דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. לא דיברנו מספיק על הכישלון החרוץ שנחלה הטכנולוגיה בקורונה. על הבגידה, על האכזבה הגדולה שהנחילה לנו. מדובר במכה שקשה להכיל. הטכנולוגיה, פסגת החדשנות והיוזמה האנושית, זו שמגלגלת את הכסף ומציתה את החלומות. זו שבה אנו שמים את כל מבטחנו ואת כל יהבנו. זו שאנו סומכים עליה ומאמינים בה ונעזרים בה בכל תחומי החיים פחות או יותר. זו ששיפרה את חיינו בכל מובן אפשרי - כושלת מול עינינו במבחן חשוב הרבה יותר מאשר "רק" לשפר את החיים: לשמור עליהם.
זה דווקא התחיל טוב, כשמדענים הצליחו לזהות ולרצף את הנגיף החדש בזמן קצר מאוד, אבל מאז: קדחת. חיסון עדיין לא נראה באופק, מערך הבדיקות היה כישלון לא מפואר שכלל שרשרת של מחדלים ומחסורים שהותירו את האפידמיולוגים באפלה יחסית. כל יכולות האיסוף, הניתוח והפילוח של המידע, הדבר שכבר התרגלנו לחשוב עליו כמוחלט, התברר כטוב רק לפוסטים ממומנים ולקניות ברשת. החיזוי, המיקום המדויק, ההתאמה האישית, הבינה המלאכותית - כולם, כמו שהיו אומרים בהפועל פתח תקווה, לא התייצבו למשחק. אנחנו מדברים על רובוטים שמבצעים ניתוחים, מכוניות שנוסעות לבד וגשושיות על המאדים, אבל כשאנשים התחילו להשתעל שיעולים יבשים - כל מה שיש לטכנולוגיה להציע זה בידור ועבודה מהבית. אנחנו מדברים על מחשוב קוונטי נאצל ומתכננים מאיצי חלקיקים מפעימים, אנחנו בונים זרועות רובוטיות ורחפנים, אבל כשהיה צריך מטושים, לא היו - וזה מקל עם צמר גפן בקצה, לא תגידו חללית. זו אומנם הצגה פשטנית של הדברים, אבל קשה יהיה לחלוק עליה.
חשבנו שאנחנו חיים בעתיד, בשיא של ההייטק, אבל פתאום חזרנו אחורה, נסוגים אל טכניקת מניעה בת 150 שנה כמו רחיצת ידיים בסבון, אל טכנולוגיה בסיסית יותר מהבסיס, כמו מסכה על הפנים, וכמובן שהאמצעים שהוכחו כהכי יעילים מכולם בינתיים היו גם הכי עתיקים ודרשו בדיוק אפס טכנולוגיה: הסגר והריחוק.
הטכנולוגיה כשלה. חשבנו שאנחנו חיים בעתיד, אבל ההווה, מתברר, גורר איתו ארגזים כבדים מהעבר הרחוק. ואתם יודעים מה, גם אם מוקדם להכריז על כישלון גורף, הרי שלכל הפחות ראוי לפתוח את הארגזים ולשמוע את קולו של העבר.
ב. בתחילת השבוע, בוקר יום ראשון, הצצתי בליקוי החמה החלקי דרך מסכת רתכים מקצוענית למראה שהשאלתי לרגע ברחוב ממישהו שאינני מכיר. שילוב של קנאה (למה אין לי מסכת רתכים!) ותשוקה עזה להביט בשמש (כמוהו!) הכריעו את המבוכה. העולם נעלם כשאתה מאחורי מסכת הרתכים והשמש מאירה כפנס רחוב מרוחק. היה מפעים לראות את צידו האפל של הירח ניצב ביני לבין השמש ומכסה כשליש משטח הדיסקה שלה ולחשוב על גרמי השמיים מסתדרים להם בקו הנכון, על מישור המילקה, ובדיוק בזמן הנכון, כשהירח במולדו, צידו החשוך מופנה כלפינו. תודה לכם, שמיים. כשהורדתי את הקסדה הכהה נגלה שוב העולם בפניי כשהוא מתמלא בצבעים חיים ושמחים. תודה לך, ארץ.
מאוחר יותר, נקלעתי לוויכוח מטופש בטוויטר עם אחד שכתב משהו כמו: "ליקוי החמה תלוי במולד הלבנה, כלומר בראש החודש העברי. כמה מהישראלים שקמו הבוקר בשיא ההתרגשות בגלל הפקקטה ליקוי הזה יודעים שמחר ומחרתיים חל ראש חודש תמוז?". וואי וואי, זה עצבן אותי כל-כך, חשבתי שאני מתפוצץ! סתם, זה לא עצבן אותי באמת, אבל הייתה לי עבודה שהייתי חייב לדחות בדחיפות ואין כמו האינטרנט בשביל זה. זו הסיבה שאין חיסון לקורונה, הוויכוחים באינטרנט תמיד חשובים יותר.
