בכל הנוגע לשקיפות, מערכת בתי המשפט אינה רואה את הדבשת של עצמה
1.
למערכת בתי המשפט בארץ יש יתרונות ויש לה חסרונות. בסך הכול, מדובר במערכת טובה שעושה את עבודתה ומספקת לציבור (אם כי לאט מדי), שירותים של פתרון סכסוכים, בירור אשמתם של נאשמים, ביקורת על רשויות השלטון. לפעמים היא אפילו מצליחה לעשות צדק.
הבעיות המרכזיות של מערכת בתי המשפט, אולי בדומה לנגעים שקיימים גם בפרקליטות המדינה, הן של היעדר שקיפות מספקת בפעולותיה, ציפוף שורות, ולעתים חוסר רגישות או ביקורת עצמית מספקת של השופטים. ולפחות בנוגע לבעיית השקיפות זה די אירוני, כי בפסיקותיה מערכת המשפט נוטה לעודד שקיפות בפעולות של הרשויות, אבל דומה שהיא מתקשה להסתכל על הדבשת של עצמה.
היעדר השקיפות בהתנהלות מערכת בתי המשפט בא לביטוי באופנים שונים ומגוונים. למשל, ההליך של מינויו וקידום שופטים עדיין אינו שקוף מספיק. לפני כ-13 שנה הקימה נשיאת ביהמ"ש העליון דאז, דורית ביניש, את "הוועדה המייעצת לנשיאת ביהמ"ש העליון בנוגע לאפשרויות קידום שופטי בתי משפט השלום", הידועה בכינוי "ועדת השתיים". הלכה למעשה מדובר היה במינוי של שתי שופטות, אחת מהעליון ואחת מהמחוזי, שתפקידן היה לבדוק את שופטי ושופטות בתי משפט השלום המועמדים לקידום למחוזי ולהמליץ בפני הנשיאה מי מהם ראוי לקידום למחוזי.
לא רק שדבר קיומה של "ועדת השתיים" לא היה ידוע במשך שנים, אלא שגם אמות המידה שלה לגיבוש החלטותיה לא היו ידועות. ביולי 2019 עשתה הנשיאה אסתר חיות צעד חשוב של קידום השקיפות. חיות החליטה שחברי הוועדה לבחירת שופטים וכן שופטי בימ"ש השלום ש"ועדת השתיים" החליטה שלא לקדם לביהמ"ש המחוזי, יקבלו לעיונם את סיכומי המלצות "ועדת השתיים". גם לאחר השינוי הזה, הציבור הרחב עדיין אינו חשוף לאמות המידה של ההחלטות.
ובכלל, תהליך הבחירה של שופטים בארץ אינו שקוף מספיק וקשה לדעת מהן הסיבות שבגינן נבחר לשיפוט מועמד אחד ולא נבחר מועמד אחר. הציבור לא יכול לדעת כמה עורכי דין מגישים מועמדות לשפיטה בכל שנה, כמה זמן נמשך תהליך קבלת ההחלטה בקשר למועמדות, מי השופטים שמשתתפים בקורסי ההערכה של עורכי הדין המועמדים לשפיטה ועוד.
היעדר השקיפות קיים גם ביחס לאופן שבו נבחרים הרכבי השופטים בכל תיק. בעבר עלתה טענה (שאינה נכונה) כי השיבוץ של הרכבי השופטים בתיקים בבית המשפט העליון נעשה מתוך רצון להגיע לתוצאה כזו או אחרת. ב-2017 דחתה הנשיאה דאז, מרים נאור, את הטענה זו וכינתה אותה "חסרת שחר". נאור אמרה שהרוב המוחלט של ההרכבים בעליון נקבע באופן אקראי על ידי הצוות המינהלי, בלי מעורבות של הנשיאה או אנשי לשכתה.
עם זאת, היא ציינה כי תיקים "רגישים במיוחד" מועברים לידיה, ואז היא מעבירה הנחיה בדבר זהותו של ראש ההרכב. לפעמים, ניתן למצוא בנקל את ההיגיון העומד מאחורי בחירת הרכבי השופטים. כך למשל, תשעה שופטי בג"ץ שדנו בעתירה נגד הטלת מלאכת הרכבת הממשלה על נתניהו בשל הגשת כתב האישום נגדו, היו השופטים היותר ותיקים בעליון. אבל בפעמים רבות אחרות, פשוט אי אפשר לדעת איך נקבעו ההרכבים.
