ציולמים: צילום מסך מתוך יו טיוב, באדיבות yes - Macall B. Polay
זוכרים את כושי כלב קט? הכלבלב משיר הילדים, שנבח על השועל, שרצה לטרוף את התרנגולות בלול, וניצל בגלל נביחותיו של כושי? איך אפשר לשכוח. אז זהו, שמאוד בקרוב יהיה אפשר. כושי היא כיום מילת גנאי, והשיר הזה כבר מתנגן הרבה פחות בערוצים המיועדים לגיל הרך או בגנים. הזמנים השתנו. וטוב שכך.
על רקע הדרמה הבין גזעית - ההיסטורית ממש - שמתרחשת כעת באמריקה, בעקבות הריגתו של ג’ורג’ פלויד, משטרת הפוליטיקלי קורקט, אחת המשטרות האגרסיביות ביותר של שני העשורים האחרונים, זוקפת בימים אלה את ראשה. הפי סי המפורסם נועד במקור לקדם תיקון חברתי, להנחיל שיח נקי מגזענות, דעות קדומות, אפליה, דיכוי ועוד. אבל בשנים האחרונות התחילה המשטרה הזאת מעט להשתולל. הכוונה, כאמור, אומנם טובה, אבל עדיין - השתוללות היא השתוללות.
רק השנה, לאחר שידור הסרט הדוקומנטרי "בחזרה לנברלנד", המגולל את סיפורם של כמה מקורבנות הפדופיליה של מייקל ג’קסון, החליטו עשרות תחנות רדיו וגופי שידור להחרים את יצירתו של מלך הפופ בדימוס ולאסור את השמעת שיריו.
גורל אחר נפל בחלקה של הקלאסיקה ההוליוודית "חלף עם הרוח", שלאורך שנים הואשמה בשרטוט מעוות של שחורים וביחסים מבזים בין האדונים לעבדים ולשפחות - מה שאכן נכון. ממרחק הזמן, אין ספק שהטקסט הגזעני של הסרט הזה לא היה עובר היום אף אולפן ואף ערוץ שידור. אז מה החליטו באמריקה? לא לגנוז - כי בכל זאת, אין הוליווד בלי "חלף עם הרוח" - אבל לצרף הערת אזהרה לצופי רשת הכבלים HBO, שבה משודר הסרט בקביעות. כעת הם יוזהרו שהסרט מציג מציאות מעוותת ופסולה, ויש לזכור שהוא סרט בעייתי וגזעני. למנהלי הרשת זה היה נראה כמו רעיון טוב.
ההחלטה, שהתקבלה על רקע הסנטימנט הנוכחי ברחובות, פתחה פתח מסוכן מעט עבור צנזורים פרוגרסיביים, שאולי ירצו להחיל כעת כללי תקינות פוליטית על יצירות נוספות. זה עניין מגונה משום שיצירה בעלת ערך, שנכתבה בתקופה מסוימת, חשובה דווקא בגלל שהיא לוכדת את רוח התקופה, את השיח בה, את הדעות הקדומות, את הקיבעונות החברתיים ואת רחשי החברה העמוקים.
"חלף עם הרוח" היא אכן יצירה גזענית, בוודאי במושגים של ימינו, אבל בעת שנוצרה היא הייתה נאותה ומסונכרנת עם רוח התקופה. ולכן, חשיבותן של היצירות האלה אינה רק אמנותית ותרבותית, כי אם גם היסטורית. טוב שכושי כלב קט חלף מהעולם, אבל חשוב גם שנדע שבעבר כינו כלבים בכינוי חיבה שהוא בכלל כינוי גנאי לאדם בעל צבע עור שחור.
הפטרולים שמקיימת כעת משטרת הפי סי בחיפוש אחר פשעי יצירה נוספים, הובילו אותנו לכנס כאן עוד כמה יצירות שמצויות בסכנה, ושקרוב לוודאי שכיום לא היו רואות אור. מה שנאסף כאן, אגב, הוא רק קצה קצהו של המזלג. הרשימה המלאה כוללת את מרבית ספרות העולם, כמו גם את חלק הארי של הטלוויזיה והקולנוע מהתקופה שלפני שנות ה-90. תקראו ותבינו.
