ילדים רצים בקיבוץ / צילום: אייל מרגולין
נעמי זיסבלט, יצרנית קרטיבים טבעוניים, בעלת מפעל בתל אביב, שנסגר בתקופת הקורונה, ובעלה, עדי, הנדימן של מסעדות, הבינו מהר מאוד שהם לא מתכוונים להעביר את הסגר בדירה התל אביבית שלהם, עם שני הילדים (בני חמש ושנה וחצי). "אמרתי לעדי", מספרת זיסבלט, "שאנחנו לא נשרוד את זה".
המחשבה הייתה למצוא בית לשכירות בסביבת המשפחה - לעדי יש משפחה במושבים שדמות דבורה וגבעת אבני בגליל התחתון. לאחר חיפושים, הם מצאו בית להשכרה בבית קשת, במתכונת Airbnb, ועברו אליו. כשהתל אביביים לא יכלו להוציא את האף מהבית, להם היה בית בטבע.
המעבר הזה דרבן אותם לחפש אופציית מגורים קבועים בבית קשת. זיסבלט מודה שזה לא היה בחלל ריק: "תמיד ידענו שהילדים בטוב בטבע. המרחב, השקט, חוסר הלחץ. חשבנו על זה, אבל לא באמת קידמנו את זה. עכשיו התחלנו לבדוק את העניין, כולל העברת המפעל לצפון. ראינו שיש אופציות ושהעלויות נמוכות. הייתה מחשבה שאולי בשנה הראשונה אמשיך להגיע לתל אביב. אנחנו שוקלים את זה".
זיסבלט אינה היחידה שהקורונה גרמה לה להכניס להילוך גבוה את המחשבה על מעבר אפשרי מהמרחב העירוני למרחב הכפרי. ראשית, הסגר בעיר, בדירה ללא מרפסת, ודאי עבור משפחות צעירות עם ילדים קטנים, היה בגדר חוויה קשה.
שנית, האירוע שכפה על חלק גדול מהעובדים עבודה מהבית, הבהיר לרבים שהגעה יומיומית למשרד אינה הכרחית, ושאפשר להסתפק בהגעה מצומצמת יותר, פעם-פעמיים בשבוע, כך שמקום המגורים הגיאוגרפי הופך להיות כמעט פרט שולי: פתח תקווה או רמת הגולן, זה היינו הך.
שלישית, המגורים במרכז יקרים יותר, בממוצע, כך שלמשפחות שנקלעו למצוקה כלכלית, מעבר לפריפריה יכול להקטין עלויות דיור. גם הירידה בצריכה שינתה את התפיסה - לא חייבים לגור ליד קניון.
"100 פניות בחודש במקום 50 כרגיל"
ניצן פלג, ראש המועצה האזורית גליל תחתון, שבתחומיה שוכן בית קשת, לא יודע לכמת את הגידול בפניות של מתעניינים באופציית מגורים ביישובי הגליל התחתון, אבל אומר שהוא מתרשם שההתעניינות במרחב הכפרי גדלה בתקופת הקורונה. פלג: "היו אנשים שניצלו את זה שיש להם משפחות ביישובים הכפריים, ובאו להיות עם ההורים בתקופת הקורונה".
הציצו ונפגעו?
"אנשים ייחשבו מסלול מחדש, אולי ימכרו את הדירה במרכז ויעברו למרחב הכפרי. קחי לדוגמה את עניין המאה מטר מהבית - בכלל לא ספרנו את זה. אצלנו היציאה היא לשדות. או העניין של יום הזיכרון: אין אצלנו הבעיה של הצפיפות בקריית שאול, כך שמשפחות יכלו לעלות לקברים בלי בעיה.
"אנו בהרחבות בכל יישובי המועצה שלנו, כך שזו גם הזדמנות מצוינת, כי היכולת שלנו במרחב הכפרי להתמודד עם אירועים כאלה גדולה משמעותית. רק לחשוב על כך שהמרחב הכפרי מתפרס על 84% מהשטח של המדינה, בעוד האוכלוסיה מהווה 12% בלבד".
תמר ניר, רכזת צמיחה דמוגרפית בקיבוץ עמיעד, במועצה אזורית גליל עליון, הרגישה על בשרה את "הדי" הקורונה. בחודש האחרון, היא אומרת, היה להם "גידול מטורף" בפניות מצד מתעניינים לעבור לקיבוץ.
איזה סדר גודל של גידול?
