שרון שפורר, השופט אילן רונן, השופט הודי הקר, השופטת דפנה ברק־ארז / צילום: כדיה לוי, שלומי יוסף, דוברות בתי המשפט
ב-3 ביוני 2020, בעת שהעיתונאית שרון שפורר התרוצצה באחת הגינות העירוניות בתל אביב, רודפת אחרי בנה הקטן, הגיע אליה הטלפון שהיא חיכתה וייחלה לו זמן רב. עורכי דינה, אורי קידר ועמוס נוה, בישרו לשפורר כי שש שנים אחרי שהוגשה נגדה תביעת לשון הרע בסך מיליון שקל על ידי חברת "אורבן נדל"ן", החליט ביהמ"ש לדחות את התביעה. זאת, תוך שהוא מחייב את החברה לשלם לשפורר 100 אלף שקל כהוצאות משפט. העיתונאית החוקרת אומנם התאכזבה מגובה ההוצאות שנפסק כי צריך לשלם לה, אבל לאור דחיית התביעה היא יכולה הייתה סוף כל סוף לנשום לרווחה אחרי לילות וימים בלי שינה.
תביעת הדיבה של "אורבן נדל"ן" נגד שפורר הוגשה בשל שורת פוסטים שפרסמה העיתונאית בפייסבוק על החברה ועל קשריה עם דודו דיגמי, ששימש עד מדינה באחת מפרשיות הסחר בנשים החמורות שידעה המדינה. "אורבן נדל"ן" טענה כי בניגוד גמור לפרסומים של שפורר אין קשר בין החברה ובין עברו הפלילי ומעשיו של דגמי, בהיותה תאגיד בעל אישיות משפטית נפרדת. "אורבן נדל"ן" אף ציינה כי דגמי "חזר בתשובה", וכיום הוא איש עסקים לגיטימי המוכר בעסקי הנדל"ן.
אולם שופטת בית משפט השלום, רחל ערקובי, דחתה את כל הטענות שהעלתה "אורבן נדל"ן" בתביעת הדיבה נגד שפורר. היא פסקה כי: "לא ניתן להתעלם מן הרושם שתביעתה של חברת 'אורבן נדל"ן' נעשתה משום רצונה להשתיק את העיתונאית שרון שפורר מלפרסם את הקשר שבין החברה לבין דודו דגמי".
השופטת ערקובי הוסיפה וכתבה בפסק דינה כי גם לאחר שחתם דגמי על הסכם עד המדינה בפרשה בה שימש כעד דומיננטי, "הוגשו נגדו תלונות במשטרה, שמצטרפות והופכות כאחד עם עברו הפלילי החמור במועדים הרלוונטיים לפרסומים, ומעידות על המשך התנהלות לא לגיטימית".
גם עדויות של אנשי החברה בעבר ובהווה, שהעידו בין היתר כי בחברה "רב הנסתר על הגלוי", ועדויות של המתלוננים על דגמי, סייעו לערקובי להגיע למסקנתה כי דבריה של שפורר חוסים תחת הגנת האמת הקבועה בחוק איסור לשון הרע. (22755-06-14).
ניצול לרעה של הליכי משפט
התביעה שהגישה "אורבן נדל"ן" נגד שפורר מהווה דוגמה למה שנראה כאילו כבר הפך לתופעה במדינת ישראל - חברות ואנשים פרטיים בעלי ממון שמגישים תביעות לשון הרע מנופחות נגד עיתונאים ואנשים אחרים שמעבירים עליהם ביקורת, כדי למנוע את עצם קיומה ופרסומה של הביקורת ולהשתיק דיון ציבורי. או במלים אחרות - "תביעות השתקה".
לשיטתנו, תפקיד בתי המשפט הוא למנוע תביעות השתקה שגורמות לנזק גדול לאינטרס הציבורי בחשיפת שחיתויות ועוולות, ולהטיל סנקציות כספיות על מגישי תביעות ההשתקה. אך האם בתי המשפט אכן נלחמים בתביעות השתקה?