היעדר שקיפות ניתן למצוא גם בכך שלא קיימים, או לפחות לא ידועים ולא מתפרסמים, קריטריונים שעל פיהם ממנים שופטים מומחים מטעם בתי משפט, אין קריטריונים להפניית הצדדים מבית המשפט למגשרים. גם החלטות שניתנו כחלק מהפרוטוקול אינן מתפרסמות.
דוגמה נוספת להיעדר שקיפות מספקת במערכת המשפט נוגעת לרשימת המניעויות של השופטים. מדובר במינוח מעט מכובס לרשימת ניגודי העניינים שלהם. לפני כשבועיים, ב-31 במאי, חשף צח שפיצן ב"כאן" מקרים שבהם שופטי ביהמ"ש העליון פעלו, לכאורה, בניגוד לאמור ברשימת ההימנעות.
במקרה אחד שעלה בבדיקת כאן חדשות, הצהירה שופטת העליון, ענת ברון, כי היא לא יכולה לדון בתיקים שעיריית נתניה היא צד בהם. למרות זאת ישבה השופטת ברון בדיון שעסק בערעור שהגיש עו"ד עמי פלייסיג, על תביעה שתבע את עיריית נתניה. במקרה אחר שפורסם ב"כאן חדשות", כלל שופט העליון ניל הנדל ברשימת המניעויות שלו את בית החולים סורוקה. הוא הסביר שזה בשל היכרות עם מקצת הרופאים. ואולם, התברר שלמרות המניעות לכאורה, הנדל ישב בתביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים סורוקה ולא יידע את הצדדים.
על רקע הפרסומים הללו, הודיעה אתמול הנשיאה אסתר חיות על כוונת הרשות השופטת לפרסם ולעדכן מעת לעת באופן יזום החל משנת המשפט הקרובה (ספטמבר 2020) את רשימת המניעויות. חיות ציינה כי החלטה עקרונית על הפרסום התקבלה כבר לפני מספר חודשים, כחלק ממהלך לקידום השקיפות באמצעות פרסום יזום של מידע מגוון אודות פעילותה של הרשות השופטת.
אומנם ניהול רשימת מניעויות אינו מחויב על פי החוק (ועילות הפסלות שאותן על בית המשפט לבחון, מנויות בחוק בתי המשפט), אבל זה די מדהים שעד היום רשימת מניעויות השופטים לא התפרסמה וכי רק תחקירים עיתונאיים, לחץ ציבורי ותשומת לב מצד שר המשפטים החדש, אבי ניסנקורן, הביאו את המערכת לעשות את מה שהיה מצופה ממנה לעשות מזמן. בכל מקרה, טוב מאוחר מאשר לעולם לא ויש לברך את חיות על המהלך.
ואולם, גם כאן, השקיפות עדיין חסרה. כך למשל, יש צורך ליצור רשימת הימנעויות גם לגבי מתמחים ועוזרים משפטיים של השופטים. בוא נתאר מצב שלשופט מגיע תיק שאחד הצדדים בו הוא קרוב משפחתו של העוזר המשפטי שלו, של המתמחה או של הקלדן. כרגע, אין לציבור דרך לדעת מכך ואין אפשרות לבחון את התנהלות השופט.
יתר על כן, יש צורך ליצור ולפרסם גם הסדרים למניעת ניגודי עניינים של עובדי המנהלה במערכת בתי המשפט, כולל בכירים שמקבלים החלטות בנושאים רגישים. שלא לדבר על רשימת הימנעויות של בכירי ההוצאה לפועל, בתי הדין הדתיים, הפיקוח על המקרקעין ועוד. ובמילים אחרות, יש הרבה תפקידים שיפוטיים שנמצאים מחוץ לשיח הזה של ניגודי העניינים והגיע הזמן לדבר גם עליהם.
בעיית היעדר שקיפות נוספת נוגעת לדיונים בבית המשפט העליון. בניגוד לפרוטוקולים של הדיונים בערכאות הנמוכות, בתי המשפט המחוזיים, השלום, בתי הדין לעבודה, שעולים באופן אוטומטית למערכת הממוחשבת והם נגישים לעיתונאים ולבעלי היתר עיון כללי, פרוטוקולי הדיונים בעליון אינם נגישים. כדי לקבל פרוטוקול של דיון בבית המשפט העליון, צריך להגיש בקשה מיוחדת או בקשה להיתר עיון בתיק. למה שפרוטוקולי הדיונים בעליון הללו לא יהיו פומביים? קשה למצוא לכך הסבר מספק.