"בדרך כלל אני מקבלת כ-50 פניות בחודש, ובאפריל, בלי שעשינו משהו מיוחד, קיבלנו 105 פניות. גם במרץ הייתה עלייה, אבל לא עד כדי כך".
ואת חושבת שזה בגלל הקורונה?
"אני מייחסת את זה לשני דברם: ראשית, לאנשים היה המון זמן פנוי, אז יכול להיות שהם הגיעו לדף הפייסבוק שלנו. שנית, הסגר בבתים רבי קומות, כשאתה מתלבט אם לרדת למטה, זה אחרת לגמרי ממה שהיה אצלנו. אנשים הסתובבו במרחבים, והקהילה הייתה במיטבה. ביום העצמאות עשינו 'על האש' וטרקטור עם עגלה עבר מבית לבית וחילק אוכל למשפחות. במימונה עשינו מופלטות וחילקנו, וכמובן שהיה טיפול באוכלוסיה הקשישה. בכל ערב דפקו אצלם בדלת לראות שהכול בסדר.
"אני לא יודעת עדיין להגיד מה מתוך הפניות יתממש, אבל 12 משפחות אפילו הגיעו לכאן להיפגש. יש אנשים שבמסגרת התהליך בודקים אפשרות להפחית את מספר ימי העבודה במרכז. אין ספק שמי שחשב ממילא על מעבר לצפון, הקורונה מבחינתו היא טריגר".
בשלוש השנים האחרונות נקלטו בעמיעד 22 משפחות, וניר מכירה את כל חבלי הלידה, כך שהיא מבינה שאצל חלק גדול מהפונים זה יישאר בגדר התעניינות ותו לא; "לעבור מהמרכז לכאן", היא אומרת, "זו ממש הגירה. זו שפת דיבור שונה, הכול שונה. זה עולם אחר, אבל טוב יותר", היא צוחקת.
דובר התנועה הקיבוצית מסר ל"גלובס" כי "בקיבוץ גבולות שבנגב קיבלו בשנה שעברה באפריל-מאי 83 פניות לקליטה, ואילו השנה באותה תקופה הגיעו כבר 100 פניות.
"במועצה אזורית חבל אילות מספר הפניות כמעט הכפיל את עצמו בחודשים מרץ-מאי בהשוואה לאותה תקופה אשתקד. גם בקיבוצי ניר יצחק וכרם שלום בעוטף עזה, יטבתה, גרופית ואליפז בערבה, דפנה וחולתה בגליל העליון ומבוא חמה וגשור בדרום הגולן מדווחים על התעוררות ועלייה בפניות בעקבות הקורונה".
במועצה האזורית עמק יזרעאל, מנגד, מסרו כי הם אינם יכולים להצביע על מגמה במעבר של משפחות מהעיר אליהם.
ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, סבור שהמגמה הנוכחית היא חלק ממגמה רחבה יותר: "זה עשור אנחנו מזהים מגמה של חזרה לקיבוצים וגידול בביקוש לקליטה אצלנו. במהלך המאבק בקורונה זיהנו כי השינוי שנכפה על אזרחי ישראל הביא גל אדיר בציבור של שינוי מחשבה באשר לאורח החיים .
"מתוך השינוי הזה ישנו גידול מבורך ומרגש בביקוש לקליטה בקיבוצים. מזה חודשיים אנחנו מתארגנים לענות לגל המבקשים להיקלט בקיבוצים. ואכן, הביקושים שצפינו הגיעו".
"הקורונה הוכיחה שאפשר לעבוד מהבית"
גם טל הירש, רכזת צמיחה דמוגרפית בקדרים, הרגישה שינוי באוויר: "לפני שלושה שבועות התחילו להיות הרבה פניות יחסית לתקופת טרום הקורונה, וזה בלי שעשינו שיווק", היא אומרת.
מה הסיבה לדעתך?
"זה לא רק שאנשים מחפשים עכשיו בית עם קרקע, אלא גם מחפשים קהילה. הם ראו ברשתות החברתיות מה קורה בקיבוצים בתקופת הקורונה. אצלנו, למשל, שני חבר'ה הקימו קבוצת פייסבוק ושלחו אתגרים, חידונים, הפעילו תחרויות כמו הבית הכי מקושט, מפגשים קהילתיים בזום. הצלחנו לקיים יום הזיכרון ויום העצמאות וקבלות שבת, אפילו בת מצווה עשינו - המשפחה עברה עם המכונית בקיבוץ וביקשו מאנשים שייצאו להגיד לה מזל טוב, ואנשים יצאו מגדרם כדי לשמח אותה ולהכין לה דברים".