בדיקה שערך "גלובס" מעלה כי מספר תביעות לשון הרע סולקו לאחרונה על הסף על ידי בתי המשפט, תוך חיוב הוצאות התובעים בסכומים ניכרים. זאת, בשל קביעות השופטים כי מדובר ב"תביעות השתקה". מן הצד השני, בפסיקות אחרות נקבע כי "השתקה" איננה עילה לדחיית התביעה. במקרה אחר, לא רק שתביעת השתקה לא נדחתה על הסף אלא התביעה התקבלה, וכל שנקבע הוא שיש להתחשב בטענת ההשתקה לעניין גובה הפיצוי.
בפסק דין שהתקבל לפני מספר ימים על ידי שופט בית המשפט השלום בתל אביב, אילן רונן, נדחתה תביעה בגובה 1.2 מיליון שקל שהגישו איש העסקים גדי מכלוף וחברת "טופ במרחבי השרון ייזום" נגד חבר מועצת קדימה-צורן חגי בן-שושן. בן-שושן מתח ביקורת על הליכי האישור של מיזם נדל"ני של החברה ומכלוף וטען שיש מקום לעריכת תחשיב אקטוארי של שווי ההטבות שניתנו, ולדרישת פיצוי על בסיס תחשיב זה. אם לא כך ייעשה, טען בן-שושן בישיבת המועצה ובראיונות רדיו, יהווה הדבר ביטוי להפליה פסולה של החברה ומכלוף לעומת יזמים אפשריים אחרים ואף ביטוי לשחיתות ציבורית. בן-שושן יוצג על ידי עו"ד תום נוימן ועו"ד רונית זמר- כהן ממשרד גרנות- שפייזר, עורכי דין.
חבר המועצה הנתבע כפר בטענות כי מדובר בלשון הרע, והוסיף כי מדובר ב"תביעת השתקה", שתכליתה הרתעתו והרתעת כל אחד אחר שיבקש למתוח ביקורת על התובעים בקשר עם הפרויקט. התובעים מנגד, טענו כי בן-שושן פגע במוניטין של התובע כקבלן אמין ואחראי, וגרם להצגת הפרויקט כולו כפרויקט בעייתי שעליו צל של שחיתות - צל כזה המרתיע הן את בעלי הדירות בפרויקט והן רוכשים פוטנציאליים; צל אשר אף הביא לעיכוב גדול בהמשך קידום הפרויקט.
השופט רונן קבע שלושה תבחינים להגדרת תביעה כ"תביעת השתקה". ראשית, הגשת תביעה לפיצוי בסכום גבוה במיוחד - כזה שאיננו עומד ביחס סביר לנזק שנגרם בפועל ואף לא לסכומים הנקובים בדין כפיצוי ללא הוכחת נזק; שנית, הגשת תביעה בקשר עם עניין ציבורי, החורג מעניינם הפרטי של הצדדים; ושלישית, פערי כוח גדולים בין הצדדים, כאשר כוחו של הנתבע ומשאביו נמוכים בהרבה מאלו של התובע - נמוכים עד כדי כך שהנתבע יבקש להימנע אפילו מהוצאת המשאבים הכרוכה בבירור התביעה או יחשוש מפני נזק כלכלי שייגרם לו בגין ניהול התביעה, אפילו זו תידחה בסופו של יום".
השופט רונן הוסיף וקבע כי טענה לתביעת השתקה מהווה עילה לדחיית התביעה על הסף, כיוון שמדובר בניצול לרעה של הליכי משפט. לדבריו, "ניתן לראות ב'תביעת השתקה' דוגמה לאחד המקרים המהווים 'שימוש לרעה בהליכי משפט', שהרי תכלית הגשתה עומדת בסתירה לרעיון שמירת הטוהר של ההליך השיפוטי. כשם שלבית המשפט סמכות טבועה לסלק תביעה ולו רק מהטעם שהתברר כי זו מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, כך גם לבית המשפט סמכות טבועה לסלק תביעה שהתברר שהינה 'תביעת השתקה' כבר מטעם זה לבדו".
