תעודת כשרות / אילוסטרציה: שאטרסטוק
בעלי דוכן פלאפל בגבעתיים טען שהוא אינו יכול לעמוד בתשלומים עבור קבלת תעודת כשרות. הרבנות ניסתה ללכת לקראתו, וכשלא הגיעו להסכמה הוסרה הכשרות מבית העסק, והרבנות פירסמה זאת ברבים. האירוע סוקר בהרחבה בחדשות ובתקשורת בכלל.
בראיון שנתן בעלי העסק, שי דמארי, לכלי התקשורת, הוא אמר שאמנם "הסכום הזה ספציפית הוא לא משהו שיכול להרוג את העסק, אבל בשל השילוב בין כל ההוצאות - הכשרות, השילוט, הכיסאות והשולחנות, הרשויות ושאר ההוצאות שיש לעסק - אנחנו לא מצליחים לשרוד. אז אני צריך לבחור באילו חלקים אני צריך לקצץ כדי להמשיך הלאה".
אם דמארי היה מתייעץ איתי, הייתי אומר לו לוותר על הכיסאות והשולחנות ועל הוצאות אחרות, לפני שהוא מוותר על תעודת הכשרות. אני מכיר מעט מאוד אנשים שלא יקנו פלאפל בגלל שאין שלט על הדוכן, או כי אין להם מקום לשבת. אבל לפי מחקרים, לפחות 40% מהאזרחים היהודים בישראל לא יאכלו במקום ללא תעודת כשרות. זו הסיבה שכ-80% מעסקי המזון מחזיקים בתעודת כשרות, בלי שאיש יכריח אותם.
בניגוד לתפיסה הרווחת בציבור, שלפיה מערכת הכשרות היא "תעשייה של כסף", כאשר מדובר בעסקי מזון קטנים ובינוניים, תעודת הכשרות היא לרוב השקעה שמניבה תשואה של מאות ואלפי אחוזים בהתאם לעסק.
כדי להבין זאת, נסביר איך המערכת עובדת. לאחר שבעל העסק בחר לקבל תעודת כשרות, עורך הרב נותן הכשרות ביקור בבית העסק, מציג את דרישות הכשרות ואת זמן ההשגחה היומי הנדרש מהבעלים.
המועצה הדתית מקצה משגיח שלרוב מועסק ע"י בעל העסק עצמו. המשגיח נדרש להגיע מדי יום לשעה-שעתיים בבית העסק, שבהן הוא בודק את כשרות מצרכי המזון וחומרי הגלם, ומבצע פעולות הכשר, כמו ברירת אורז, ושטיפת ירקות עליים. עבודת המשגיח מפוקחת ע"י "מפקח כשרות", שהוא עובד המועצה הדתית שנדרש לנהל רישום ותיעוד לגבי ההשגחה בבית העסק, וביחס לעבודת כל אחד ממשגיחי הכשרות.
בגין השירות הזה בעל העסק נדרש לשלם שני תשלומים, אגרה שנתית למועצה הדתית, ושכר חודשי למשגיח הכשרות. בשני המקרים הסכום המשולם נמוך מאוד, ואינו מכסה את עלות השירות.
דוכן הפלאפל בגבעתיים, שעורר הדים במדינה, נדרש לשלם אגרה שנתית של 531 שקל בלבד. אם נחלק את הסכום הזה לימי פעילות העסק, מדובר בכ-2 שקלים ליום. במסעדה שבה יותר מ-50 מקומות ישיבה, התשלום כפול ויעלה כ-4.5 שקלים ליום.
השכר המשולם למשגיח הכשרות ינוע לרוב בין 25-40 שקל לביקור יומי בבית העסק.
"פלאפל התאומים" בגבעתיים נדרש לשלם עבור ביקור יומי של משגיח כ-22 שקל ליום, הרבה מתחת לשכר מינימום החוקי; וזו השקעה שמגדילה את קהל הלקוחות הפוטנציאלים בכ-40%.
הלקוח הראשון שיקנה מנת פלאפל בזכות תעודת הכשרות, יכסה את עלות הכשרות של אותו יום, והלקוחות הבאים יהיו בבחינת רווח נקי. לכן כשבעל עסק נדרש לצמצם בהוצאות בשל קשיים כלכליים, הדבר האחרון שכדאי לו לצמצם זה תעודת הכשרות.
הבעיות האמיתיות של בתי העסק עם מערכת הכשרות של הרבנות הן חוסר הוודאות, דרישות כשרות לא ברורות, לעיתים התנהגות לא מכבדת כלפיהם מצד משגיחים, ובעיקר החובה שבית העסק נדרש להעסיק בעצמו את משגיח הכשרות על כל המשתמע מכך.
הפתרון לסוגיות אלו הוא יצירת תחרות בשוק הכשרות באמצעות מתן אפשרות לגופי כשרות פרטיים להעניק תעודות כשרות, במקביל להסדרה כוללת של מערכת הכשרות הממלכתית, שתהיה גם היא שחקן בשוק התחרותי. ויפה שעה אחת קודם.
הכותב כיהן בעבר כמנהל תחום כשרות במשרד לשירותי דת וכמנהל מחלקת יבוא הבשר ברבנות הראשית. משמש כיום כעמית מחקר בפורום קהלת, מרצה ומעניק ייעוץ משפטי וארגוני בנושא מערכת הכשרות ושירותי הדת בישראל