כשאני מבקשת מהירש לכמת את הגידול בפניות, היא אומרת שאם עד כה היו שתיים-ארבע פניות לשבוע, בשבועות האחרונים זה עמד בממוצע על פנייה ליום. אבל, היא מוסיפה, "זה לא רק כמות, אלא איכות. הם מגיעים להיפגש, אני עושה איתם שיחה על הקיבוץ, על מה זה אומר להיות חברים".
גיורא זלץ, ראש מועצה אזורית הגליל העליון: "אירועי הקורונה האיצו תהליך שהחל קורם עור וגידים בשנים האחרונות - הוכח שניתן בהחלט לעבוד מהבית בצורה יעילה ופרודוקטיבית, בין אם בכל השבוע או בחלקו, והבינו שניתן יהיה לעבוד בעבודה איכותית שאיננה קרובה בהכרח לבית, או אולי בכלל לא לעזוב את העבודה, וליהנות בכל זאת מאיכות חיים ומקהילה. לדעתי מדובר במגמה שרק תלך ותתחזק".
"עברו לבית במרחק 800 מטר מהגבול"
ומה בדרום? הדר שומן, רכזת צמיחה דמוגרפית בקיבוץ נחל עוז, אומרת שהיא לא יודעת אם ניתן לייחס זאת לקורונה, אך גם אצלם הורגשה התעוררות בפניות, במיוחד מצד חבר'ה שמגיעים מהמרכז. "להיות בעיר בתקופת הקורונה, היה הרבה יותר קשה. מאחר שיש לנו בנחל עוז מכינה קדם צבאית, החבר'ה של המכינה התנדבו כאן בחקלאות, וחלקם עשו בייביסיטינג למשפחות שבהן ההורים עובדים חיוניים, וככה הם יכלו לעבוד".
גם ערן דורון, ראש המועצה האזורית רמת הנגב, אומר שהורגשה עלייה בהתעניינות במהלך הקורונה. "מעבר לתחושת המצוקה הפיזית, של להיות תקוע בקומה 4 בלי מעלית, חסרה לאנשים הקהילתיות. בעיר אנשים לא מכירים את השכן שמעליהם. לעומת זאת, ביישובים הקהילתיים, היתה המון פעילות: אם זה רדיו מקומי ומסיבות רחוב וחלוקה של ארטיקים לילדים, וטלפון לוותיקים. ראיתי שזו אחת הסיבות שגרמו לאנשים להתעניין".
נמרוד רבר, חבר קיבוץ שדה יואב, הוא הבעלים והמנכ"ל של קורום, המובילה פרויקטים של קליטה ובנייה בעשרות קיבוצים ברחבי הארץ. רבר אומר שבתקופת הקורונה הייתה עלייה של עד 25% בפניות אליהם. רבר: "היתרונות של היישובים הקהילתיים- פריפריאליים באו לביטוי משמעותי בתקופת הקורונה. אנשים מתחילים להבין שה'קופסאות' בעיר הן בעייתיות".
קורום סיימה עד כה תהליכי קליטה של מאות משפחות, וכעת מצויה בתהליך השמה של כ-250 משפחות, מרביתן בנגב המערבי, מקצתן בקיבוץ מענית ליד מחלף עירון בכביש 6. "באמצע אפריל", אומר רבר, "זיהינו שהתעניינות מאוד גדלה, ובחודש האחרון היא הלכה וגדלה: תושבי באר שבע מתעניינים במעבר לגבולות, נירים, ורעים. תושבי חדרה ונתניה מתעניינים במעבר למשמר השרון".
מה הפרופיל של המתעניינים?
"הרוב זה משפחות צעירים עם שניים עד ארבעה ילדים, אבל יש גם משפחות מבוגרות יותר. היום מבינים בקיבוצים שיש ערך למשפחות כאלה. בדרך כלל זה חבר מביא חבר. בתקופת הקורונה אפילו מסרנו בתים, כי האצנו תהליכים וראית שאנשים שקיבלו את הבית, ממש שחררו אנחת רווחה. ואני מדבר איתך על אנשים שעברו לקיבוצים שמרוחקים 800 מטר מהגבול עם עזה".
עד כמה לדעתך האירוע השפיע על ההחלטה שלהם לעבור?
"הקורונה הייתה עוד זרז למשהו שהם חשבו עליו ממילא. מי שזה לא מעניין אותו לעבור לקיבוץ או מושב, לא שינה פתאום את דעתו".