השופט רונן החליט מלבד דחיית התביעה בנימוק זה, להעניש את התובעים בהוצאות חריגות. "התובעים יישאו בהוצאות הנתבע בגין בירור התביעה, ובשים לב לכך שנמצא שזו 'תביעת השתקה', ייעשה החיוב בהוצאות בהתאם, 10% מסכום התביעה", פסק. (30803-05-17).
סילוק התביעה על הסף?
בניגוד לשופט רונן, השופטת ערקובי, שדחתה את התביעה של "אורבן נדל"ן" נגד שפורר, לא התחשבה בכך שמדובר בתביעת השתקה כשפסקה את גובה ההוצאות שעל החברה לשלם לשפורר.
התביעה נגד שפורר התנהלה במשך כשש שנים, ובמסגרתה נערכו שבעה ימים של דיוני הוכחות, ונחקרו עדים רבים. התנועה לאיכות השלטון ביקשה להצטרף להליך כידידת בית המשפט על מנת לתת עמדה רוחבית בנוגע לתביעות ההשתקה.
למרות קביעתה של ערקובי כי התביעה הוגשה על ידי "אורבן נדל"ן" משום רצונה להשתיק את שפורר מלפרסם את הקשר שבינה לבין דגמי, היא החליטה - בניגוד לשופט רונן - שלא לסלק את התביעה על הסף בשל היותה תביעת השתקה. "בהינתן החקיקה הקיימת העומדת לפני לעניין לשון הרע והיעדרה של חקיקה רלוונטית לעניין תביעות השתקה והתגוננות מפניהן, הרי שבהתאם לדין הקיים שנקבע על ידי המחוקק ואשר אינו מאפשר את סילוק התביעה על הסף, הרי התביעה הצריכה בירורו לגופו של עניין ולכן לא סולקה על סף", קבעה.
ערקובי החליטה להתחשב בעובדה כי מדובר בתביעת השתקה כאשר פסקה הוצאות משפט "ריאליות וממשיות", כלשונה, בגובה של 100 אלף שקלים. עם זאת, יש לציין כי מדובר בהליך ארוך ומייגע שנמשך לא פחות משש שנים וסכום ההוצאות מהווה כיסוי של פחות מחצי שכר הטרחה של עורכי דינה של שפורר, כפי שהוצג בסיכומים שהגישה. שפורר עצמה לא קיבלה שקל בגין הוצאותיה וטרחתה בניהול ההליך.
הפחדה ואמצעי לחץ
פסק דין רלוונטי נוסף ניתן באפריל האחרון החליט השופט אודי הקר, גם הוא מבית המשפט השלום בתל אביב, לקבל תביעת לשון הרע שהגישה חברת זוגלובק נגד אישה שכתבה פוסט נגד החברה בפייסבוק. הנתבעת שיתפה פוסט של אישה אחרת בקבוצת הפייסבוק שהיא מנהלת. בפוסט - שכלל תוכן שקרי - נאמר כי "זוגלובק מזהירה: שאריות בוטנים במוצריה. אה כי נוצות, מקור של ציפור ומיצי קיבה של תרנגולת, זה בסדר? מגעיל".
השופט הקר קבע כי הפרסום איננו אמת וכי לאישה הנתבעת אף לא עומדת הגנת "תום הלב". עם זאת, בפסק הדין גם נקבע כי קיים "חשד ממשי כי עסקינן ב'תביעת השתקה' או "תביעה בררנית" נגד "גורם חלש"". השופט החליט שלא לדחות את התביעה בשל היותה תביעת השתקה אך קבע כי "בכך יש כדי להוות נימוק להפחתת הפיצוי הסטטוטורי שפסקתי לטובת התובעת, שכן יש בכך, בין היתר, ללמד כי התובעת לא נפגעה מהפרסום". משום כך נפסקו לטובת זוגלובק 3,000 שקל בלבד. (19869-09-17).
