פריים מתוך “הזהב של נורמן” / עיבוד: טלי בוגדנובסקי , גלובס
מעטים במאי הקולנוע האמריקאים שחוו כאלו עמקים ופסגות כמו ספייק לי - שהתחיל כאחד הקולות הייחודיים של הקולנוע, נדחק לשוליים, איבד רלוונטיות, ואז חזר למרכז הבמה. אבל ללי זה מעולם לא שינה דבר. מיצירת המופת התמיד-רלוונטית שלו "עשה את הדבר הנכון" ב-1989 הוא סחב על גבו בגאון ובגאווה את החוויה השחורה של התעשייה האמריקאית כמעט לבדו ועבד מבלי להרפות ומבלי להחליש את הטון, בין שזכה לשבחים או להתעלמות. למעשה, נדמה שהוא רק הלך והגביר. לפני שנתיים זכה הבמאי בן ה-63 לעדנה מחודשת עם "שחור על לבן" שהוקרן בפסטיבל קאן, שבר קופות ואפילו העניק לו אוסקר תחרותי ראשון בקטגוריית התסריט המעובד (לי זכה כמה שנים לפני כן באוסקר על מפעל חיים). לכן, הפרויקט החדש שלו, "הזהב של נורמן" (Da 5 Bloods) בחסות נטפליקס היה לאחד הסרטים המצופים ביותר של 2020, ואפילו היה אמור לעשות את בכורתו בפסטיבל קאן, שם לי יועד לעמוד בראש חבר השופטים.
אבל הקורונה טרפה הכול. פסטיבל קאן בוטל, ונטפליקס החליטו שלא לחכות לחזרתם של אולמות הקולנוע ולהוציא את הסרט ישר לסטרימינג. עם זאת, התזמון כן עבד לטובתו - אם אפשר להתייחס לזה ככה: "הזהב של נורמן" עוסק בארבעה גברים אפרו-אמריקאים, ששנים לאחר ששירתו במלחמת וייטנאם חוזרים אל המקום על מנת למצוא מטמון זהב שהשאירו מאחוריהם בתום הקרבות, ובדרך מתמודדים עם צלקות הקרב וחטאי העבר. הנרטיב של החיילים השחורים במלחמה ההיא הוא כתם אפל מאוד בהיסטוריה של ארה"ב, ומעטים העזו לגעת בו. הגעתו במקביל להתפרצות המחאות לאחר מותו הנורא של פלויד ג'ורג' בידי משטרת מיניאפוליס, העניקה לסרט תחושת רלוונטיות עצומה, בדיוק בזמן לשיח הבוער על מצב השחורים בארה"ב.
"הזהב של נורמן" הוא סרט ספייק לי בטורבו, לטוב ולרע. זה אומר שלצד היצירתיות של לי כבמאי, הסרט בעיקר מובל אג'נדה ומטרתו היא חשבון נפש. כבר בפתיחה המורכבת מקטעי ארכיון (כמה מהם אכזריים לצפייה), ברור שלי רוצה שנחווה את הסרט בקונטקסט, והוא לעיתים משתמש בניכור ברכטיאני של שבירת הקיר הרביעי או עריכה מקוטעת, על מנת שנחשוב, נכאב וניזכר שלא הרבה השתנה.
ובזמן שאלו אכן מעניקים לסרט נופך חשוב, זה גם מכשיל אותו. יותר מהכול, "הזהב של נורמן" הוא יצירה דידקטית להחריד, שסובלת מדיאלוגים צורמים, מודעות עצמית מעושה ואווירה של נזיפה מצולמת היטב, הרבה יותר מאשר חוויה קולנועית. ייתכן שבתוך 150 הדקות הארוכות האלו מסתתרת יצירת מופת מטלטלת, כזו שעוסקת בכאב ובאבל היסטורי ואישי, עם המון דברים חשובים להגיד. אבל ההתפזרות לכל עבר, חוסר האחידות בכתיבה (שגם משפיע באופן ישיר על המשחק), הנפילה לקלישאות והקקופוניה הקולנועית, ממש מקשים על הצפייה. התוצאה היא בלגן מטורף שמותיר בסופו בעיקר תחושה של תסכול.
דירוג: 2.5