מיכל בית־הלחמי, נגנית קלרינט / צילום: תמונה פרטית
בימים של שגרה מיכל בית-הלחמי, בת 43 מתל אביב, רואה בעצמה בת מזל. היא הצליחה להגשים את החלום ולהפוך את התחביב שלה למקצוע ואפילו להתפרנס ממנו. מעל 20 שנה שבית-הלחמי משמשת כנגנית קלרינט בתזמורות ובמופעים. כיוון שהצורך בנגני קלרינט הוא מוגבל יחסית, היא מצאה לעצמה נישה נוחה כשהפכה לעצמאית, נגנית פרילנס שמוזמנת להצטרף להרכבים ולמופעים השונים.
"בדרך-כלל תזמורת או הרכב פשוט מתקשרים לבדוק אם אני פנויה. זו יכולה להיות סדרה, פרויקט או מופע - אני תלויה בצרכים שלהם. אני מצטרפת לתזמורות כמו סימפונט רעננה ועוד. מהרגע שבו התחלתי לנגן הבנתי שקיבלתי מתנה לחיים. אני בת מזל שהתקבלתי לקהילת המוזיקה בארץ".
את מצליחה להתפרנס מעבודת פרילנס?
"כן, כי בדרך-כלל יש מספיק מופעים. העבודה מגוונת, נוסעים ברחבי הארץ, וזה בהחלט ממלא לי את הזמן".
לדברי בית-הלחמי העומס משתנה במהלך השנה: "שיא העומס הוא בתחילת השנה, בחגים, ואחר כך לקראת סוף העונה והסדרות של התזמורות - בחודשים מאי ויוני, כלומר עכשיו. אחר כך יוצאים למעין חופשת קיץ, אבל אז ההופעות הן בסגנון 'מופעי קיץ' בפארקים".
איפה הקורונה תפסה אותך?
"המופע האחרון היה בתחילת מרץ. כבר אז הייתה הרגשה של הורדת מסך, ודיברו על החשש הזה על הבמה. ואז החלו ההגבלות. הבנתי שזה הולך להיות מאבק רציני בכל החזיתות - כמובן בבריאות, אבל גם מעבר. תמיד הבנתי שהתרבות באה במקום האחרון בארץ. בשנת 2016 פתחתי עמוד פייסבוק בשם 'העם צורך תרבות', כדי להעלות את קרנה של התרבות. רציתי שמי שהולך להופעות יעלה תמונה עם הקהל. לא לפרסם רק את האמנים, אלא להראות שיש קהל ותרבות היא מצרך מבוקש. הייתה השתתפות מסוימת, גם אם לא כמו שרציתי. מאוד קיוויתי שמשרד התרבות שדווקא עקב אחרי הדף ירים את הכפפה, אבל הם לא מינפו את זה. כרגע הדף שותק כמו התרבות".
המדינה עוזרת? איך את מסתדרת כלכלית?
"אני לא רגילה לזה שהמדינה מתייחסת לעצמאים, לכן אפילו הופתעתי. למזלי הייתי זכאית למענק בכל הפעימות, אבל כמובן שהסכום לא מתקרב לסכומים שאני עושה בשגרה בחודש. אנחנו נכנסים עכשיו לחודשי קיץ שבהם יש פחות עבודה וגם חוסר ודאות לימים שאחרי אוגוסט, ואני מכינה את עצמי למצב שכנראה לא תהיה לי עבודה עד אוקטובר. הצטמצמתי מאוד, אני חיה רק על החיוני ביותר. בטח שלא מבלה בבתי הקפה שנפתחו. אני חושבת שלא מדברים מספיק על עוד אלמנט - על החלק המנטלי. אני מנגנת עם קבוצות שהן כמו משפחות עבורי. המצב הנוכחי וחוסר הקשר עם הקהל גורר דיכאון. אנחנו בקשר, מדברים, ונמצאים עם האצבע על הדופק. אבל יש עצב. המצב הנפשי לא קל גם מעבר לדאגות הפרנסה. אמנים מכורים לקשר עם הקהל, והכאב הזה הוא גם פיזי".
כבר בחודש ספטמבר, עוד לפני פרוץ המשבר, החלטנו כאן ב"גלובס" לייחד מדור יומי לקשיים של עסקים קטנים ושל מגזר העצמאים בישראל. חשבנו אז כפי שאנחנו סבורים גם היום שמדובר במגזר שיש לו חלק משמעותי בהנעת גלגלי הכלכלה אך אינו מקבל די הכרה וסיוע ביחס לחלקו. כעת, בחסות הקורונה הוסת חלק מהזרקור הציבורי לבעיה, אולם ככל שמתברר עומק הבור אליו נקלעים עצמאים ועסקים קטנים מתחוור בהתאם עד כמה המדינה לא ערוכה לסייע. בנסיבות הללו החלטנו להרחיב את המדור ולהקדיש מעתה ומדי יום חלק ניכר מהשער האחורי שלנו, כדי להביא את האנשים ואת הקולות שמאחורי הקשיים, בניסיון להניע עיתונות פתרונית, להציף פערים של שנים ובתקווה שזה יהיה חלקנו הצנוע בחזרה לשגרה, אבל אחרת.
עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il