חזק כוחה המאגי של המילה, שיש מילים שאסור אפילו לבטא אותן בקול. הדוגמה המובהקת ביותר היא האיסור ביהדות על הגיית שם האל. להבדיל, שמות הם אלמנט מאגי רב עוצמה, כזכור לקוראי סדרת הארי פוטר. אויבו המושבע הוא הלורד וולדמורט, שאיש אינו מעז לבטא את שמו ובמקום זאת מכנים אותו "זה שאין לנקוב בשמו". חלק מהמאבק במכשף המרושע הוא דווקא כן להשתמש בשמו, ובכך להחלישו. גם ב"עוץ לי גוץ לי", ברגע שנודע שמו של היצור וניתן לבטא אותו בקול, הוא מאבד מכוחו ומאחיזתו.
השפה העברית מספקת שפע חלופות לשם המפורש: השם, המקום, הקב"ה, אלוקים, בורא עולם, היושב במרומים ועוד. מכיוון שהאיסור חל גם על כתיבת שם האל, נוצרו התחליפים ה' ו-ד', והאותיות ט"ו-ט"ז במקום המספרים 15-16. גם חילונים גמורים אינם נוהגים לנקוב בשם המפורש. מכל האיסורים הרבים שנדחו והופרו, דווקא האיסור הזה תפס.
גם בדתות אחרות מיוחס כוח רב לשם האל, אבל שם לא פעם דווקא מומלץ לבטא אותו בקול, וכל המרבה הרי זה משובח. בהינדואיזם ובבודהיזם משתמשים במנטרות, שהן לא פעם שמות של האל, כאמצעי להתחזקות. אחת הידועות שבהן היא "הרא קרישנה", תפילה בת 16 מילים המורכבת משמות האל בסנסקריט. באסלאם מיוחסת לנביא מוחמד האמירה "לאללה ישנם 99 שמות, ומי שמכיר אותם ופועל על פיהם ייכנס לגן עדן". הסופים משתמשים בשם אללה כמנטרה בטקסי ה"זיכר" שלהם שנועדו לקרב אותם לאל.
לכאורה, כוחה המאגי של המילה הוא חלק מפרקטיקה דתית, מיתולוגיה, פולקלור וסיפורי אגדה מימים עברו. אבל אם בוחנים מקרוב גם את התרבות המודרנית החילונית במהותה, מתברר לא פעם שהאמונה הזו ממשיכה להתקיים בצורה זו או אחרת גם מתחת לקליפת המודרניזציה, והיא משפיעה על מה שאנחנו אומרים ועושים הרבה יותר ממה שנוח לרבים מאיתנו לחשוב.
כש"רגל" הייתה מילה גסה
"כל חברה קובעת לעצמה נורמות התנהגות ולעיתים אוסרת על חבריה מעשים מסוימים, איסורים שאינם מעוגנים בחוק, אך הם מוסכמים ומקובלים - טאבו. מכיוון שגם אזכרת המעשים האסורים נחשבת אסורה, נוצר במשך הזמן גם טאבו לשוני, כלומר איסור לבטא מילים מסוימות והחלפתן במילים אחרות, הנחשבות 'לשון נקייה'", מסבירה הבלשנית מלכה מוצ'ניק בספרה "לשון, חברה, תרבות".
המילים האסורות, מילות הטאבו, שונות כמובן מתרבות לתרבות, אבל מעניין לגלות שרבות מהן משותפות לכל בני האדם ונוגעות בתחומים הבסיסיים ביותר של הקיום האנושי: יחסי מין, הפרשות גוף, מחלות ומוות, אף שאלה משתנות כמובן מחברה לחברה ומתקופה לתקופה.
באנגליה הוויקטוריאנית, גם המילה "רגל" נחשבה כמעוררת מחשבות זימה, והדברים היו נכונים אפילו לגבי רגל של כיסא או של פסנתר. אך גם יחסה המסורתי של התקשורת האמריקאית ל-F word אינו שונה עקרונית מהמקובל בשבטים מסורתיים לגבי מילות טאבו שנחשבות כמעוררות "מחשבות טמאות".
