הקנצלרית אנגלה מרקל. הכריזה שלא תתמודד ב־2021 / צילום: Michael Sohn, Associated Press
ההנהגה של גרמניה עושה צעדים לקראת משבר פוליטי, שבמקרה הטוב ישתק אותה ובמקרה הרע יביא אותה להשקיע כסף דווקא במקומות שהיא לא צריכה. איך?
הפרלמנט הגרמני מורכב כיום משש מפלגות: הגדולה ביותר ומפלגת השלטון היא איחוד של הנוצרים הדמוקרטים (CDU) והנוצרים הסוציאליים (CSU). מדובר במפלגת ימין-מרכז, שתחת מרקל זזה למרכז בסוגיות כמו הגירה ותוכניות רווחה.
המפלגה השנייה בגודלה והשותפה הקואליציונית של האיחוד הנוצרי היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), מפלגת מרכז-שמאל. ה-SPD אינה מרוצה מהחברות שלה בקואליציה עם מרקל: לתפיסת המפלגה היא נאלצה לנוע ימינה ולזנוח את העמדות הסוציאליסטיות שלה בשביל השמרנות הימנית של ה-CDU/CSU. הדבר הביא ב-2019 לבחירה של הנהגה חדשה למפלגה, הנהגה שהבהירה שהיא מעוניינת להתנתק ממרקל ולנוע שמאלה.
אחת הסיבות, אולי המרכזית, לרצון של SPD לנוע שמאלה ולקדם מדיניות יותר שמאלית היא משום שהמפלגה הירוקה של גרמניה מאגפת אותה משמאל. המפלגה הירוקה, שנתפסה בעבר כמפלגת נושא אחד, ממצבת את עצמה היום כמפלגת שמאל עם אג'נדה חברתית כוללת, אבל מבלי לזנוח את המטרה של מאבק בהתחממות הגלובלית.
מאז יוני 2019 הסקרים מראים שהמפלגה הירוקה עומדת להיות המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט הגרמני, או לכל הפחות להיות צמודה במספר הכיסאות ל-SPD.
לא רק ה-SPD נלחצת אידיאולוגית. העמדות המרכזיות יותר של ה-CDU/CSU בנוגע להגירה ולחילוצים במימון גרמני לחברות האיחוד הביאו לעלייתה של מפלגת ימין מובהק בגרמניה - אלטרנטיבה לגרמניה, או ה-AfD. ה-AfD מהווה כיום את המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט הגרמני, והיא זוכה לפופולריות גם בבחירות המקומיות במדינות מזרח ודרום גרמניה. הממסד הפוליטי הגרמני מחרים לחלוטין את ה-AfD, מה שכמובן דוחף עוד מצביעים אליה. הדבר הביא את האגף הימני במפלגה של מרקל לשאוף לשינוי גישה ולתזוזה של האיחוד הנוצרי מהמרכז ימינה.
המצב הזה, שבו השדה הפוליטי הגרמני מפוצל בין כמה מפלגות, הוא לא "באג" רגעי: גרמניה עוברת זה כמעט עשור פיצול פוליטי. קל יותר לראות זאת בממשלות של המדינות המרכיבות את גרמניה: מאז 2018 כבר אין ממשלה של מפלגה אחת בשום מדינה ממדינות גרמניה, והמפלגות השונות הוכיחו יצירתיות ביצירת קואליציות שונות עם מפלגות שונות. כך, בסקסוניה התחתונה קיימת קואליציה זהה לקואליציה ברמה הלאומית, בין ה-CDU ל-SPD, בעוד שבהמבורג יש קואליציית שמאל בין ה-SPD ובין הירוקים.
הפיצולים האלה מקשים על המשילות של גרמניה, בעיקר בכל הקשור לרפורמות נחוצות לכלכלה. כל רפורמה שתהיה חייבת את אישור הפרלמנט - למשל השקעה לאומית בתשתיות - תהיה חייבת לקבל את הסכמתן של חמש מפלגות לפחות. כך, אם מרקל תחליט שהגיע הזמן לשדרג את התשתיות הדיגיטליות של גרמניה, קרוב לוודאי שהירוקים ידרשו עוד השקעה באנרגיה ירוקה, והסוציאלים - ברווחה.
