ביום חמישי הקרוב, כחלק מדוח האמון השלישי במספר של "גלובס", נפרסם פרק מאחד המחקרים המעמיקים ביותר שנעשו אי־פעם על העיתונות האמריקאית.
המחקר, שנפרס על פני ארבע שנים, נערך בידי אלפי משתתפים, ובהם עיתונאים בכירים, מו"לים, נציגי אקדמיה וציבור, והוא כלל ניסוח של עקרונות הבסיס של העיתונות המובאים כאן במלואם. לקראת הפרסום ביקשנו לחזור אל העיתונאי טום רוזנסטיל, הרוח החיה שמאחורי הפרויקט, כדי לשוחח איתו על אתגרי העיתונות, חטאיה ועל השינויים בתפיסת תפקידה כפי שחווה אותם מאז נערך המחקר בשנת 2001.
משבר האמון של הציבור בתקשורת לא החל בשנים האחרונות. לפני יותר משני עשורים, על רקע מה שנתפס כבר אז כזילות בערכי המקצוע, כפגיעה בעצמאות העיתונאים וגם כסיקור מוטה ומונע ממניעים עסקיים או פוליטיים, התאגדו כמה אלפי עיתונאים, ביחד עם מוציאים לאור, אקדמאים ונציגי ציבור תחת יוזמה שנקראה "הוועדה לעיתונאים מודאגים" (Committee for Concerned Journalists). במשך כמה שנים הם נפגשו, ערכו סקרים, קיימו ישיבות פתוחות לציבור, התייעצו עם האקדמיה ובינם לבין עצמם, ובסופו של דבר הסכימו על עשרת העקרונות לעיתונות המתפרסמים כאן.
העיתונאי טום רוזנסטיל שימש כאחד מיושבי הראש של הארגון, וכתב יחד עם העיתונאי בוב קובאץ’ שייסד אותו, את הספר המשפיע "Elements of Journalism", שסיכם חלק מעבודת היוזמה. הספר עדיין נחשב לאחד המדריכים החשובים ביותר בחינוך של עיתונאים בארה"ב מבחינת אתיקה, מהות העבודה והמקצועיות הדרושה בה. רוזנסטיל, שהחל כעיתונאי פוליטי ומומחה לענייני תקשורת בעיתונים ושבועונים בארה"ב, הוא כיום מנכ"ל ארגון "המכון האמריקאי לעיתונות" (American Press Institute), עמית בכיר במכון ברוקינגס וסופר. הוא שוחח עם "גלובס" לקראת פרסום דוח האמון השנתי של העיתון.
האם העקרונות שניסחתם לפני שני עשורים עדיין רלוונטיים היום?
"התשובה הקצרה היא כן. אם השאלה היא האם העיתונות עדיין צריכה להציג את האמת, להיות מדויקת, לשמור על עצמאות (כך שתהיה שונה מתעמולה או מאקטיביזם), לבסס את הסיקור על צורכי הציבור, להיות מקיפה ומהימנה ושהמפתח לעיסוק בה יהיה שקיפות בבדיקת העובדות ובדיווח הוגן עליהן לציבור - אז התשובה הקצרה והפשוטה היא ‘כן’".
והתשובה הארוכה והמסובכת?
"התשובה הארוכה יותר היא שהעקרונות עדיין רלוונטיים, אבל אין ספק שהמשימה לפעול לפיהם נהייתה הרבה יותר קשה. העבודה שצריך להשקיע בימינו כדי לעמוד באותם יעדים שהוגדרו לפני 20 שנה מסובכת יותר. בסופו של דבר, הערכים הללו רלוונטיים היום, כי הם מה שהציבור דורש מהעיתונות שלו במדינה דמוקרטית, אבל הדרך שבה העיתונאים צריכים לנהוג כדי לפעול לפי אותם עקרונות השתנתה דרמטית".
למשל?
"קח את העיקרון הכולל את הצורך לספק דיווח מדויק לגבי המציאות. בעידן שבו האינטרנט היה עדיין בחיתולים, עיתוני הבוקר היו הדרך המרכזית שבה אנשים רבים צרכו את החדשות. אז, היה לתקשורת ה’לוקסוס’ להחליט אם משהו נכון או לא, עוד לפני שהיא פרסמה אותו. היום, רוב הזמן הציבור יהיה מודע מראש לנושא שאתה מדווח עליו. העיתונאי עדיין צריך להיות מדויק, אך במקרים רבים עליו לעשות זאת על רקע מידע שכבר נספג או שדווח. התקשורת כבר אינה שומר סף לגבי מה נכון ומה לא, היא רק מגיבה למידע שמגיע משלל מקורות אחרים, וזה מקשה על הדיווח המדויק.
"או למשל בנוגע לעיקרון הקובע כי במידה רבה על העיתונאי לסמוך על המחקר שלו עצמו, על מה שהוא רואה או שומע בעצמו. כיום, רוב העיתונאים עובדים בסביבה עיתונאית שבה הם לא בטוחים לגמרי לגבי המקורות, בין אם הם דיווחים באתרים מתחרים או מרשתות חברתיות או מיחסי ציבור. לסמוך רק על התחקיר של עצמך הופך לקשה עד בלתי אפשרי".
אז מה הפתרון?
"במצב העניינים הזה, שקיפות העבודה העיתונאית הופכת להיות הדבר החשוב ביותר. זה היה אחד הלקחים שלנו לפני שני עשורים והוא הפך למאוד רלוונטי היום. קח למשל הצהרה של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. איך אתה אמור לדווח עליה? אתה לא יודע אם היא נכונה, אבל אתה לא בטוח שהיא שגויה. השקיפות מתבטאת בכך שתציג לקהל שלך את הדילמה - אנחנו עדיין חוקרים, זו עדיין שאלה פתוחה. אתה צריך להציג להם בשקיפות באילו עובדות אתה בטוח, ובאילו עובדות יש ספק מסוים, ולמה.
"צריך להבין שעיתונות נמצאת על אדמה מוצקה בקשר לדברים מסוימים, ועל אדמה לא יציבה בנוגע לאחרים. בסיפורי פשע, למשל, מה קרה, כמה אנשים מתו, כמה אנשים היו בחדר - אלה דברים שאנחנו יכולים לדעת ולפרסם ברמת ביטחון גבוהה. מדוע מישהו עשה משהו, מה הייתה המוטיבציה שלו, מה משמעות הכרזה כזאת או אחרת - זה כבר סיפור אחר. אתה לא יכול לטעון בפני הקורא שיש לך תשובות מוחלטות לשאלות הללו.
"לדעתי חשוב מאוד בימינו - חשוב יותר מאי פעם - לומר לקורא ‘הנה מה שאנחנו לא בטוחים בו, אבל הנה מה שאנחנו יודעים ב-100%’. זה בהחלט שונה מהמספר הכל יודע שהעיתונות אימצה לעצמה בעבר בתור הקול הרשמי, במטרה לשכנע אנשים לסמוך עליהם ולהגביר את התפוצה".
ירידה באמון
האם זה לא מחליש בעצם את העיתונות? מה הערך שלה אם אינה יכולה לעמוד ב־100% מאחורי הדברים שהיא מדווחת עליהם?
"אני לא חושב, הצגת השקיפות העיתונאית לאורך זמן רק מקנה לארגון ערך ואמינות, ולא גורעת ממנו. הנקודה המרכזית של מי שטוענים לתופעת ה’פייק ניוז’ או רואים את התקשורת כאויבת העם היא הטלת ספק. המטרה שלהם היא לגרום לאנשים להטיל ספק במה שהם רואים וצורכים בתקשורת המרכזית. איך אתה נלחם במי שאומר שאי אפשר להאמין בך? ובכן, צניעות בנוגע למה שאנחנו אכן לא יודעים ודיווח על מה שאנחנו כן יודעים, לדעתי, הם הנוגדן החזק ביותר נגד זה.
"אנחנו רואים את זה הלכה למעשה עם מגפת הקורונה. ככל שתמשיך לדווח לאורך זמן על המחקרים המדעיים ועל האזהרות ובאותה מידה על המצב בשטח, וככל שהמציאות הולכת ומתאימה לתחזיות של החוקרים - אנשים הולכים ומשתכנעים. כשהתחיל כל הדיון האמריקאי על נושא ה’פייק ניוז’, אנשים הלכו עם חולצות שעליהן היה כתוב הסלוגן "Facts Matter"; ("העובדות משנות"), היום הם צריכים ללכת עם חולצות שעליהן כתוב "Facts Save Lives" ("העובדות מצילות חיים").
אבל אנחנו רואים דווקא מגמה אחרת: כלי תקשורת "לוקחים צד" והופכים לאקטיביסטים.
"יש כמה כלי תקשורת שהחליטו, ‘אנחנו נזנח את המסורת העיתונאית שפעם מילאנו אחריה’. אנשים שחשבו שאובייקטיביות משמעותה ניטרליות מתפתים לומר כעת - בואו נבחר צד. בוא נחליף אובייקטיביות בסובייקטיביות ואנשים יאמינו לנו ויצרכו אותנו וישלמו לנו, כי אנחנו אומרים להם את מה שהם כבר מאמינים בו. ובכן, אתה יכול לצבור קהל בדרך הזו בטווח הקצר, אבל בסופו של דבר אתה משחק לידיים של מי שאומרים שאתה ‘פייק ניוז’. כי הפכת לעוד גוף לוביסטי, אקטיביסטי, עם אינטרסים משל עצמו - ואתה לא פועל בשם האינטרס הציבורי".
האם "הניו יורק טיימס" לא עושה משהו דומה מאז תחילת כהונת טראמפ?
"אני חושב שיש כמה מקרים של ההתנהגות הזו ב'ניו יורק טיימס', אבל לא הרבה. אפשר לראות סיפורים שאתה יכול לראות בבירור שנובעים מתגובה של כתבים ועורכים שמגיעים כתוצאה מזעם. אבל אלה מקרים בודדים בלבד, ובסופו של דבר רוב העבודה היא מקצועית לגמרי.
"אנחנו ברגע בזמן שבו חשוב לארגוני חדשות ולעיתונאים להיות כנים עם עצמם. להיות מודעים להטיות (Bias) שלהם. ההטיות שמשפיעות יותר מכול על העבודה שלך כעיתונאי הן אלה שאתה לא מודה בפני עצמך שהן קיימות. זה מאוד עוזר לומר לעצמך, אני מאוד כועס על נושא מסוים, אבל אני צריך להציג את המידע בצורה שאנשים שלא מאמינים לי יעריכו את העבודה.
"צריך להבין שהקונספט של אובייקטיביות ועיתונות עצמאית מגיע מהקונספט של מדע. במדע, אם אני עושה ניסוי, אראה לך איך אני עושה אותו, ואתה תחזור עליו - אתה אמור להגיע לאותה תוצאה. זו המטפורה לעיתונות. עיתונות היא לא פיזיקה, זה לא אמור להיות מדויק לחלוטין, אבל דומה. כמו במדע, ההבנה שלנו של המציאות החברתית והפוליטית היא תהליך של התקרבות שיטתית לדבר עצמו.
"זה הרבה יותר קשה לשמור על הדיוק ‘המדעי’ בימינו, כשיש הרבה יותר מקורות מידע, אבל זה לא התחיל עם האינטרנט. אם תראה את הדעיכה באמון הציבור האמריקאי בתקשורת לפי הסקרים השנתיים של מכון גאלופ, תראה שמחצית מהצניחה התחילה עוד לפני האינטרנט. התפוצצות ערוצי הטלוויזיה וארגוני התקשורת מאז שנות ה-70, היכולת של הציבור לומר ‘אני לא מת על הגרסה שלך של האמת, אני אבחר גרסה אחרת" החלה לפני עשרות שנים. הגישה המוגברת לחדשות ממקורות שונים נמצאת בקורלציה עם הירידה באמון. בארה"ב זה נלווה בתהליך של דה-רגולציה של התקשורת, כלומר שלא חייבים לעמוד באמות מידה עיתונאיות מקצועיות כלשהן, שמותר שתהיה תקשורת חד-צדדית. דבר כזה היה אסור בשנות ה-60, למשל".
אבל על השינוי הזה התווסף שינוי נוסף: הרשתות החברתיות "משטחות" את ערך המידע העיתונאי כך שפוסט שמכיל ידיעה מה"ניו יורק טיימס" שקול כיום לפוסט שמכיל דעה של מישהו המתנגד לחיסונים, לא?
"זה נכון. בעידן שבו אני גדלתי, כלי התקשורת היו גם הפלטפורמה. העיתון היה גם הטכנולוגיה. ערוץ החדשות בטלוויזיה גם. האמירה הייתה שאם למישהו יש עיתון יש לו קול גדול יותר בחברה. הדי-אן-איי של ארגוני החדשות היה 'כיצד אנחנו הופכים להיות מקור אמין?', כי מהלך כזה היתרגם לכמה שיותר מנויים. התחרות הייתה על מקצועיות ועל דיוק ועל הערך של המידע. העיתונים הפכו את עצמם לעצמאים מבחינה פוליטית, כי זה היתרגם לאפשרות לתפוס קהל גדול יותר.
"כשהפלטפורמות הדיגיטליות הגיעו - כמו פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ועוד - הן הביאו אתן סט ערכים שונה לגמרי. הערכים שלהם הם ‘אנחנו חושבים שכל הקולות שווים’. לגביהן, אין הבדל בין פוסט שהוא תעמולה פוליטית לפוסט שהוא רפורטז’ה עיתונאית. כל העובדות ניתנות להכחשה במידה שווה. ככל שהפלטפורמות הללו הפכו לחזקות יותר, המדיה המסורתית נחלשה יותר, ואתה גם התחושה שאין הבדל בסופו של דבר בין ‘הניו יורק טיימס’ לבין החבר שלי בפייסבוק, לשניהם יש דעות.
"זו דוגמה להשפעה של מעבר הכוח בחברה של היום מחברות המדיה לחברות הפלטפורמה. השיקולים היחידים של החברות הללו זה אם תוכן מסוים ישותף הרבה וכמה אנשים יסמנו לו ‘לייק’. אם אתה לאומן לבן שחבר בארגון גזעני, הרצון הוא לקדם בשבילך חומרים שאתה תשתף ותאהב, בלי קשר לתוכן. פייסבוק והרשתות האחרות הפכו לערוץ מרכזי שממנו אנשים מקבלים את המידע שלהם, ולכן הערכים שלהם הפכו לערכים המכוונים את צריכת המידע, וזו בעיה ענקית".
האם יש דרך לכלי התקשורת להילחם בה?
"זאת משימה קשה לביצוע, אולי עד שחברות הפלטפורמה כמו פייסבוק ילמדו או ישוכנעו שיש להן אחריות מסוימת על העולם. עד שהאנשים שמנהלים את החברות הללו לא יצמחו מעבר לנאיביות שלהם לגבי חוסר השיפוט וחוסר הערכים של הפלטפורמה שלהם. אני חושב שמשום שחברות הפלטפורמה עושות כסף מהערכים הללו, הן לא מבינות את העולם הפוליטי והחברתי שהן יצרו. הן לא יודעות איך להתמודד עם זה. הן נמצאות בהכחשה, כי לתקן את זה - זה מאוד קשה (בינתיים טוויטר החלה לסמן ציוצים של נשיא ארה"ב כשנויים במחלוקת מבחינת עובדות ומאות עובדים בפייסבוק לוחצים על החברה לנקוט צעדים דומים, א"א).
"לא ספינה שוקעת"
אז בעצם הקרב הוכרע? הרשתות גרמו לעלייתם של פוליטיקאים מזן חדש, והתקשורת צריכה להסתגל לעולם שבו אין אמון בה?
"לדעתי הרבה תלוי בבחירות הקרובות בארה"ב. אם טראמפ יזכה בבחירות וילכד את התנועה הזו מאחוריו, זה יעודד מנהיגים דומים ברחבי העולם - ואז נוכל לראות את התהליך בצורה היסטורית בדרך אחת. אם טראמפ יפסיד - והמפלגה הרפובליקנית אולי תפסיד את הקונגרס והסנאט ותצטרך לעשות חשבון נפש - אז אולי גל הפופוליזם שראינו בשנים האחרונות ידעך, והתשובה תהיה אחרת. אולי במקרה כזה, המנהיגים הבאים יהיו קפדנים יותר לגבי האמת, משום שהם ינסו להבדיל את עצמם מטראמפ. התקשורת תרגיש שניצחה, משום שפעלה באמצעות בדיקת עובדות מתמדת והצגת המציאות.
"בכל מקרה, יש משפט מפורסם של ג’וזף פוליצר, המוציא לאור שעל שמו קרוי פרס העיתונות, שלפיו ‘הרפובליקה שלנו והעיתונות שלה יעלו או ייפלו יחד'. הוא התכוון לכך שהמטרה של עיתונות היא דמוקרטיה. אם העיתונות חולה אז גם החברה הדמוקרטית חולה, ונכון לעכשיו זה מה שקורה".
אתה חושב שהעיתונות של ימינו היא ספינה שוקעת?
"אני מקווה שלא. אני מאמין שלא. אבל אני גם יודע שאם לא נתנגד למי שמנסה לומר ש’עיתונות היא רק סוג של דעה’, שאם אנחנו העיתונאים כל כך נכעס עד שנחשוב ‘לעזאזל עם הכללים’, אנחנו נזיק לספינה שלנו יותר ממה שהיא כבר נפגעה. אנחנו בעצם נאשר מחדש את ההאשמות נגדנו. ספינה שוקעת? לא. אבל אנחנו צריכים לבנות אותה מחדש, וזה קשה לעשות כשאתה כל הזמן במים".
טום רוזנסטיל
סופר, עיתונאי ומומחה תקשורת אמריקאי ● כתב יחד עם העיתונאי בוב קובאץ’ את הספר "Elements of Journalism", הנחשב לאחד המדריכים החשובים ביותר בחינוך של עיתונאים בארה"ב ● בעבר כתב בלוס אנג’לס טיימס ובניוזוויק ● משמש מנכ"ל ארגון "המכון האמריקאי לעיתונות" ועמית בכיר במכון ברוקינגס
עשרת עקרונות היסוד של העיתונות לפי ה-CCJ
ב-1997 הוקם צוות משימה לבחינת היסודות המקצועיים של העיתונות בארה"ב. הצוות פעל במסגרת "פרויקט המצוינות בעיתונות" ובמימון שתי קרנות פילנתרופיות: Carnegie Corporation of New York ו-Knight Foundation. בתום מחקר מקיף שארך ארבע שנים וכלל 20 ועדות ציבוריות בפריסה כלל ארצית, סקירה היסטורית של תולדות העיתונות האמריקאית וסקר בקרב עיתונאים מרחבי ארה"ב, פורסמה רשימת עקרונות המהווה יסוד תיאורטי מפורט להגדרת העיתונות. הרשימה נכללת בספר Elements of Journalism שכתבו טום רוזנסטיל ובוב קובאץ' על בסיס העבודה המשותפת.
1. מחויבותה העליונה של העיתונות היא לאמת
2. נאמנותה העליונה של העיתונות היא לאזרחים
3. העבודה העיתונאית במהותה היא דיסציפלינה של אימות נתונים ובדיקת עובדות
4. על העוסקים בעיתונות לשמור על עצמאות מחשבתית, בעשייתם וברוחם
5. על העיתונות לפקח באופן עצמאי ובלתי תלוי על מוקדי כוח
6. על העיתונות לשמש במה ציבורית לצורך השמעת ביקורת ולצורך הגעה לפשרה
7. על העיתונות להפוך את החשוב למעניין ולרלוונטי
8. על עיתונאים לדווח באופן מקיף ומידתי
9. יש לאפשר לעוסקים בעיתונות להפעיל את שיקול דעתם ומצפונם
10. גם לאזרחים, בדומה לעיתונאים, יש זכויות וחובות בכל הנוגע לחדשות