ב-1961 עצרה המשטרה את הקומיקאי לני ברוס באמצע הופעה בסן פרנסיסקו, אחרי שאמר "מוצץ זין". כשהשוטרים גררו את ברוס מהבמה הוא הספיק להגיד למיקרופון "אני לא עשיתי את זה, בנאדם, רק אמרתי את זה". בהמשך הוא הורד מבמה גם בהופעה באוסטרליה, ואף נאסר עליו להיכנס לבריטניה. "אם משהו מגעיל אתכם בגוף האנושי", הוא נהג לומר למתלוננים עליו, "תתלוננו ליצרן".
כיום זה אולי נשמע מוזר, אבל ב-1977, לפני שהוקרן ברשת HBO המונולוג המפורסם של הסטנדאפיסט ג'ורג' קרלין על "שבע המילים שאסור להגיד בטלוויזיה" (shit, piss, fuck, cunt, cocksucker, motherfucker, tits), הופיעה כתובית על המסך שהזהירה את הצופים בבית ממה שעמד להתרחש, ואפשרה למעוניינים בכך לכבות את המקלט מבעוד מועד ולא להיחשף למילים הקשות.
חמש שנים לפני אותו שידור היסטורי, קרלין נעצר בעת ביצוע של המונולוג הזה, וכששודר האייטם ברדיו - הוגשה תביעה כנגד התחנה, שהגיעה עד לבית המשפט העליון בארצות הברית (שפסק לטובתו, על חודו של קול אחד).
מאז ועד היום מתנהל משחק של חתול ועכבר בין ה-FCC (ועדת התקשורת הפדרלית) לבין גופי השידור האמריקאיים. אלה ואלה מנסים לשרטט את הגבול בין מה שמותר להגיד לבין מה שאסור, ולא פעם נקרא בית המשפט להכריע בסוגיה.
הנשק הכי יעיל של ה-FCC הוא הקנסות על גופי השידור. מילה אסורה תגרור כמעט באופן אוטומטי עונש שבין נזיפה לקנס כבד, שיכול להגיע למאות אלפי דולרים. אף שבמרוצת השנים הנורמות הלכו והתרככו, הקנסות דווקא הלכו והוחמרו. ב-2006 אישר הקונגרס הגדלה של פי 10 בקנסות על שידורים עם מילים ותמונות אסורות. בכך הוגדל הקנס המקסימלי מ-32,500 דולר ל-325 אלף דולר לעבירה בודדת.
ב-2004 נדרשו תחנות שידור לשלם קנסות בהיקף כולל של 8 מיליון דולר על חריגה מהמותר בתמונות ובמילים. המלחמה דרך הכיס הוכיחה את עצמה, ותחנות טלוויזיה ורדיו רבות החלו להקפיד הרבה יותר על המילים האסורות. אבל הריקוד הזה נע קדימה ואחורה. ב-2012 קיבל בית המשפט העליון את עתירתן של כמה רשתות שידור, וביטל קנסות בהיקף של 1.2 מיליון דולר שהוטלו עליהן בגין ניבולי פה ועירום. מפת הדרכים של האסור והמותר ממשיכה להיכתב.
לי-אור אברבך, סמנכ"ל הרדיו ויו"ר ועדת האתיקה בתאגיד השידור (ובעבר כתב התקשורת של "גלובס" ועורך מגזין "פירמה"), אומר כי: "אצלנו האמירה הכללית היא שאין מילה אסורה, אבל יש עניין של טעם טוב ושל קונטקסט. אם יש קללה וולגרית, אמירה פוגענית - אסור שתיאמר. אבל שום מילה לכשעצמה לא אסורה. היה פעם מאזין שהתלונן שבפודקאסט 'חיות כיס' נאמרה המילה 'חרא'. אבל ההקשר היה דיון בחברת סטארט-אפ שבודקת חיידקים בצואה. בדקתי את הנושא, מצאתי שהקונטקסט היה הגיוני, נחמד ולא פוגעני. להיעלב אפשר מכל דבר".