היצירה: המלך ואני בכיכובו של יול ברינר
האשמה: מחיקת זהות אתנית
בשנת 1920, בעיר וולדיווסטוק אשר ברוסיה, נולד יולי בוריסוביץ' ברינר. איש לא ידע שהילד הזה יגדל להיות אחד משחקני הקולנוע והתיאטרון המפורסמים ביותר באמריקה. איש לא יכול היה לשער ש־36 שנים מאוחר יותר הוא יזכה בפרס האוסקר ושלוש שנים לאחר מכן בפרס הטוני (האוסקר של ברודוויי) על תפקידו בסרט ובהצגה - "המלך ואני". בשנות החמישים, איש גם לא העלה בדעתו ששחקן אסיאתי מסוגל לשחק את התפקיד, או שהקהל הלבן יקבל בכלל שחקן ממוצא כזה על המסך.
אז ליהקו יהודי רוסי לתפקיד מלך סינגפור, רק כי היה בו משהו אוריינטלי. היום הסרט הזה לא היה רואה אור בליהוק כזה. אין סיכוי. ולא רחוק היום שהוא ייגנז לעולם, כדי לא לפגוע ברגשות גזע שלם, שזהותו נמחקה כדי לרצות גזע אחר.
היצירה: לוליטה מאת ולדימיר נבוקוב
האשמה: פדופיליה וחטיפת קטינה
הומברט הומברט, גבר מזדקן, בעל תשוקה מינית לנערות, שם את עינו על קטינה בת 15, לוליטה שמה. ביחד הם יוצאים למסע ברחבי ארצות הברית, גם כדי להימלט מעיני החברה האוסרות והמגנות, אבל גם כדי לממש את אהבתם המעוותת. קשה לדמיין יצירה כזאת מתפרסמת היום, אפילו תחת המטרייה של "חופש הביטוי" או "חופש היצירה".
האדרה ורומנטיזציה של פדופיליה? נראה אם יימצא המו"ל שיסכים לפרסם ספר כזה, קל וחומר לעבד אותו לסרט קולנוע (סטנלי קובריק חתום על העיבוד המפורסם והמוצלח ביותר). אגב, גם בתקופתו הספר נאסר לפרסום על־ידי ארגונים דתיים ושמרניים בארצות הברית ולבסוף ראה אור, באנגלית, בצרפת. הא! האירוניה של ההיסטוריה - הספר שצונזר בראשית דרכו על־ידי שמרנים וגורמים דתיים, מעורר היום חלחלה בקרב ליברלים ופרוגרסיביים דווקא. ואגב, הספר מככב עד היום ברשימות ה"מאה הספרים הטובים ביותר", שמתפרסמות מעת לעת.
היצירה: הסוחר מוונציה מאת ויליאם שייקספיר
האשמה: אנטישמיות
גדול המחזאים בהיסטוריה - ויש שיגידו גדול הכותבים בכלל - ברא את שיילוק, המלווה בריבית קצוצה. הוא דופק את כל מי שבא איתו במגע, משקר, מרמה, ובעיקר - עסוק בכסף, כסף, כסף. כך מתאר שייקספיר את היהודי הראשון (והאחרון) שאי פעם הופיע ביצירותיו. אין כמעט דימוי אנטישמי מעוות ופגום ששיילוק לא מתאפיין בו, ועד היום שמו מהווה כינוי גנאי ליהודים, ומרמז על חמדנותם, חזירותם הפיננסית ודרכם הנכלולית.
היום המחזה הזה לא היה נכתב. בוודאי גם לא מוצג. אבל אף שהוא אינו פסגת יצירתו של שייקספיר, הוא עדיין יצירת מופת, שמאה אלף מחזות תקינים פוליטית לא מדגדגות את קצה קרסוליה.
היצירה: דקסטר
האשמה: האדרה של רצח סדרתי
סדרת הטלוויזיה המצוינת והמצליחה הזאת חצתה קו אדום, אפילו במושגים של תרבות הפופ. גלוריפיקציה של מאפיונרים ופושעים בסדרות ובסרטים זה דבר אחד, אבל לבנות קו עלילה שלם סביב דמות שחולשתה האנושית היא ההכרח להרוג אנשים כדי להשקיט את השד הפנימי, זה כבר משחק אחר לגמרי.
