גיל אגמון, יו"ר דלק מוטורס / צילום: איל יצהר
יבואנית הרכב דלק מוטורס תקבל חזרה מס בהיקף כ-5 מיליון שקל ששילמה לרשות המסים בגין הנחות שקיבלה מיצרנית חלקי החילוף מאזדה - כך קבע בית המשפט המחוזי מרכז, בפסק דין במסגרתו קיבל את עמדתה של דלק מוטורס לפיה לא ניתן לחייב אותה במס יבוא בגין המחיר המלא של חלקי החילוף שרכשה ממאזדה, כפי שדרשה רשות המסים.
חברת דלק מוטורס עוסקת ביבוא ובשיווק כלי רכב וחלפים לכלי רכב מסוגים שונים, לרבות יבוא מכוניות וחלפים מדגם מאזדה. תביעת החברה נגד אגף המכס והמע"מ סבבה סביב הודעות חיוב שהוציאה רשות המסים, בהן נקבע כי נוצר גירעון בסכום מיסי היבוא בהתייחס לרשימונים שהוצאו לדלק מוטורס בגין יבוא חלפים בשנים 2012-2015, וכי על החברה לשלם את מיסי היבוא על-פי המחיר המלא בגין החלפים, ולא על-פי מחירם לאחר ההנחה שהתקבלה ממאזדה.
התביעה סבבה סביב הנחה שקיבלה דלק מוטורס ממאזדה על מחירי חלקי החילוף שהיא מייבאת ארצה. היצרן הסכים להעניק לה הנחה באחוז מסוים מערך הקנייה בכל חשבון מכר, אולם לפי ההסכם ההנחה הותנתה בכך שהיבואנית תעמוד ביעדי רכישה שנתיים.
אגף המכס והמע"מ קבע כי לצורכי מס יש לשלול את ההנחות שניתנו, בנימוק כי מדובר בהנחה מותנית, שפקודת המכס מורה שאין להתחשב בה, והוציא לחברה הודעת חיוב בהיקף מיליוני שקלים, בגין כל ההנחות שקיבלה שנים קודם לכן.
בנוסף, בנוגע לשנים שלאחר מכן נאלצה דלק מוטורס לשלם מיליוני שקלים - אותם שילמה "אגב מחאה", ועד להכרעה במחלוקת המשפטית - בגין סכומי הנחות שלא שולמו על-ידה בפועל, אך מבחינת המכס עדיין נחשבו לחלק מערך הטובין המיובאים לצורכי מכס.
בתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי מרכז טענה דלק מוטורס, באמצעות עו"ד אליס אברמוביץ, כי ההנחות, שעל הנייר אכן היו הנחות מותנות, בפועל לא היו כאלה, ולמעשה גם בשנים שבהן דלק מוטורס לא עמדה ביעדי הרכישה השנתיים - הן מעולם לא נשללו ממנה רטרואקטיבית. לכן, נטען, החלטת המכס שלא להתחשב בהנחות, פירושה מיסוי של סכומים שמעולם לא שולמו בגין חלקי החילוף באופן המייקר אותם ללא כל הצדקה.
השופט שמואל בורנשטין קבע כי גם אם צודק המכס בטענתו כי ההנחה הייתה מותנית - במובן זה שאי-עמידה ביעדי הרכישה שקבע היצרן הייתה מביאה לשלילה רטרואקטיבית של ההנחה שניתנה - עדיין לא ניתן היה לחייב את דלק מוטורס לשלם את מסי היבוא על מחירם המלא של הטובין, תוך התעלמות מההנחה. זאת, מפני שכל עוד לא הוכחה שלילה בפועל של ההנחה על-ידי היצרן, אין למכס סמכות לחייב יבואן בתשלום מסי יבוא על סכומים שלא שולמו על-ידו בפועל.
השופט קבע כי אם תקבל גישת המכס, משמעות הדבר תהיה כי יבואן שקיבל הנחה מותנית, ימוסה על אותה ההנחה פעמיים: פעם אחת ביבוא הראשון, כשהמכס יתעלם מההנחה שניתנה בשל היותה מותנית; ופעם שנייה ביבוא השני, כשמחיר המוצר יעלה בגובה ההנחה עקב אי-העמידה בתנאי (במקרה הזה - עמידה ביעדי רכש).