עידן האינטרנט הציב אתגרים חדשים בתחום המילים האסורות. מצד אחד, חופש הדיבור הוא ערך מרכזי. מצד שני, דווקא כאן הפיקוח אמור להיות קל יותר, שהרי המידע שעובר באינטרנט נתון כל הזמן לפיקוח ולמניפולציה של תוכנות משוכללות שעינן פקוחה תמיד. ואכן, כמעט מהרגע שנכנס האינטרנט לשימוש המוני, הופיעו גם הפילטרים שמצנזרים תכנים בלתי ראויים. אבל מעצם טיבה, קשה לבינה מלאכותית להתמודד עם המורכבות של השפה האנושית.
אחת הדוגמאות המפורסמות היא סיפורה של העיירה הבריטית סקאנת'ורפ (Scunthorpe), שעל שמה נקראת "בעיית סקאנת'ורפ". היא התפרסמה ב-1996 כשתוכנת סינון הקללות של ספקית שירותי האינטרנט AOL מנעה מתושביה לפתוח חשבונות אי-מייל בגלל המילה האסורה שמסתתרת בשם העיירה, ביטוי סלנג לאיבר המין הנשי. לא הייתה שום דרך לפתור את זה, חוץ מאשר לשנות באופן זמני את שם העיירה ל-Sconthorpe עם O במקום U.
בעיות דומות פקדו אנשים ששמם הכיל צירופים בעייתיים דומים, בהם בעל חברה לשיווק פטריות שיטאקה שסורב לשם הדומיין shitakemushrooms.com, סקוטי שלרוע מזלו נקרא Cockburn, ואמריקאי בשם בן Schmuck.
גם מנגנוני הסינון של פייסבוק, שהורחבו בשנים האחרונות, מעוררים תגובות זועמות בקרב המשתמשים, בעיקר משום שאינם מבחינים בדקויות של שפה, בהקשרים אירוניים או סתם בהבנת הנקרא. כך למשל, נמחק מתכון לעוגה "כושית" בטענה שהוא גזעני.
המחלות שאין להזכיר את שמן
"מילות הטאבו החזקות ביותר הן אלה הקשורות בצנעה, בעיקר מין והפרשות, וזה דבר עתיק מאוד", אומר רוביק רוזנטל, סופר וחוקר שפה, מפעיל אתר "הזירה הלשונית". "ההפרשות הן משהו שלא יפה לדבר עליו גם כיום, למרות שזו פעילות כה יומיומית, שגרתית וחשובה. בשפה נקייה מכנים את היציאות 'מספר 1' ו'מספר 2'. לחרדים יש ביטוי יפה לאותו עניין: 'גדוילים' ו'קטנים'".
גם ריבוי המילים העוקפות, העתיקות והמודרניות לתיאור המקום שבו מתבצעת פעילות המעיים מצביע על הטאבו שעדיין כרוך בה: שירותים, נוחיות, בית שימוש, 00, מקום חשוב, בית כיסא, ולפי עיקרון ההיפוך המאגי, שבו אתה אומר בכוונה את ההיפך: "בית הכבוד".
ואולי הטאבו על ההפרשות גרם לכך שבתי השימוש נחשבו בפולקלור העממי למקום מסוכן, מקום משכנם של השדים, וכדי להתגונן בפניהם חוברו לחשים ייעודיים. "המילים תמיד היו כלי הנשק העיקרי של היהודים, כלי נשק אדיר כוח, לפחות באיזה עולם שהם בדו לעצמם", אומר ד"ר חגי דגן, סופר ומרצה במכללת ספיר.
"צריך לזמן שד? - צריך רק להכיר את הנוסחה המילולית. צריך לגרש שד? גם לזה יש נוסחה. התלמוד מורה גם מה יש לומר במקרה שנתקלים בשד בית הכיסא, שהרי ידוע שבית הכיסא הוא מקום מועד לפורענויות רבות ומשונות, חלקן ביזאריות וקינקיות למדי, כמו שדים הנצמדים לאנשים בעודם עושים את שהם עושים בבית הכיסא, מלווים אותם מבית הכיסא לחדר המיטות ומבצעים בהם שם מיני מעשים".
כפי שקבע פרויד בשעתו, שני הכוחות החזקים ביותר המניעים אותנו הם מין ומוות, ובאופן לא מפתיע גם בתחום המוות והמחלות יש שימוש רב בלשון נקייה, כלומר - יש טאבו בסביבה. "מכיוון שמקורו של הטאבו הוא בפחד או יראה, הדובר מקשר בין הזכרת המילה המציינת תופעה מפחידה לבין התרחשות התופעה עצמה במציאות, כלומר - מעניק תכונות מאגיות למילים", כותבת הבלשנית מלכה מוצ'ניק.