ולבסוף, ישנה בעיית שקיפות בכך שקשה מאוד למצוא, אם בכלל ניתן, פסקי דין חשובים והחלטות שניתנו על ידי בתי המשפט טרום עידן האינטרנט. כך למשל קרה ביחס לפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בנוגע לאונס בקיבוץ שמרת וביחס לפסק הדין מינואר 1976 שהרשיע את עמוס ברנס ברצח החיילת רחל הלר. את פסקי הדין החשובים הללו הצלחנו לאתר ולהנגיש בעצמנו לציבור, רק לאחר מאמצים ניכרים וחיפוש ארוך. כאן דרוש מאמץ של מערכת המשפט לאתר פסקי דין והחלטות חשובים, לסרוק אותם ולהעלות אותם לרשת.
תגובת דוברת הרשות השופטת: "הרשות השופטת שוקדת כל העת על הגברת השקיפות בכל הנוגע לפעולותיה ותמשיך לעשות כן גם בעתיד. אשר לעניינים פרטניים שעלו בכתבה נאמר בתמצית כי הקריטריונים להפעלת שיקול הדעת של 'ועדת השתיים' מפורטים בנוהל הנשיאה שפורסם בחודש יולי 2019 והם כוללים, בין היתר, התרשמות מפסקי דין שכתב המועמד, חוות דעת של ערכאת הערעור והחלטות של נציב תלונות הציבור על שופטים. הוועדה מעולם לא הייתה סודית ומסקנותיה מועברות לכל חברי הוועדה לבחירת שופטים ולמועמדים עצמם. הנתונים הסטטיסטיים בנוגע להליך בחירת השופטים מפורסמים לציבור באתר האינטרנט של הרשות השופטת.
"הטענה כי 'בפעמים רבות אחרות, פשוט אי אפשר לדעת איך נקבעו ההרכבים' - היא טענה כללית ושגויה. לנשיאה נתונה הסמכות בחוק לקבוע את ההרכבים, אך היא עושה שימוש בסמכות זו במקרים ספורים ובתיקים רגישים בלבד. גם במקרים ספורים אלה ההחלטה על השיבוץ היא על פי הוותק של השופטים. לנשיאת ביהמ"ש העליון על פי סעיף 78 לחוק בתי המשפט נתונה הסמכות להורות על העברת הדיון מבית משפט אחד לבית משפט אחר במצבים שבהם מתעורר חשש לפגיעה במראית פני הצדק ועשרות החלטות כאלה ניתנות מדי שנה".
2.
בשבוע שעבר נטענה כלפי בית המשפט העליון טענה מופרכת ולפיה פסק הדין החשוב שפרסמו השופטים ב-9 ביוני שבו פסל את חוק ההסדרה, הושלם למעשה כבר לפני עשרה חודשים וכי מועד פרסום פסק הדין נבע משיקולים פוליטיים. תוצאת פסק הדין בעניין חוק ההסדרה הייתה צפויה מראש. היא הייתה צפויה מכיוון שכל מי שעיניו בראשו, גם חברי הכנסת שחוקקו את החוק, הבין שחוק ההסדרה סותר באופן חזיתי עקרונות יסוד במשטר דמוקרטי של זכות הקניין וזכות השוויון וזכויות נוספות. ולכן, לבג"ץ לא תהיה ברירה אלא לפסול אותו.
אבל זה שהפסיקה הייתה צפויה, מתבקשת, לא אומר שפסק הדין נכתב לפני עשרה חודשים וחיכה במגירות נשיאת העליון חיות עד מינויו של שר משפטים חדש, כטענת המבקרים. טענה כזו יכול לטעון רק מי שאינו מכיר את תהליך כתיבת פסק הדין בביהמ"ש. מי שקורא בעיון את פסק הדין בעניין חוק ההסדרה רואה כי מלאכת כתיבת פסק הדין הושלמה לאחרונה. השופט סולברג, למשל, כתב כי: "אינני מבקש להשוות בין ימי ראשית המדינה או ימי הקורונה". הקורונה, כידוע לכולנו, פרצה לחיינו בחודש מרץ האחרון.
