מטיילות עם מסכות בחומה הסינית / צילום: Andy Wong, Associated Press
בשעה שגבולות המדינות נפתחים לאיטם, יש דווקא כאלו שנהנו מכך שהתיירות הבינלאומית נכחדה - בין אם לטובת הסביבה, הקהילה והטבע, ובין אם לתושבי הערים שקיבלו את רחובותיהם חזרה לעצמם. מנגד, הכסף מדבר, ומדובר בכסף גדול. ככל שהתיירות תתעכב לחזור לממדיה, עובדים רבים עשויים לאבד את מקור פרנסתם, וכלכלות של מדינות שהתיירות היוותה נדבך מרכזי בהן, יאבדו הכנסה של מיליארדי דולרים רבים.
ב-2019, שנת השיא של התיירות העולמית, עמד מספר התיירים על 1.4 מיליארד, צמיחה של 5% ביחס לשנת 2018 שהקדימה את התחזית של ארגון התיירות העולמי UNWTO בשנתיים.
באירופה לבדה ביקרו 710 מיליון תיירים והערים הבולטות "התפוצצו" מתיירים. הן כל כך התפוצצו עד שלתושבים נמאס.
תנועות האנטי תיירות ('אובר טוריזם') הלכו והתפשטו בברצלונה, ליסבון ונציה ואחרות - והתושבים רצו שהממשלה תעצור את הזרם. חיי היום יום שלהם הפכו לסיוט, דירות שהופקעו מתושבים לטובת תיירים ועומסים בכל מקום. ועכשיו, בחסות הקורונה - זה נגמר. וזה גם לא ישוב בעתיד הנראה לעין.
האם אפשר להרחיק לכת ולהספיד את התיירות כולה? לפי מאמר שפורסם ב-Theguardian על ידי Christopher de Bellaigue, התיירות רחוקה מלחזור למה שהיא הייתה. רבים גם יאמרו "ברוך שפטרנו" על התיירים שיישארו בביתם ויזהמו פחות את הערים ואת אתרי הטבע.
למותר לציין כי האינטרס של אותם תושבים ששמחים לקבל את שגרת החיים שלהם בחזרה (ואת הדירות שהושכרו לתיירים) מנוגד לזה של העוסקים בענף שמשוועים לתיירים, וכמה שיותר מהם וכמה שיותר מהר.
המגפה סיפקה לנו הצצה חווייתית במידה מסוימת לעולם נטול תיירות, ואין ספק שיש מי שנהנה מכך. גם פעילי הסביבה שקראו לטוס פחות ולהפחית את הזיהום לא שיערו בנפשם שהתעופה העולמית תנצח ב-90% בחסות מגפה ותנקה את האוויר, לפחות באופן זמני (ובתמורה תזהם אותי עם הררי פלסטיק של ציוד רפואי בשימוש חד פעמי).
הסגמנטים שנעלמו לא פוסחים על ענף הקרוזים. על הצלילה בפעילות הקרוזים מברכות חיות הים, אבל גם תושבי ערים כמו ברצלונה שסבלו מעומס של תיירים שבאו לביקור יומי ושאפילו לא השאירו שם כסף (למעט גלידה או בירה על הדרך). ענף שעד לחודש ינואר היה שווה 150 מיליארד דולר, היום נמצא בתרדמת.
תעשיית הקרוזים כיוונה חזק גם לכיוון סין, כשעוד לפני המגפה עיני התיירנים כולם היו נשואות לסין, התעשייה הצומחת ביותר בתיירות. כולם רצו לנגוס ממנה, כולל ישראל שהסתפקה בכ-140 אלף תיירים מסין בשנה שעברה. לפני הקורונה, בעולם האריכו כי התיירים הסינים יספקו 160 מיליון ביקורים מסביב לעולם ב-2020, צמיחה של 27% לעומת 2015 - זה כמובן כבר לא יקרה ורחובות מרכזיים בפריז או ברומא שהורגלו בנחילים של תיירים מסין שמצוידים בשקיות של מותגים - חזרו לשרת את תושבי הערים. להם אולי זה נחמד, לסוחרים פחות.
מול זה יש כמובן את הכסף. ארגון התיירות העולמי העריך שהיקף ההוצאה של תיירים בינלאומיים ב-2019 הגיע ל-1.7 טריליון דולר, כעת מעריכים שהשנה תשקף ירידה של 80% מהמספר הזה.המשמעות היא ש-120 מיליון נושאי משרה בתעשייה, עשויים לאבד את מקום עבודתם. יש מי שמגדיר את התיירות כתעשייה העיקרית שמעבירה כסף בין מדינות וקהילות, מהעשיר לעני, מאלה שיש להם לאלה שאין להם. גם זה נעצר בחסות קורונה. בחלק מהמדינות דוגמת ספרד התיירות אחראית על 15% מהתמ"ג, באיטליה על 13%. באיים המלדיביים התיירות אחרות על שליש מהתמ"ג - ככל שהתרומה של התיירות גדלה - הכאב מהיעלמותה כבד יותר בהיבט הכלכלי.
גם צדק מסוים עשוי להיעשות עם היעלמות התיירות - בעיקר במדינות מתפתחות שרצו לשאוב את התיירים העשירים אליהן -התושבים המקומיים, הפשוטים בהיררכיה החברתית שילמו את המחיר, אדמות שהופקעו מחקלאים כדי להקים בתי מלון, כבישים נסללו לטובת תיירים בתוך ישובים כדי להוביל את התייר בנוחות ליעד התיירותי של הסביבה. רבבות תיירים שפקדו את שמורות הטבע הבריחו והזיקו לבעלי החיים שבתקופת הקורונה והיעדרות המין האנושי פשוט פרחו. אלו שלא כלואים בכלוב כמובן - מנגד במדינות שבהן הטבע הוא שמושך את התיירים כמו אפריקה למשל מחכים לתיירים ולאלפי הדולרים שהם משאירים שם גם כדי לשמר את שמורות הטבע ולספק עבודה למקומיים.
מדינות אלה גם למדו לגבות תשלום כדי להיכנס לשמורות נדירות או לצפות בבעלי החיים הנכחדים, כך ברואנדה למשל - גם זו הכנסה שנעלמה. אז מה עדיף? רווחת התושבים או כלכלת התיירים. כמו בהרבה שאלות מה שנדרש הוא איזון נכון ואת זה מספקת העקיפים המגפה ששינתה את העולם, המספרים לפחות בטווח הנראה לעין יתמתנו, ואולי כל הצדדים יוכלו להיות מרוצים.