כשאני חושב על זה, זה כן קצת עצבן אותי, פעמיים; אחת כי דתיים שאומרים על חילוניים שהם לא יודעים מתי ראש חודש ודברים מהסוג הזה הם נקודה רגישה אצלי. גם אני הייתי כזה פעם, לפני איזה אלף שנה. ופעם שנייה: פקקטה ליקוי, באמת? עד כמה אפשר להקטין את העולם? גרמי השמיים מסתדרים בקו ישר וכמעט מושלם שנמתח לאורך 150 מיליון קילומטרים וזה לא מרגש וחשוב יותר מראש חודש תמוז שחל יומיים אחר כך? חבל שלא הייתה לי מסכת רתכים כשקראתי את הציוץ הזה, בחיי. הרי להגיד שליקוי החמה "תלוי" בראש החודש העברי זה כמו להגיד שגלי הים תלויים בשירותי ההצלה ושכיוון הרוח תלוי בשבשבות. מי תלוי במה בדיוק? הירח יודע שזה ראש חודש תמוז? לשמש אכפת ממשהו? התלות, מצחיק אפילו להסביר את זה, הפוכה לגמרי. הם הרי עושים את זה מאז ומתמיד, הרבה לפני שהיינו והרבה אחרי שנלך, אנחנו והחודשים שלנו.
ג. מה שכן, משהו בדיון הזה הדהד לי קול עתיק מהעבר הרחוק, שבקע כנראה מאחד מאותם ארגזים מסעיף א’. אף אחד לא צריך לספר לי שהשבוע היה ראש חודש תמוז - אני מת על תמוז. החודש היחיד בלוח השנה העברי שנקרא על שם אל, ולא זה שלנו. תמוז, אל הפריון והמרעה המסופוטמי, היה פופולרי מאוד בארצנו. סגדנו לו. הפולחן של תמוז מוזכר בתנ"ך, כמו גם במיתוס של גלגמש. כל-כך אהוב, עד ששרד יחד איתנו את האכדים והשומרים והבבלים והאשורים והפרסים והכנענים. כל-כך אהוב עד שאי אפשר היה להוציא אותו מהלבבות שלנו, הוא נשאר. אל מקומי לכל דבר ועניין, מקבילם של אוזיריס - אל המוות והשאול במצרים, ושל אדוניס - אל התשוקה והיופי ביוון: ומהו הקיץ הישראלי אם לא אוזיריס ואדוניס הולכים מכות בפארק מים?
תמוז, דומוזי במקור, אל המרעה, החקלאות והטבע, שנפל קורבן למזימתה ולזעמה של בת זוגו איננה, מלכת השמיים. ניסיונה הכושל להשתלט גם על עולם המתים הסתיים בכך שתמוז שלנו נידון לבלות חצי מהשנה כבן ערובה בשאול תחתיות. זה מיתוס מוכר שהיכה שורשים בכל המיתולוגיות, והוא התחיל פה, אצלנו. יש גם אומרים שסיפור האהבה בין תמוז ואיננה נתן השראה לשיר השירים שלנו. תמוז מת כשהוא יורד אל העולם התחתון, תמיד ביום הארוך של השנה - שהשנה חל באותו היום של ליקוי החמה! - ונולד מחדש ביום הקצר של השנה. מותו של תמוז, אל הפריון והטבע, מבשר את תחילת הקיץ השחון והצחיח שאתם ואני מכירים לא פחות טוב מכל אשורי וכל אכדי. זו המיתולוגיה שלנו, ככה הסברנו לעצמנו את אכזריות של הקיץ הישראלי אז, וגם היום, עם כל המטאורולוגיה, זה ההסבר שנשמע לי הכי הגיוני.
אני אוהב את האלים הישנים. אני לא אומר את זה בשביל להרגיז את הדתיים אלא כדי להזכיר שאנחנו חוליה בשרשרת, לא סוף הדרך. לקחנו מאלה שהיו לפנינו, ואלה שיבואו אחר כך ייקחו מאיתנו. תמוז, האל והחודש, נשאר איתנו עד היום, שריד ותזכורת לעולם קדום, קדם טכנולוגי. אל מתאים לתקופת הקורונה ולאכזבה מהטכנולוגיה שהכזיבה. לא פחות מכך; תמוז מזכיר לנו שבסוף, מה שמחזיק הכי הרבה זמן אלה הסיפורים.
חשבנו שאנחנו אזרחי העולם, תכננו לאן ניסע ביולי ובאוגוסט. אבל השנה אין עולם, הוא רחוק ומוזר, ואין יולי ואין אוגוסט. מה שיש, חברות וחברים, זה תמוז ואב ואלול וארץ ישראל ושמש אכזרית ששום ירח לא יצליח להסתיר. בינתיים אנחנו פה עם הדברים שהיו פה מאז ומתמיד ויישארו פה לנצח.
זה לא הכי טוב, אבל זה גם לא חייב להיות כל-כך גרוע, אני אומר לכם, פשוט תורידו את מסכת הרתכים מהפרצוף שלכם ותראו שהעולם מתגלה ומתמלא בצבעים חיים ושמחים.
הרהור: הסיבה האמיתית שעדיין אין חיסון לקורונה היא שהוויכוחים באינטרנט תמיד יותר דחופים מהכול.