ומה מפחיד יותר ממוות? אומנם גם כאן המגמה היא לקראת יותר ישירות ופחות הצטעפות, אבל עדיין הפועל למות נחשב לטאבו, ובמקומו נוצרו מילים מכחישות כמו נפטר, הלך לעולמו, הלך לעולם שכולו טוב, השיב נשמתו לבוראו ומצא את מותו.
זו הסיבה שמחלות מסוימות כמו סרטן ואיידס מקבלות מעמד דומה לזה של הלורד וולדמורט מ"הארי פוטר": המחלה שאין להזכיר את שמה.
עד לשנים האחרונות היה מקובל להשתמש (ובמקרים רבים עדיין משתמשים) במילים כמו מחלה קשה, מחלה ממארת, מחלה סופנית, "המחלה ההיא" ועוד. רוביק רוזנטל מזכיר את המערכון של החמישייה הקאמרית, שבו מנסה מנשה נוי לספר למשפחתו במה הוא חולה, בלי להגיד את המילה האסורה: "הוא מציג להם פנטומימה: הולך אחורה, אחורה, אחורה, עד שהם מבינים שיש לו סרטן...".
בעיני רוזנטל, אגב, דווקא בתקופת הקורונה חל שינוי, ובזכות הספירה היומית של החולים והמתים התרחשה מהפכה קטנה בתחום. דובר על מחלה ומוות בפתיחות ובלי כינויים מסתירים. הקורונה המחישה לעומת זאת טאבו לשוני אחר - אין יותר זקנים, מילה שבתקופת התנ"ך ייצגה כבוד וחוכמה. בתקופת "העולם שייך לצעירים", זקן היא מילה אסורה. מותר להגיד מבוגר, בוגר, בכיר, אזרח ותיק, הגיל השלישי, גימלאים, סבא וסבתא, גיל הזהב.
כאן פוגש הטאבו את נכדו העדכני - הפוליטיקלי קורקט, בנה של התנועה לתקינות פוליטית. זו נולדה בקמפוסים בארה"ב לקראת סוף שנות ה-80, בעיקר בתחומי הרוח והאמנויות, כחלק מהניסיון לפתוח את העשייה הספרותית בפני יותר נשים ואנשים שאינם לבנים, לבדוק מחדש את האופן שבו נלמדה עד אז ההיסטוריה ולקדם שוויון. אחד האמצעים לכך הייתה השפה.
כך למשל הפכו כמה מהמילים האסורות - מילות גנאי מחלישות כמו קוויר (מילת עלבון להומואים) - למילים מעצימות ברגע שהקווירים ניכסו אותן לעצמם כמילים של גאווה וכוח. זה גם הרעיון ב"צעדת השרמוטות" בארץ: לאמץ את הביטוי המעליב, לרוקן אותו מתוכנו ולצקת בו משמעות חדשה.
"מאז המהפכה המינית ותהליך המודרניזציה בכלל יש ירידה במעמד האיסור והטאבואים", אומר רוזנטל, "אבל גם המהפכה המינית לא הפכה את כולנו לפוליאמורים. אומנם היום מדברים על מין בחופשיות יחסית, אבל הטאבו על מין לא באמת נעלם. הצורות הרבות של הדיבור העקיף והלשון הנקייה חושפים את העמדות הנסתרות. אומרים 'הם יוצאים', ובעצם מתכוונים לזה שהם נכנסים לחדר המיטות. באנגלית אומרים 'They sleep together' ומתכוונים כמובן שהם לא רק ישנים באותה מיטה.
"עוד דרך של השפה לשקף את התת-מודע שלה הוא השימוש בסלנג. יש מין 'הסכם עודפים' בין הטאבו לסלנג. בשפת בני תרבות אסור להגיד את המילים הללו, אבל בסלנג מותר. שמות אברי המין, למשל, או מילים בוטות מאוד בסלנג המאצ'ואיסטי, פעלים שמתארים את האקט המיני לא פעם בצורה אלימה: לדפוק, לתקוע, לטחון".
