בנק מזרחי-טפחות, בנק הפועלים, בנק דיסקונט, בנק לאומי, בנק איגוד ובנק מרכנתיל / צילומים: איל יצהר, אייל הצפון, בר-אל
האם על בנק חלה החובה להתריע בפני בני משפחתו של משקיע אשר מנהל פעילות אובססיבית וחריגה בחדר ההשקעות של הבנק, תוך ביצוע עסקאות בסיכון גבוה בהיקפים עצומים וגרימת הפסדים בעשרות מילוני שקלים? והאם על הבנק לראות בפעילות חריגה ומזיקה כגון זו כהתנהגות המעידה על אי-כשירותו הנפשית של המשקיע?
אלו היו שתי השאלות העיקריות שעמדו במרכז פסק דין שהותר רק עתה לפרסום, במסגרתו נדחתה תביעה בגובה 33 מיליון שקל נגד בנק דיסקונט שהתנהלה בבית המשפט המחוזי בחיפה כבר משנת 2015. את התביעה הגישו אופטרופוסיו של משקיע ורעייתו שהפסידו עשרות מיליוני שקלים בעקבות שורת עסקאות ספוקלטיביות שביצע הבעל באופן יומיומי במשך ארבע שנים, בטענה כי הבנק התרשל כלפי התובעים בכך ש"עצם עיניו" אל מול פעילות מסחר אינטנסיבית וחריגה שבוצעה על-ידי הבעל באמצעות חדר העסקאות של הבנק, בעודו בלתי כשיר לבצע פעולות אלה.
השופטת ריבי למלשטריך-לטר דחתה את התביעה על כל מרכיביה, כשהנימוק המרכזי בפסק הדין נשען על מסקנתה לפיה התובעים ובני משפחתם מעולם לא עדכנו את הבנק בדבר חוסר כשירותו לכאורה של המשקיע. זאת, על אף שרעייתו ובני משפחתה ידעו היטב במשך כל התקופה אודות הפעילות המבוצעת בחשבון.
עשרות פעולות מסחר מדי יום
המשקיע התובע הוא איש עסקים עשיר מאוד בשנות ה-80 לחייו, שביצע בין השנים 2012-2008 פעילות מסחר ספקולטיבי במט"ח באמצעות חדר העסקאות של הבנק, זאת, לאחר שמכר את חלקו בחברה שאותה ניהל עשרות שנים תמורת סכום של 70 מיליון שקל. במרבית תקופה זו, ביצע המשקיע עשרות פעולות מסחר מדי יום, והיה בקשר רציף עם נציגי הבנק.
בכתב התביעה נטען כי התובע לא היה כשיר לכך נפשית. עוד נטען כי הבנק התרשל בכך שלא זיהה סימנים שלכאורה היה בהם כדי להעיד על אי-כשירותו של התובע ולא התריע בפני רעייתו, שותפתו בחשבון, על הפעילות בחשבון וההפסדים שהצטברו.
בנק דיסקונט, באמצעות עורכי הדין אהוד ארצי, רן פלדמן ותום דרמן ממשרד ש. הורוביץ, הציג שלל ראיות, לרבות הקלטות רבות של שיחות התובע מזמן אמת עם נציגי הבנק, המעידות לשיטתו כי המשקיע הציג את עצמו בפני הבנק כאדם כשיר לחלוטין, בעל ידע נרחב, הבקיא בתחום עיסוקו, וכי כך גם התרשמו ממנו עובדי הבנק.
"חופש ההתקשרות הוא עיקרון יסוד"
על-סמך ראיות אלה קיבלה השופטת את עמדת הבנק, וקבעה כי "הוכח באופן חד-משמעי כי בשיחות עם הבנק המשקיע התובע נשמע בקיא, מבין, מתמצא ונותן הוראות חד-משמעיות".
בנוסף, קיבלה השופטת את טענת הבנק כי מלבד אותה פעילות מסחר במט"ח, המשקיע היה פעיל באותן שנים בתחומי השקעות נוספים, כגון עסקאות נדל"ן בעשרות מיליוני שקלים שנעשו גם הן באמצעות חשבונותיו בבנק, ולגביהם לא הועלתה אף טענה נגד הבנק. לאור קביעות אלה, הגיע בית המשפט למסקנה כי לא הייתה לבנק כל סיבה לחשוד כי המשקיע איננו כשיר לבצע עסקאות בחדר העסקאות.
בכל הנוגע לטענות אופטרופוסיו של המשקיע ורעייתו כי פעילות כה אובססיבית מלמדת על התמכרות של הלקוח וכפועל יוצא, להיעדר כשירות נפשית, נקבע בפסק הדין כי "העובדה שלקוח 'מכור' לסוג הזה של ההימור, איננה מעידה על היעדר כשרות משפטית או העדר כשרות אישית לפעול, מה גם שפעילות כזו איננה אסורה על-פי חוק".
במענה לטענת התובעים כי הבנק היה צריך למנוע מהתובע להמשיך לבצע עסקאות אף ללא קשר למצב כשירותו, ולו בשל היקף העסקאות וההפסדים שצבר, קבע בית המשפט כי "חופש ההתקשרות הוא אחד מעקרונות היסוד בתפיסה החברתית והמשפטית בישראל. כל הבא להגביל ולצמצם חירות זו, מוטלת עליו החובה להבהיר ולהראות מהו מקור המגבלה שהוא מבקש לשים על חופש ההתקשרות.
"הבנק משמש כפלטפורמה ניטרלית בביצוע פעולות ועליו לפעול כך כל עוד לא מתרחשות פעולות חריגות ויוצאת דופן שמעוררות חשד ממשי באשר לתקינותן או כשרותן, שכן מעורבות הבנק בפעילות המתנהלת בחשבונות לקוחותיו פוגעת באוטונומיה של הלקוח לנהל את ענייני החשבון לפי ראות עיניו, ועלולה לחשוף את הבנק לאחריות נזיקית".
עוד ציינה השופטת כי יש להיזהר מפני הפיכת הבנק למעין אפוטרופוס של הלקוח, וכי בנסיבות הקונקרטיות חובת האמון הייתה מצומצמת ביותר ולא הייתה לבנק כל סיבה או עילה להתערב בפעילות אותה רצה הלקוח לבצע בחשבונו. "אם אדם הוא בעל הון נכבד שיגע ועמל עבורו במהלך שנות חייו, והוא מעוניין לקחת חלק במסחר ספקולטיבי עתיר סיכון על-מנת לקוות לרווחים, כשזה עיסוקו כל היום וזו הנאתו שנותרה לו לאחר פרישתו מהעסק, האם הבנק רשאי לשלול ממנו הנאה זו?", קבע בית המשפט. "כל עוד הלקוח כשיר לפעילות משפטית, והבנק לא יודע על כל מניעה של הלקוח, אינני רואה סיבה מדוע על הבנק לחסום את התובע".
טענה נוספת שהעלו התובעים ונדחתה על-ידי בית המשפט, הייתה כי רעייתו של המשקיע חתמה על מסמכים במועדים שונים, לשפיהם היא מודעת לסיכונים שבביצוע העסקאות מבלי שהבינה את תוכנם מכיוון שאינה בקיאה בשפה העברית. בית המשפט דחה טענה זו לאור ההלכה הפסוקה הקובעת כי חתימה על מסמכים מקימה חזקה כי החותם יודע על מה הוא חותם, וכן לאור העבודה כי במהלך עדותה התגלתה רעיית המשקיע כמי שמבינה ודוברת עברית היטב.
התובעים חויבו בתשלום הוצאות הבנק בגובה 100 אלף שקל.