בפברואר האחרון השופטת הדסה אסיף מבית המשפט השלום בחדרה סילקה על הסף תביעת לשון הרע שהגישה חברת "דניאל דודזון סייל מאסטרס". זאת, בנימוק כי מדובר "בתביעה שכל מטרתה להשתיק את הנתבעת, להפחידה, ולהוות אמצעי לחץ, על מנת לגרום לנתבעת ו/או לאחרים לסגת מהגשת תביעות כנגד התובעים".
אולם למרות החלטתה לסלק על הסף את תביעת ההשתקה במקרה הנדון, למעשה השופטת אסיף צמצמה את האפשרות לסילוק תביעות השתקה על הסף במקרים אחרים. השופטת קבעה כי סילוק על הסף ייעשה רק במקרים חריגים "בהם גלוי וברור על פני הדברים כי דין התביעה להידחות, גם אם יוכיח התובע את כל טענותיו בכתב תביעתו" - כלומר, התביעה תסולק על הסף, רק כשברור כי גם אם התובע יוכיח את כל טענותיו, אין לו עילה לתביעת דיבה. (56450-06-19).
פסק דין רלוונטי נוסף לענייננו ניתן על ידי השופטת ניצה מימון-שעשוע במאי 2018. באותו מקרה דחתה השופטת תביעה בגובה 300 אלף שקלים שהגישה חברת "בייביביורן" נגד אשה שכתבה פוסט נגד מנשאים קשיחים לתינוק שמשווקת החברה. השופטת קבעה כי "מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית, שהיא גם נעדרת עילה". לדבריה, "גם אם תוכיח התובעת את כל הפרסומים המצוטטים בתביעה, היא לא תוכל לזכות בסעד המבוקש. לפיכך, ובהתאם לדין ולפסיקה, יש להורות על מחיקת התביעה על הסף". עם זאת, חייבה השופטת את בייביורן בתשלום הוצאות בסך 15 אלף שקלים בלבד, כחצי מהוצאות הנתבעת בפועל. (12217-12-16).
הדיון בתביעות השתקה הגיע גם לבית המשפט העליון. זה קרה לפני למעלה מארבע שנים, אז כתבה שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק-ארז, בפרשת אורי דניאל כי "חשוב שבית המשפט ייתן את דעתו, בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, לשאלה האם תביעת לשון הרע שבפניו היא תביעה שמטרתה היא אך הגנה על השם הטוב או גם אמצעי להרתעה ולהפחדה מצדו של מי שיש לו נגישות עדיפה למשאבי משפט". (ע"א 7426/14).
חרף הזמן שחלף, נראה כי בתי המשפט טרם הפנימו והרחיבו כראוי את דוקטרינת הטיפול בתביעות ההשתקה.
הפרמטרים שלפיהם תוגדר תביעת לשון הרע כ"תביעת השתקה"
● הגשת תביעת לשון הרע לפיצוי בסכום גבוה במיוחד - כזה שאינו עומד ביחס סביר לנזק שנגרם בפועל ואף לא לסכומים הנקובים בדין כפיצוי ללא הוכחת נזק
● התביעה היא בקשר עם עניין ציבורי, החורג מעניינם הפרטי של הצדדים
● קיימים פערי כוח גדולים בין הצדדים, כאשר כוחו של הנתבע והמשאבים העומדים לרשותו הם נמוכים בהרבה מאלו של התובע; נמוכים עד כדי כך שהנתבע יבקש להימנע אפילו מהוצאת המשאבים הכרוכה בבירור התביעה או יחשוש מפני נזק כלכלי שייגרם לו בגין ניהול התביעה, אפילו זו תידחה בסופו של יום
לפי פסיקת בימ"ש השלום בת"א