הסלנג חושף אמביוולנטיות ועמדות סמויות. מבחינת התקינות הפוליטית, אנחנו מכבדים נשים ויש שוויון. אבל בסלנג, המשוחרר מעולה של התקינות הפוליטית, עולה יחס של בוז וזלזול כלפי נשים - ממיידל'ע ועד כוסית וביצ'ית.
הקרב על התודעה, ועל התקציבים
עניינה של התנועה לתקינות פוליטית אינו רק שינוי הלשון, אלא עניין פוליטי הקשור לעמדות כוח, כותבת מוצ'ניק, וכוונתו לבדוק מחדש בידי מי נמצאת העוצמה וכיצד היא מנוצלת.
"ההנחה הייתה שהשפה מאפשרת לנו לחזק את השוויון, אם נשתמש במילים שמחזקות שוויון", אומר רוזנטל. "האם זה באמת משפר את המצב? על זה יש ויכוח. התחושה היא שבארה"ב הלכו עם זה רחוק מדי ויצרו צביעות. התקינות הפוליטית יצרה הרבה מילים שאסור להגיד, כי זה יפגע במישהו, ויש הרבה מאוד מילים 'שלא אומרים'.
"המילה הכי איומה היום היא 'גזען', אבל בכל אחד מאיתנו מסתתר גזען קטן. כל אחד חושב שהקבוצה שלו עליונה על היתר, אבל אסור להתבטא כך כלפי חוץ. בארץ הביטוי הכי חזק של זה הוא הדיבור על 'השד העדתי'. ובאמת, ביטויים כמו 'מרוקו סכין', 'כושי' ודומיהם יצאו מהתקן. המילה הגזענית היחידה המותרת כיום היא 'אשכנזי'; לגיטימי ללעוג להם.
"המסלול שעברה המילה 'כושי' מעניין בהקשר זה. עד לפני 30-20 שנה, זו לא הייתה מילה אסורה ולא נחשבה מעליבה. יש 'עוגה כושית' ויש 'חתולה כושית' בסיפור 'דירה להשכיר' בהקשרים לא פוגעניים. רק כשזה התחבר עם הרצון להפלות יוצאי אתיופיה, המילה הפכה לאסורה".
"בארצות הברית יש שתי מילים עיקריות שמסמנות את הקו האדום: ה-F word וה-N word (המילה Nigger)", אומר אברבך מהתאגיד. "בימי מחאת יוצאי אתיופיה היה אצלנו דיון איך הכי נכון לקרוא להם - העדה האתיופית? החברה האתיופית? יוצאי אתיופיה? ישראלים ממוצא אתיופי? להגיד העדה או החברה האתיופית הופך אותם ל'לא אנחנו'. אז בחרנו 'יוצאי אתיופיה', כמו שבעולמות הפוליטיקלי קורקט לא נגיד יותר 'ערביי ישראל' אלא 'ערבי-ישראלי' או 'החברה הערבית', ולא נגיד 'רוסים' אלא 'ישראלים דוברי רוסית'. הזמנים משתנים".
"מכיוון שבמשך הזמן סופגות גם המילים החדשות קונוטציה שלילית, יש צורך לעדכן מדי פעם גם את הביטויים שנועדו לשמש לשון נקייה", מסבירה מוצ'ניק. "במקום 'עניים' אומרים חסרי אמצעים, קשי יום, שכבות מצוקה, העשירון התחתון. במקום 'מדינות נחשלות' אומרים מדינות מתפתחות או מדינות העולם השלישי'". האם זו דרך לחזק את מעמדם של החלשים ולקדם אותם, או דרך לטאטא מציאות בלתי נעימה אל מתחת לשטיח? תלוי את מי שואלים.
ההנחה שמאחורי ההקפדה על הלשון היא הטענה שדיבור יוצר מציאות, מבחינה פילוסופית, פסיכולוגית ופוליטית. כשגולדה מאיר אמרה "אין עם פלסטיני", זו לא הייתה רק אמירה לשונית, אלא הצהרה פוליטית. כשחגי סגל תדרך את שדרני ערוץ 7 להקפיד על מונחים כמו איו"ש במקום שטחים, איחוד ירושלים במקום סיפוח מזרח העיר, פינוי מרצון במקום טרנספר - הפכו המילים הניטרליות או השמאלניות לשיטתו למילים אסורות.
