גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

רינה מצליח/ צילום: אוריה תדמור

כבר תקופה ארוכה שעיתונאים ומגישים בכלי תקשורת אינם רק אלה שמסקרים חדשות ומסבירים אותן לצופים אלא מושאי סיקור בעצמם. אבל בשבוע האחרון עלו לכותרות צבר אירועים שעוררו הדים תקשורתיים לא רק בגלל ההתבטאויות של העיתונאים או הבחירה שלהם כיצד להגיש את החדשות, אלא גם ולא פחות מזה, האופן שבו בחרו כלי התקשורת להגיב (או לא) להתנהגות העיתונאים ואמירותיהם.

לכאורה מדובר בשלושה אירועים שאין ביניהם קשר: הראשון התרחש ביום שבת האחרון כשהעיתונאית והפרשנית רינה מצליח ביקשה להמחיש את הנאמנות המוחלטת שחשים חלק מתומכי בנימין נתניהו על ידי הדגמת דבריהם של תומכי נתניהו ברשתות החברתיות לפיה גם אם יאנוס את ביתם, ימשיכו  להצביע לו. מצליח אמנם התנצלה בסוף השידור אולם השימוש במילה אונס וההכללה שלכאורה נעשתה על תומכי נתניהו, הצליחו לעורר תוך דקות סערת מקלדות נמרצת בין גורמים שהיה להם אינטרס להעצים את האמירה ולחדד את הפגיעה שהיא יוצרת לכאורה. ההכללה אולי הרגיזה, אבל אם להודות על האמת מצליח איננה העיתונאית היחידה שחוטאת בהכללות, ובסוף השידור היא גם התנצלה - שזה הרבה יותר ממה שנוטים לעשות חלק מעמיתיה. ובכל זאת תוך דקות שוגרה למערכות (ובצדק) תגובה של החברה שהודיעה כי היא מסתייגת "מהאמירה החמורה של מגישת פגוש את העיתונות". מצליח זומנה לברור אצל מנכ"ל החברה אבי וייס והושעתה לשבוע.

תגובה רפה על ההתבטאות של גלעד

לא חלפו יומיים והתקשורת רעשה שוב מהתנהלות של שני עיתונאים, פוליטיקאי וכלי תקשורת: זאת בעקבות חשיפה של כתב ידיעות אחרונות רן בוקר שפרסם כי העיתונאים משה גלסנר ואבי בלום גנזו קטע של ראיון בו נראה ח"כ עופר שלח מתפרץ עליהם בזעם. הקטע הודלף לתקשורת באופן ברור על ידי מישהו שעובד בערוץ, ומאחר ולא הייתה זאת הפעם הראשונה בה חומרים מהערוץ דלפו החוצה, החליטה ההנהלה לשלוח את כל מי שהייתה לו נגיעה לחומר לבדיקת פוליגרף. אפשר להתווכח על ההחלטה של העיתונאים לגנוז את הקטע - אחרי הכל, הערך שלו איננו חדשותי אלא יותר צהוב; שלח התנצל, יש לו כנראה מערכת יחסים ארוכה וטובה עם השניים, ולכן אפשר להבין את החלטתם שלא לשדר את הראיון. יותר קשה לקבל את המהלך של ההנהלה לשלוח עיתונאים לפוליגרף, כי גם אם אפשר להבין את הכעס על הוצאת חומרים ויזואליים לא ברשות, האקט של שליחה לפוליגרף דווקא מאנשי מקצוע שהדלפות אמורות להיות לחם חוקם הוא אגרסיבי ואפילו אלים.

אנשי התקשורת לא הספיקו להתאושש משטף האירועים והנה התחוללה המיני שערורייה הבאה כשהמגיש אברי גלעד תיאר את הערבים כמי שיש להם "כעס וזעם". לא הייתה זאת הפעם הראשונה שבה גלעד בחר להתבטא באופן מכליל ופוגעני כלפי ציבור כלשהו, ובכל זאת גלעד והערוץ בו הוא משדר בחרו להגיב על הסערה שהתעוררה בתגובה רפה, לא התנצלות של ממש ובטח שלא צעד אופרטיבי.

אמנם כשמדובר באתיקה קשה למדוד באופן מדויק כיצד "נכון" להתנהג, אבל יש תחושה שבשלושת המקרים כלי התקשורת בחרו להגיב באופן לא מידתי ביחס לאירוע. והתגובות הקיצוניות לא נובעות מחשש מפוליטיקאים, אלא דווקא מבעלי המקלדות ברשתות החברתיות. החשש מתגובות ההמון, הרצון "להיות בסדר", להיות "נחמדים", "מאוזנים", להוכיח ש"עושים את הדבר הנכון" כשבעידן הזה קשה כל כך לשים את האצבע על הדבר הנכון מהו, גורם לכלי התקשורת לירות מהר. אבל כשיורים מהר מדי הכדור יכול לפעמים לא רק לחלוף מעל הראש ולהפחיד, אלא גם לפצוע ואפילו להרוג.

הציבור מחזיק בשלט

כלי התקשורת מנסים להפוך את החדשות למוצר קל לעיכול, והדרך לשם מתחילה במה מכניסים כתוכן לשידורים, בניסיונות "להקליל" אותם וממשיכה ביחס לעיתונאים ובתגובות למעידות שלהם. אבל פוליטקלי קורקט לא יכול להיות בסיס לפעילותה של חברת חדשות. עיתונאים לא אמורים להיות "בסדר" ולרצות את הצופים. הם אמורים לספר סיפור, לדווח, להציג (בנפרד) דעה. זה בסדר שיהיו דברים שהם שנויים במחלוקת, וכן, כשיש שידור חי או כשנדרשים לקבל החלטה מיידית כמו האם להמשיך ראיון שהתפוצץ, סביר שיקרו תקלות, וסביר שעיתונאי ימעד בלשונו, ויותר מפעם אחת.

השעיות, פוליגרף או התעלמות מוחלטת, הם כלים ניהוליים שצריך לשמר למקרים קיצוניים במיוחד, שבהם עצם האמירה מעוררת סכנה. על כל השאר הצופה יכול להעניש לבד - יש לו ביד שלט ובאפשרותו להשתמש בו בכל דקה נתונה כדי להעביר ערוץ. כשבוחרים להתנהג בחוסר מידתיות מול עיתונאים יש בזה מסר מסרס - גם אם זאת לא הייתה הכוונה. אז אולי זה יעבוד באופן פחות עוצמתי על עיתונאית ותיקה כמו רינה מצליח. יש עיתונאים חדשים שלומדים באמצעות ההתנהלות מולה את גבולות הגזרה. ומהצורה שבה נראה השבוע האחרון, הם הופכים לצרים יותר ויותר.