לדקסטר אומנם יש "קוד" - שאותו מנחיל לו אביו המאמץ - לפגוע רק באנשים "רעים", אבל בפועל, הוא מסתובב בעולם בתפקיד אלוהים ורוצח כל מי שנראה לו ראוי למוות בגין מעשיו. הוא משמש שוטר, שופט ותליין - ללא משפט - במקביל. טכניקת ההרג שלו? לכידת הקורבנות, הרדמתם, מאסרם במקום מבודד, הכנת זירת רצח מנוילנת, הריגתם בסכין, ואז ביתורם והשלכת חלקי הגופה למימי האוקיאנוס האטלנטי. והדמות הזאת היא לא רק גיבורת הסדרה, כי אם מי שהצופים נושאים אליה עיניים ומתענגים על הישגיה ורוצים בטובתה. זו סדרה מצוינת - אבל המשטרה בדרך. הפעם זו של הפוליטיקלי קורקט.
היצירה: אליס בארץ הפלאות מאת לואיס קרול
האשמה: פדופיליה והתעללות בילדים
אין דרך נעימה לומר זאת, אבל אחת מיצירות המופת האיקוניות ביותר של ספרות העולם ותרבות המערב הייתה בכלל משל על ילדה תמימה שנופלת לידי חבורת פדופילים, סוחרי ילדים, סוטים ומטורפים אחרים, ועוברת גיהינום עלי אדמות. היסטוריונים וחוקרי ספרות מאשרים זאת. קריאה בעין לא תמימה וילדותית חושפת זוועות די רציניות שעליזה הקטנה (זוכרים?) עוברת בארץ הפלאות שלה. כמו נברלנד של מייקל ג’קסון, גם וונדרלנד של אליס, ושל המתמטיקאי והסופר הבריטי המהולל לואיס קרול, הייתה חממה של תמימות ופנטזיה, שעשועי ותעתועי ילדים, בדגש על תעתועים. אני לא נותן לו יותר מדי שנים בארון הספרים של הקאנון. מתישהו, משטרת הפי סי תיזכר גם בו ותשליך אותו למקום שאליו המון תחנות רדיו השליכו את הדיסקים של מייקל ג'קסון.
היצירה: נשל הנחש מאת מאיר אריאל
האשמה: אלימות נגד נשים
זוכרים שבעבר, כשהופיעה מילה גסה בשיר, ברדיו היו שמים עליה פיפס, כי לא נאה ולא יאה? הפיפסים יצאו מחיינו, תודה לאל, אבל אחד מהשירים המפורסמים והטובים ביותר של הרוק הישראלי, שרשום על שמו של אגדת מוזיקה ישראלית אמיתית - מאיר אריאל, מצוי בסכנת גניזה רצינית, אם תשאלו אותי.
ולמה? בגלל השורה "ואז במכונית שכורה, הרסתי לה את הצורה, ועכשיו אני מתגעגע". נשמע כמו מונולוג של גבר מכה קלאסי, אה? מילה במילה, ממש, כולל הפתולוגיה של החרטה אחרי האלימות. השיר הזה, יום אחד, יעלה על הרדאר של מישהו, וייגנז. במקרה הטוב - פיפס ארוך יקטע אותו באמצע.
עוד בקנה: "לבן על לבן", אגדת רוק ישראלית נוספת, שבה משובצות המילים האלמותיות: "רוצה מכות?" הפיפסולוגים כבר עם האצבע על הכפתור.
היצירה: שיר הפרחה מאת אסי דיין
האשמה: גזענות ומיזוגיניה
אסי דיין בסך הכול ביקש לכתוב שיר על אישה שמחה וקלת דעת, שבא לה בימים ובא לה בלילות, ויותר מכול בא לה לצעוק שהיא פרחה. ומי שרה את השיר? עפרה חזה - אולי אייקון הזמר הנשי ממוצא מזרחי הגדול ביותר שצמח פה. השיר נועד לשמח לבבות, וכנראה גם לקרוץ לז'אנר שהיה מקובל בשנות השמונים - לראות בנשים מסוימות, קלות דעת בהתנהגותן המינית, כ"פרחות".
היום המילה הזאת ממוקמת גבוה ברשימת המילים האסורות לשימוש בשיח הפנים־ישראלי. גם בדיחות ערסים כבר יצאו מהאופנה. פשוט התברר שהן יותר גזעניות ממצחיקות. אבל קומדיה זה עניין אחד, ומוזיקה פופולרית מיינסטרימית זה דבר אחר לגמרי. אז אם אתם מגלגלים את הלחן הקצבי על הלשון ומתענגים על קול המלאך של חזה, ועל התמימות שהייתה כרוכה בתקופה הזאת, כדאי שתתרגלו לרעיון שגם את השיר הזה לא תרבו לשמוע ברדיו בעתיד. הסרה שלו מאיי־טיונז ויו־טיוב גם היא בקלפים, בקצב בו העולם הזה נע. בפסטיגל השנה כבר צנזרו.