הקרב על התודעה הוא גם הקרב על ההשפעה ועל התקציבים. כך למשל, געשו הרוחות בארה"ב ב-2017 כש"הוושינגטון פוסט" דיווח כי למרכז לבקרת מחלות ומניעתן, ה-CDC, ניתנה רשימת מילים אסורות לשימוש בבקשות תקציבי פעילות ומחקר ממשלתיים. גם כאן היו שבע מילים אסורות: פגיע, זכאות, מגוון, טרנסג'נדר, עובר, מבוסס ראיות, מבוסס-מדעית. לשניים מהביטויים הוצעה חלופה: במקום הביטויים "מבוסס מדעית" או "מבוסס ראיות" - "מבוסס על מדע, תוך מתן תשומת לב לסטנדרטים ורצונות קהילתיים".
במאמרה "שבע מילים כמשל לעתיד המדע והידע" מבארת אירית קלונר מרגלית את המונח הטעון: "יריית הפתיחה ל'רצונות הקהילה' כמצפן למחקר ותקציבים נורתה כבר בשנת 1996, אז נאסר על ה-CDC להקצות משאבים למחקר בנושא פציעות או כל מחקר אחר הקשור לפיקוח על כלי נשק. גם במקרה זה לא נאסר המחקר בנושא בטיחות השימוש בכלי נשק ופציעות הקשורות לירי. מה שנאסר הוא הוצאת כספי ציבור על מחקרים הקוראים לפיקוח על כלי נשק.
"בעזרת המונח המוצע החדש אפשר לומר כי אפילו אם העדויות העולות ממחקרים מראות כי רצוי לפקח על שימוש בנשק, יש לשים לב לסטנדרטים ורצונות קהילתיים, הקובעים כי זכותם של האזרחים לשאת נשק, ולכן מחקר שעלול לסתור זאת - לא ימומן. רוצים לחקור? בבקשה. אבל לא על חשבון משלם המיסים".
בהמשך יצאה הבהרה שאין איסור מפורש על מילים או מחקר בתחומים אלה, ומדובר בהצגה מוטעית של הדיון בנוסח התקציב המתגבש. קלונר מרגלית: "איך ניתן לכתוב בקשות לתקציב על נושאים 'שאי אפשר לומר את שמם'? מי יקצה תקציבים למחקר והתמודדות עם בעיות שלא קיימות? מה יעשו, למשל, חוקרים של מומים מולדים, מבלי לדבר על העוברים? או סוכנויות הפועלות לסיוע לטרנסג'נדרים, אם האוכלוסייה לא קיימת?
"לא ברור מה גרוע יותר - האיסור הראשוני להשתמש בשבע המילים או ההבהרה שמדובר בהמלצה בלבד לצורך קבלת מימון. מותר לחקור הכול במימון ממשלתי, ובדרך זו, אם לא נזכיר את שמם המפורש של דברים, מי שדעתו שונה יוכל לעצום עיניים, לסרב לדון בהם, ואולי כמעשה קסמים, בעיות ייעלמו מעצמן...".
לא במקרה מחיל כל משטר את השפה הרצויה מבחינתו, ומסמן את המילים שהן מבחינתו דגל אדום. במשטרים טוטליטריים כמו סין, למשל, מזינים את המילים האסורות בתוכנות החיפוש ועוקבים אחרי מי שעושה בהן שימוש. גם ארה"ב החלה להפעיל באינטרנט תוכנות מעקב שנויות במחלוקת אחרי 11 בספטמבר, כדי לעלות על טרוריסטים פוטנציאליים באמצעות המילים שבהן הם משתמשים.
ג'ורג' אורוול ביצירת המופת "1984" קרא לשפה שמשטרים אוהבים "שיחדש" (Newspeak). מטרת שיחדש היא צמצום אוצר המילים של האזרחים, ויצירת מצב שבו הדיבור נעשה לפעולה אוטומטית ולא כזאת שמקורה במוח האנושי. אם תצליח לשלוט במה שהאדם אומר - תצליח כנראה לשלוט גם במה שהוא חושב.
