גילי וארז שמילוביץ', מועדון הריקודים "רוטב סלסה" בכפר-סבא / צילום: תמונה פרטית
"כל הזמן אני רואה בטלוויזיה וברשתות אנשים שאומרים 'אנחנו האחרונים שנחזור'. אז אני מצטער מאוד, אבל אנחנו האחרונים שנחזור, רק ברגע שיאשרו לגעת באנשים שלא מכירים. בערב סלסה יש במקום אחד 100-150 איש שנוגעים אחד בשני, אז אם יש מישהו חולה כנראה שכולם יהיו חולים. אנחנו לא יכולים לחזור עד שתהיה תרופה או חיסון".
הדובר הוא ארז שמילוביץ' (40) מכפר-סבא, שמנהל יחד עם אשתו גילי (25) את מועדון הריקודים "רוטב סלסה" בעיר. לארז ילד מנישואים קודמים שהוא משלם עליו מזונות. גילי מפעילה במועדון חוגים לנשים בלבד, שהמשיכו לעבוד כל התקופה בזום. השבוע הם פתחו הדסטארט לגיוס כספים עבור המשך הפעלת המועדון. הם מעסיקים כ-20 מדריכי סלסה, שהוצאו לחל"ת. "14 במרץ היה היום האחרון של קורס מדריכים חדשים שעשינו, אמרנו שאנחנו יוצאים לדרך ואז הייתה ההודעה של ביבי שהכול נגמר".
קיבלתם עזרה מהמדינה?
"קיבלתי מענק על הכנסות קבועות שכיסה לי את תשלומי המע"מ על ינואר ופברואר. קיבלתי 4,000 שקל על הפעימה הראשונה והשנייה, ובפעימה השלישית אמרו שאני לא זכאי. אבל אוקיי, הייתה פעימה ראשונה, שנייה, שלישית, מה עם פעימה רביעית, חמישית? מה איתנו שלא חזרנו לעבוד? פטור מארנונה לשלושה חודשים סבבה, אבל גם זה נגמר, מה אחרי?".
מה פספסתם בתקופה הזו?
"כל התחום של הריקודים בארץ נעצר, בלי שום אופק ובלי שום כיוון. לוותר על זה? אנשים לא יחזרו לרקוד לעולם או שמישהו רוצה לעזור לנו? ראיתי את הבחור מהבארבי (שאול מזרחי, דב"ג), שנסע לירושלים והקים שם אוהל מחאה. רציתי לשבת איתו ולבכות איתו, אבל גם הוא יחזור לפעילות לפניי. אצלי בלי שירשו לגעת אחד בשני לא ירשו לי לפתוח, וזה לא יקרה כי הכול כפוף לתו סגול של ריחוק חברתי.
"אני 20 שנה לפחות פעם או פעמיים בשבוע רוקד. כמוני יש אנשים וזוגות שזה מה שמציל להם את הנישואים, נותן להם אוויר לנשימה. אי אפשר להאמין איזה כאב זה".