היצירה: משחקי הכס
האשמה: גילוי עריות, תקיפת ילד, אונס, התעללות ועוד
סדרת הטלוויזיה המבוססת על סדרת הספרים "שיר של קרח ואש", של הסופר האמריקאי ג'ורג' ר. מרטין, היא סוס שחור במרוץ הזה. היא עדיין טרייה מאוד בזיכרון, והשפעתה על התרבות הפופולרית מרחיקת לכת ואדירת היקף. ועדיין, חשוב להביט בה בעיניים של משטרת הפי סי ולזהות את הסכנה הגדולה לנוכחותה במאגרי ה־VOD בעתיד. אחרי הכול, מה אין בה? גילוי עריות (עם תוצאה של שלושה ילדים); דחיפת ילד ממגדל והפיכתו למשותק; אונס בליל הכלולות; זנות למכביר ובעיקר - זנות שמוצגת כעניין סקסי ונורמטיבי; עבדות כנורמה; אלימות קשה נגד ילדים, נשים ובעלי חיים. וזה רק בעונה הראשונה.
הזוועות נמשכות ומקיימות עולם שהחוקיות שלו היא סיוט לכל מה שמשטרת הנורמה רוצה למנוע מאיתנו לצפות בו, מחשש להאדרת דברים די נוראים. אז נכון שכיום "משחקי הכס" עדיין לא בסכנה, אבל הדגש הוא על המילה "עדיין".
היצירה: שישה מאת שלמה ארצי
האשמה: פגיעה בנשים
שישה חברים. זה סיפור המעשה של השיר המפורסם והמצליח של שלמה ארצי. שישה גברים. אם לא סופרים את ההיא שעשתה להם ביד. אופס - כלומר, נתתם לאישה אחת להיות אִתכם? עם שישה גברים? והיא עשתה את מה שעשתה לכולכם? באילת? נשמע כמו פרשה שהיום הייתה מטלטלת את כלי התקשורת והופכת לשיחת היום.
כי, צריך להבין, שישה על אחת - בשום עולם - אינו יחס סביר לאינטראקציה מינית בין גברים לנשים. אם השיר הזה היה יוצא היום, הסיכוי שהיה עובר את עורכי הפלייליסט גדול כמו הסיכוי של שלמה ארצי להחזיר את חבריו מן המתים. הערת אזהרה לפני האזנה? פיפס אחד ארוך? גניזה? כל האפשרויות פתוחות.
היצירה: התנ"ך
האשמה: הכול
זהו אחד הפרדוקסים הגדולים של האנושות. ספר הספרים, הספר הקדוש והחשוב והמשפיע ביותר בהיסטוריה, הוא גם אחד הסקסיסטים, השוביניסטיים, האלימים, האכזריים והמזעזעים ביותר. כשה' מצווה על יהושע לרשת את הארץ ולהשאירה ריקה מעמי האזור, הוא מתכוון לכל עמי האזור. כולל כולם. כולל נשים, זקנים, טף, חפים מפשע. במילים אחרות: הפקודה הזאת לא הייתה עוברת בג"ץ היום. קרוב לוודאי גם שלא אף בית משפט של אף מדינה מערבית. לפי אמנת ז'נבה, הציווי האלוהי ליהושע בן־נון הוא פשע מלחמה לכל דבר ועניין.
וזו רק דוגמה אחת מאינספור דוגמאות נוספות שאפילו "משחקי הכס" נראים כמו הכלבלב כושי לעומתן. במסגרת הפוביה החילונית המשתוללת מ"הדתה", נדמה שלא רחוק היום, שמשטרת הקדמה והנאורות תבקש לשים הערת אזהרה, במקרה הטוב, גם על התנ"ך. ומי יודע, אולי הנורמה תנצח את הדת. יהיה זה קרב מפואר בין שתי סוכנויות השיטור הכי משמעותיות בהיסטוריה האנושית. הכינו את דליי הפופקורן וצפו בעניין. גם לזה עוד נגיע.