הפגנה בוושינגטון הבירה, ביום שבת. טראמפ לא ניסה לעשות מה שכל קודמיו היו מנסים: להרגיע, לנחם, לחבק ולאמץ / צילום: Jacquelyn Martin, Associated Press
מותו של ג'ורג' פלויד האפרו-אמריקאי על ידי שוטר לבן הצית גל מחאות אדיר, שתוך זמן קצר מאוד התפתח למהומות אלימות הכוללות ונדליזם, תקיפות שוטרים וביזה.
למרות שרבים טוענים כי יש להפריד בין מחאות לגיטימיות על אלימות משטרתית לבין הצדקת מעשי אלימות וכי יש לדכא את אלימות המתפרעים לשם שמירת החוק והסדר, חלקים נרחבים מהממסד המתון בארה"ב נמצאו תומכים בקול הרדיקלי, המצדיק הפעלת התנגדות אלימה מצד קבוצות מיעוטים כלפי אלו הנתפסים כמקור דיכויים - השוטרים ואזרחי ארה"ב שלא נמנים על הקבוצות המדוכאות.
כך למשל, מאורה היילי, המשרתת במשרד התובע הכללי של מדינת מסצ'וסטס, התבטאה כי "מדובר בהזדמנות של פעם בחיים. אמנם אמריקה בוערת, אבל ככה גדלים יערות".
היילי אינה היחידה. חלק מהדמוקרטים מצדיקים את הביזה בכך שמדובר בתגובת נגד להלוואות הדורסניות ש"הממסד הלבן" דחף לבני המיעוטים, חלק טוענים כי הם מבינים את מקור הכעס, לכן מקבלים בהבנה גם את ההשלכות שלו. בין תומכים אלו, אפשר למצוא לפחות 13 מעובדי הקמפיין של המתמודד הדמוקרטי לנשיאות ג'ו ביידן אשר תרמו לארגון "Minnesota Freedom Fund", קרן אשר שילמה ערבות במזומן למתפרעים שנעצרו במהלך על ידי המשטרה.
על אף שאחיזתה של הצדקת הביזה בקרב הממסד האמריקאי מבהילה, היא איננה חדשה והיא נולדה בקרב אליטה אינטלקטואלית ואקטיביסטית הנחשבת לרדיקלית בהרבה מפוליטיקאים מהממסד מסוגו של ביידן. כך למשל, ויקי אוסטרוול, עורכת וכותבת בכתב העת האמריקאי הפרוגרסיבי The New Inquiry, פרסה ב-2014 מאמר בשם "ההגנה על הביזה", שהתפתח לספר באותו השם שיצא לאור ארבע שנים לאחר מכן. אוסטרוול מבקשת לפרק את ההבדלה בין מחאה צודקת לבין התפרעות אלימה, בטענה כי מדובר בנרטיב של עליונות לבנה אשר מנסה להגן על הסטטוס החברתי העליון שלה.
"באמריקה, הרכוש הוא גזעי", כותבת אוסטרוול, "הרכוש הוא בסיס העוצמה הלבנה, וכאשר פורעים בוזזים, הם חושפים במדויק כיצד הדברים יכולים להיות אחרת", כך מסכמת אוסטרוול. לטעמה אלימות נגד רכוש היא אחד הכלים המוצדקים העומדים ברשותם של מיעוטים להתנגדות לעליונות לבנה.
האם המטרה של אוסטרוול, והוגי דעות שדומים לה, היא לפגוע בלבנים כעונש על ההיסטוריה? יכול להיות, אבל בסופו של דבר, המטרה של רוב הממסד האמריקאי היא חיובית: שוויון זכויות והזדמנויות עבור כולם. הצרה היא, שבתמיכתם בשתיקה, ולעיתים שלא בשתיקה, באלימות הם ישיגו את ההפך הגמור, משום שרק במשטר דמוקרטי ניתן להגיע למצב של שוויון זכויות והזדמנויות. אולם, בהינתן קיומה של אלימות אזרחית מוצדקת, המשטר הדמוקרטי נפגם בהכרח. וזאת בגלל שהמשטר הדמוקרטי מתבסס על סדר ויציבות אשר מספק שלטון החוק, השומר על שלמות הרכוש, הגוף וזכויות האזרח והפרט. מעבר להתרסקותו של שלטון החוק, הצדקת אלימות וביזה גורמת להתפוררות אחד המאפיינים המהותיים לתרבות אזרחית דמוקרטית: היכולת לבטוח אחד בשני.
האלימות תמיד מתפשטת, ולאט לאט הופכת לטוטאלית ולשרירותית, כאשר כל אחד הופך להיות למטרה אפשרית. רק לאחרונה ניתן למנות דוגמאות רבות וביניהם העיתון הפרוגרסיבי INDY Week אשר תמיכתו בביזה לא מנעה מהבוזזים לנפץ את משרדיו, או למשל השוטר האפרו-אמריקאי לשעבר דיוויד דורן בן ה-77 שנהרג כשניסה להגן על עסק של חבר.
באקלים פוליטי ואזרחי כזה, אין שום אפשרות להעביר ולדון במדיניות שתוביל לשינוי בבעיות הקונקרטיות בכל הנוגע לאלימות משטרתית והמצוקה החברתית של האוכלוסיות החלשות, ועל אחת כמה וכמה אין שום אפשרות לפתח שיח אשר יכלול חלקים נרחבים יותר מהאוכלוסייה האפרו-אמריקאית באתוס האמריקאי: מדינה חופשית לכל, אשר מאפשרת לכל אדם להיות אוטונומי ולרדוף אחר האושר של עצמו. דווקא ההיסטוריה הקשה של האפרו-אמריקאים בכל הנוגע ליכולתם להיות אוטונומיים וחופשיים יכולה להוות מופת לאותו האתוס, שהפך לשלם אך ורק לאחר שארה"ב נפטרה מהעבדות, ולאחר מכן מחוקי הסגרגציה. במקום לפנות לאלימות ולניסיונות לנפץ את העבר, על הממסד האמריקאי והאקטיביזם האפרו-אמריקאי לפנות לקירוב האוכלוסייה השחורה לאתוס הלאומי. אכן, האתוס האמריקאי לא חף מבעיות; אבל הוא גם בעל פוטנציאל עצום להשתדרג ולהיות כוללני יותר וחופשי יותר בעתיד.
הכותבת היא מאסטרנטית למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב