מהומות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
סובלנות לא נולדה, או גדלה, באיזשהו קצה. הקצוות אינם מתעניינים בה. הם לא היו קצוות אילו התעניינו. היא נולדה בהכרח במקום שבו אנשים נוטים להיות לא-לגמרי-בטוחים בצדקתם. צריך להודות ללא חמדה, שבמקום ההוא בדרך כלל אפשר למצוא רק את המיעוט. הרוב בדרך כלל בטוחים בצדקתם, בימין או בשמאל.
מתינות אינה מטבע עובר לסוחר, או לבוחר. היא מורכבת מדי, רבת ניואנסים מדי, אינה מתחברת בקלות לסימני קריאה. קצת קשה לשלהב המון באמצעות קריאה לביקורת עצמית. ממילא, זמנים של משבר אינם מיטיבים עם מתינות. ואנחנו הרי חיים עכשיו בזמן שבו שורת משברים עצומים הצטרפו זה אל זה, והם זורמים יחד אל יעד בלתי ידוע.
סקר דעת קהל חדש בארה"ב מראה כי שליש מן האמריקאים תומכים בביטול המשטרה. זה אומר ששני שלישים אינם תומכים. אבל שליש תומכים? בביטול? המשטרה? לפני שנה, או לפני חודש, מעט מאוד מכוני סקרים רציניים היו טורחים להציג את השאלה הזו.
קשה להתווכח עם השקפה כזאת לגופה. ממילא, גופה אינו מעניין. מעניין הרבה יותר הוא מצב הדעת המאפשר אותה, או מלבה אותה.
אי האמון הנובע ממנה אינו נוגע למשטרה בלבד, אלא לשיטה כולה. מן השמאל האמריקאי עולה עכשיו מאיסה כללית באמריקה. היא קדמה לברך שחנקה את ג'ורג' פלויד. אני חושב שהיא הסתמנה כאשר ה"ניו יורק טיימס", לפני שנה ויותר, התחיל את "פרויקט 1619", יום השנה ה-400 להגעתה של אוניית העבדים הראשונה לחופי צפון אמריקה.
העיתון הפך את פריקת מטענה של האונייה ההיא למאורע המכונן של ארה"ב. ממה נפשך, אם אקט נפשע של שיעבוד, של ניצול ושל השפלה הוא המאורע המכונן, נקל לשער את מה כונן המכונן. ארץ הראויה להיות מיוחסת למאורע ההוא היא בהכרח מושחתת מן היסוד. עולה מזה, שמליצי היושר שלה שיקרו במצח נחושה במרוצת השנים, כאשר טענו שהיא הושתתה על יסודות של חירות ושל צדק.
פרויקט 1619 היה יכול להיות פרובוקציה אינטלקטואלית והזמנה לשיחה, אלמלא הפכו אותו הנסיבות למניפסט מהפכני. התחמושת של 1619 ממלאת עכשיו את תרמיליהם של אלה הדורשים התנערות מלאה מן ההיסטוריה האמריקאית מפני שהיא מלאה אנשים רעים וכוונות זדון.
הדגל של ספינת הדגל
ובתוך כל זה, מתרחש מאורע מבשר רעות ב"ניו יורק טיימס" עצמו: פיטוריו של עורך עמוד הדעות, השני במדרג המערכת (עם עצמאות מלאה מן העורך הראשי, אם כי לא עצמאות מן המו"ל). הסיבה: המפוטר פרסם רשימה של סנאטור רפובליקאי בזכות דיכוי המחאה האלימה בימים הראשונים שלאחר חניקת ג’ורג’ פלויד.
הפרסום החריד הרבה מכותבי העיתון ומקוראיו. הם חשבו שאין לו מקום בספינת הדגל של הליברליזם. אבל גם הפיטורים החרידו. סוף-סוף, זה העיתון שלימד את כל השאר את אמנות ההפרדה בין דעות לידיעות.
לא פשוט, או פשוט פחות ממה שנדמה. עיתון כמובן אינו צריך לפחד מפני דעות רק מפני שהן מרגיזות את כותביו ואת קוראיו. הוא צריך אפילו להתאמץ לתת להן ביטוי, בייחוד כאשר הוא חשוד יותר ויותר במשוא פנים. ההפרדה בין ידיעות לדעות אומנם עדיין תקפה בגדולים שבעיתוני אמריקה, אבל היא סובלת עכשיו טשטוש ניכר; לפעמים היא נומינלית בלבד.
לעומת זאת, אני חושב שיש מקום לשאול אם עיתון ליברלי צריך להעמיד את עצמו לרשות אויבים מוצהרים של השקפות עולם ליברליות. אני אגב אינני יודע את התשובה.
השאלה אינה נוגעת רק ל"ניו יורק טיימס". בשנים האחרונות עוררה בי הערצה נכונותו של "הארץ" לפרסם השקפות עולם רדיקליות, הסותרות את השקפתו. אני מתכוון בייחוד לכותבים, המנהלים מלחמה אידיאולוגית נגד המחשבה הליברלית, ועוסקים בהבאשת ריחה ובדמורליזציה של בעליה.
הרי "הארץ" אינו מספק את הבמה הציבורית היחידה בארץ. האנטי-ליברלים היו יכולים להתארח במקום אחר. זה בדיוק מה שהמו"ל של ה"ניו יורק טיימס" חשב כאשר קרא את המאמר בעיתונו (בשלושה ביוני), שבו הסנאטור הימני טום קוטון הציע לשגר את הצבא לרחובות עריה של אמריקה כדי להשיב את הסדר הציבורי על כנו.
כמובן, מותר בהחלט להביע השקפה כזאת, אבל האומנם צריך להביע אותה בעיתון ליברלי? סוף-סוף, משתמעת ממנה תמיכה באלימות מסיבית, אולי אפילו בשפיכת דם.
חרם דרבנו גרשֹם
אני נזכר בסיפור ששמעתי פעם מאהרן אמיר, הסופר והמתרגם הימני רב האנפין. הוא נתקל במודעה ב"הארץ", "לעיתון יומי דרוש פובליציסט". המעוניין התבקש לכתוב אל ת"ד 233, שהיה כמובן תא הדואר המפורסם של "הארץ". אמיר, שוחר ארץ ישראל השלמה ואויב ה"פאן-ערבאות", החליט לחמוד לצון. הוא טלפן אל גרשם שוקן, העורך והבעלים בימים ההם. שמעתי שאתם מחפשים פובליציסט, הוא אמר. "כן", אמר מר שוקן, "האם אתה מכיר מישהו?". ובכן, הוסיף אמיר לחמוד, אני מציע את עצמי.
מר שוקן לא היה מפורסם בחיבתו לחומדי לצון. הוא לא היה מוכן לפתוח את אכסנייתו בפני מליץ יושר של אנטי-ליברליזם. אם אינני טועה, במרוצת שלטונו ב"הארץ", 50 שנה ויותר, הוא לא החשיב במיוחד את הצורך לעורר את הרושם של פלורליזם.
אני אינני מציע להתגעגע אל חרם דרבנו גרשם, אלא רק להרהר במשמעות של ליברליות. כמובן, עניינה הוא פתיחות, אבל אולי לפעמים היא מצדיקה, אפילו מחייבת, דרגה של סגירות, גם כדי להתגונן וגם כדי להגדיר את עצמה. ואם אני נשמע לא-החלטי אין זה אלא מפני שאני יודע שאני טועה, או ההיפך.