השופט ציין כי "בסופו של יום, שתי אפשרויות עומדות על הפרק, ובשתיהן גלומות הנחות שונות אשר מביאות לתוצאות שונות: האחת, המניחה כי היבואן לא יעמוד בייעדי המכירות, כי החזר ההנחה לא יתבצע באמצעות תוספת למחיר המשלוח הבא, אלא באמצעות תשלום בפועל, וכי היבואן יסתיר מרשות המכס כי שילם בפועל סכום גבוה יותר עבור הטובין מהסכום שהוצהר על-ידו. תוצאתה של אפשרות זו היא תשלום מס ביתר; השנייה, המניחה כי ההנחה לא תוחזר שכן היבואן יעמוד ביעדי המכירה, ואם לא ההנחה תוחזר באמצעות תוספת למחיר המשלוח הבא שעליו ישולם - יעמוד בהם מלוא המס, ואם תוחזר בדרך אחרת, היבואן יצהיר על כך לרשות המכס וישלם את תוספת המס. תוצאתה של אפשרות זו היא תשלום מס לפי המחיר ששולם בפועל".
מבין שתי אפשרויות אלה העדיף השופט את האפשרות השנייה.
עוד נקבע כי המכס לא יכול לאחוז במקל משני קצותיו: מצד אחד לטעון כי מדובר בתנאי שלא ניתן לאמוד את ערכו, ולכן לא ניתן להתחשב בהנחה המותנית במעמד היבוא; ומצד שני לקבוע מה הסכום המדויק שיש להוסיף למחיר העסקה בדיעבד.
לדברי השופט, רשות המסים, אשר סבורה כי אין לקבל את מחיר העסקה בפועל לאור ההנחה המותנית, לא פנתה לקביעת ערך הטובין על-פי השיטות החלופיות המפורטות בסעיף 132 לפקודת המכס (השולל הנחה מותנית), ולא בחנה אם מחיר העסקה לאחר ההנחה הוא כמחירם של טובין זהים, דומים או אולי כמחיר מכירת החלפים בישראל- וכל מה שהרשות עשתה הוא הוספת סכום ההנחה למחיר העסקה.
לדבריו, "הנתבעת מוצאת לה דרך להוסיף את סכום ההנחה למחיר העסקה, תוך שהיא פוסחת על שני הסעיפים: מחד, היא טוענת כי מדובר בתנאי שניתן לאמוד את ערכו, ולפיכך אף ניתן לקבוע מה הסכום המדויק שיש להוסיף למחיר העסקה; מאידך, היא טוענת כי מדובר בתנאי שלא ניתן לאמוד את ערכו, ולפיכך אין להביאו בחשבון".
על כך אומר השופט כי ספק בעיניו אם סעיף 132 לפקודת מס הכנסה מאפשר סוג כזה של יצור כלאיים. "או שמדובר בתנאי שלא ניתן לאמוד את ערכו, ולפיכך לא ניתן לקבוע את ערך הטובין על-פי מחיר העסקה, אלא יש להיזקק לשיטות חלופויות, כגון ערך טובין זהים או דומים; או שמדובר בתנאי שניתן לאמוד את ערכו, ואזי לא חל 132(ב)(2) לפקודה, ויש להביא את ערך התנאי בחשבון", נקבע.
לדברי עו"ד אליס אברמוביץ, "פסק דין זה מהווה חוליה נוספת בפסיקות הנוגעות להכרה לצורכי מכס בהנחות המתקבלות אצל היבואן. כך, בסוף שנת 2019 דחה בית המשפט המחוזי מרכז, תחת מותב אחר, ערעור שהגיש המכס על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה, וקבע כי חברת פלאפון תשלם מסי יבוא על פלאפונים לפי הערך בו נרכשו, ולא לפי ערכם המלא. בית המשפט חזר אז על ההלכה לפיה 'הכלל בדיני מס הוא שיש למסות עסקה על-פי תוכנה הכלכלי ועל-פי מהותה האמיתית, ולאו דווקא על-פי חזותה החיצונית', וקבע כי המכס אינו יכול למסות את מכשירי הפלאפון לפי ערכם המלא, בשעה שפלאפון רכשה אותם בהנחה של 50%.
"בית המשפט קבע, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי בהתאם לעיקרון המחייב גביית מס אמת, קו פרשת המים לצורך חיוב במיסי יבוא הוא מועד היבוא. יבואן שקיבל הנחה בחשבון היבוא יהיה זכאי אפוא לא להיות ממוסה בגינה, וזאת אף אם מדובר בהנחה מותנית הצופה פני עתיד".