נכון לשעה זו מרקל הכריזה שלא תתמודד בבחירות הקרובות ב-2021, והיא מנסה לוודא שמי שיירש אותה כראש ה-CDU וכקנצלר ימשיך את המדיניות המרכזית שלה, של הגירה מתונה לגרמניה, איזון תקציבי והמשך תמיכה גרמנית ב-ECB.
הבעיה מבחינת מרקל, שגם אם היא תצליח במפעל זה, ה-CDU כנראה תמצא עצמה אחרי הבחירות הבאות בקואליציה שמאלית עם ה-SPD והירוקים. קואליציה כזו תיקרע בין שמרנות תקציבית מצד אחד, ובין הוצאה חברתית וירוקה גדולה יותר מצד שני.
גם אם קואליציה כזו תקדם השקעה דרושה בתשתיות של גרמניה, היא תעשה זאת ביחד עם הרחבת הרשת הסוציאלית לעובדים והגדלת ההשקעה באנרגיה ירוקה. המשמעות היא סוף לאיזון התקציבי של גרמניה וחוסר יעילות: החשמל בגרמניה ימשיך להיות יקר, עקב הדגש על מקורות אנרגיה ירוקים, והסביבה העסקית תמשיך להיות מסורבלת ויקרה. חברות גרמניות יעדיפו להשקיע במקסיקו, בארה״ב ובמזרח אירופה - במקום לייצר בבית.
השאלה הלגיטימית, אם הגעתם עד כאן, היא: למי אכפת? כן קואליציה שמאלית, לא קואליציה - מה לנו ולגרמניה? המנוע הכלכלי המרכזי של האיחוד הוא גרמניה. כ-14% בממוצע מהתוצרת של חברות האיחוד מיוצאת לגרמניה. גרמניה היא גם המדינה הגדולה ביותר מבין המדינות הצפוניות שמתנגדות לגיוס חוב באמצעות אג״ח ומענקים לכלכלות מתקשות.
גרמניה היא המפתח לצמיחה חדשה באיחוד - והיא המשקל שיכול להמשיך ולגרור אותו למטה. ללא תמיכה גרמנית האיחוד לא ייצא בתוכנית המרצה כלל-אירופית, שכל כך נדרשת בשביל להתגבר על הפגיעה הכלכלית מווירוס הקורונה. ללא השקעה של גרמניה בעצמה, סביר שהכלכלה הגדולה באיחוד תמשיך לדשדש על סף מיתון גם אחרי משבר הקורונה.
קואליצית מרכז-שמאל ב-2021 היא קואליציה שתיקח את גרמניה בכיוון של עוד אנרגיה ירוקה ועוד השקעה במדינת הרווחה, בדיוק כשהכלכלה הריאלית צריכה השקעה בשדרוג תשתיות וירידה בעלות עשיית עסקים בגרמניה.
מיתון בגרמניה, יחד עם משבר כלכלי במדינות דרום אירופה, יכריח את הבנק האירופי המרכזי להמשיך, ואף להגדיל, את ההרחבות המוניטריות שלו. החוב במדינות האירו יגדל, הצמיחה תקטן והפרויקט האירופי ימשיך לדעוך - עם מאבק מתמשך בין מדינות הצפון והדרום: הראשונות רוצות להמשיך לחלק הלוואות ולדרוש צנע, בעוד שהשניות דורשות מענקים שניתן יהיה להפנות להמרצה כלכלית.
קואליציית מרכז-שמאל גרמנית - אם תשבור את ההתנגדות לגיוס חוב כלל-אירופי, כנראה תעשה זאת עם מטרה מרכזית להגדיל את תוכניות הרווחה והמעבר הירוק של האיחוד - לא מה שדרוש לו בשביל צמיחה חדשה.
הכותב הוא אנליסט גיאופוליטי בכיר בבית ההשקעות ״אינפיניטי״ ומייסד אתר ״המשחק הגדול״ המתמחה בניתוחי עומק של הזירה הבינלאומית