הפגנת מסתננים ומבקשי מקלט / צילום: אוריה תדמור
בטור דעה שפורסם לאחרונה ("גלובס", 26.5.2020), עו"ד דוד פטר מפורום קהלת כתב טור חריף נגד ד"ר עמרי בן-צבי, עובד משרד היועמ"ש, על רקע מאמר אקדמי שהאחרון פרסם. טורו של פטר מלא באי-דיוקים עד כדי כך שכמעט התפתיתי להתמלא באופטימיות עם קריאתו: כמעט השתכנעתי שבמסדרונות היועמ"ש התחילו סוף סוף לדאוג לזרים וזכויותיהם. אלא שלא כך. בניגוד למה שפטר טוען בטור הדעה שלו, במאמר של ד"ר עמרי בן-צבי אין שום בשורות עבור מי שזכויותיהם של זרים יקרות לליבו. מוצגת בו, באופן לא מפתיע, תפיסה שמרנית ומצומצמת ביותר של זכויות חוקתיות של זרים.
בניגוד לדרך שבה ניסה פטר להציג את הדברים, בן-צבי דווקא יצא במאמרו נגד התזה המשפטית לפיה זרים השוהים בישראל זכאים לסל הזכויות החוקתיות הישראלי במלואו. הזרים היחידים להם בן-צבי טוען שצריך להעניק את כלל הזכויות החוקתיות הם אלו שהמדינה "מקבלת שעליה להכיל [אותם] בתוך גבולותיה לתקופה מינימלית מסוימת", כלומר אלו שהמדינה מחליטה במודע לתת להם להישאר. לא כל הזרים, וודאי שלא שוהים בלתי חוקיים.
וכאן מגיע אי-הדיוק החשוב והעגום ביותר בטורו של פטר. לשיטתו, מי שהוא מכנה "מסתננים" הם שוהים בלתי חוקיים ולכן הטענה שיש להם זכויות חוקתיות בסיסיות (שוב: זכויות בסיסיות ביותר, לא סל קליטה מפנק) היא שערורייתית. אך בניגוד לדעה הרווחת אך מוטעית, שפטר חוזר עליה בטורו, מי שמכונים בחוק הישראלי "מסתננים" אינם שוהים בלתי חוקיים. הם שוהים חוקיים לחלוטין. כבר יותר מעשור. עם ויזות שהמדינה נותנת להם, תוך שהיא מכריזה שוב ושוב על כך שאין בכוונתה להחזירם למדינות מוצאם ולכן היא נותנת להם ויזות ומחדשת אותן. הם לא רצויים בעיני הממשלה, זה ידוע לכל, אבל הם בהחלט "חוקיים". לכן, ואולי פטר מצר על כך, הם בין המעטים שחוסים תחת התיזה המצומצמת, השמרנית, והכמעט ברורה מאליה של ד"ר בן-צבי במאמרו: מי שהמדינה נותנת לו, במודע ובמפורש, להישאר כאן באופן חוקי שנים ארוכות זכאי לזכויות חוקתיות בסיסיות.
אולי בפורום קהלת, פורום המקדם תפיסת עולם ימנית מובהקת ומורגל לצאת ולבוא במסדרונות הממשלה ומפלגות הקואליציה, חוששים שממשלת האחדות החדשה תפחית את השפעתו של הפורום או דומיו. אולי זה מה שדחף את עורך הדין לכתוב טור דעה חריף שכזה, עמוס באי דיוקים, שעושה דמוניזציה למשפטנים בכלל ולעובד במשרד היועמ"ש בפרט. האירוניה היא שמשרד היועמ"ש עסוק באופן עקבי, מאז החלו להגיע לכאן האריתראים והסודנים לפני עשור ומחצה, דווקא בהגנה על מדיניותה השערורייתית והחריגה של הממשלה נגדם. אין אף מדינה מערבית חוץ מישראל שנותנת למהגרים להישאר בתחומה, מכירה בכך שהם אינם ברי-החזרה, אך מונעת מהם גישה למערכת מקלט הוגנת ולזכויות בריאות, רווחה ותעסוקה מזה למעלה מעשור. אך מסתבר שיש מי שאפילו שלילת זכויות אלו נראית לו בלתי מספקת. לדידו, אחרי למעלה מעשור של שהייה חוקית בישראל, גם הזכות לחיים או לחירות הן עדיין יותר מדי.
הכותבת היא רכזת אקדמית במכון ון ליר בירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית וחברה בוועד המנהל של עמותת א.ס.ף. (ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט)