פרופ’ דניאל חיימוביץ’ / צילום: דני מכליס, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
כאשר פרופ' דניאל חיימוביץ אומר במבטאו האמריקאי לסטודנט שנה א' מן הפזורה הבדואית שהוא מזדהה עם הבעיות שלו, זה אולי נשמע לסטודנט קצת מוזר, אולם כשחיימוביץ, המכהן כעת כנשיא אוניברסיטת בן גוריון, מספר את סיפור חייו, הסיבה להזדהות מתחילה להתברר.
"אני בא מעיירה קטנה בארה"ב, אליקוויפה, על הגבול שבין פנסילבניה לווירג'יניה המערבית. אליקוויפה היא כמו עיירת פיתוח בעצם. זה מקום מאוד עני, פחות משליש מהמבוגרים למדו באוניברסיטה", הוא אומר. מפעלי הפלדה בעיירה היו המקור העיקרי לתעסוקה של תושביה, וסגירתם הובילה בסוף המאה ה-20 להגירה שלילית, עוני ואפילו פשע. בוויקיפדיה של העיירה, חיימוביץ מוזכר כאחד בין כמה עשרות אנשים ראויים לציון שצמחו ממנה, והוא המדען היחיד ברשימה.
"בתיכון הייתי בין החכמים בכיתה", הוא אומר, "אבל כשהגעתי לאוניברסיטת קולומביה, למפגש הראשון, והדקאן תיאר לנו את נתוני הקבלה של הסטודנטים שיושבים סביבי, הבנתי שאני בעשירון הנמוך בכיתה ושהתקבלתי על בסיס הפליה מתקנת גיאוגרפית. כך גם נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה התקבל לקולומביה שנתיים לפניי.
"הסמסטר הראשון היה נורא. הממוצע שלי היה 70. לא ידעתי איך ללמוד ברמה הזו. זה היה אתגר קשה מאוד, ללמוד איך ללמוד. החברים שלי דיברו באנגלית שלא הבנתי. הייתי צריך ללמוד מבוא לאנגלית כי רמת האנגלית שלי הייתה נמוכה מדי לקולומביה, אף שזו הייתה שפת האם שלי! אבל קולומביה נתנה לי הזדמנות, וכבר בשנה ב' זה הסתדר.
"אני יודע מה המשמעות של הלם תרבות עבור סטודנט שלא מגיע מרקע שבו כולם יועדו לאוניברסיטה. עצוב לי לחשוב על מי שאנחנו מפספסים רק כי המערכת נוקשה, ומי היו יכולים להיות חתני פרס נובל הבאים, או לגלות תרופה לקורונה. לכן איתור המצוינות זה האתגר הגדול ביותר שלנו באוניברסיטה, בלי להתפשר על רמה. המחקרים מראים שאם אנחנו מעבירים את המצוינים הלא צפויים הללו את השנה הראשונה, הם יהיו בסדר".
איך ההורים שלך הגיעו לעיירה הזו מלכתחילה?
"היהודים הגיעו לכל חור. הסבים שלי פתחו מפעל פלדה ואבא שלי חזר לשם כדי להיות הרופא של העיירה. בין שישה אקדמאים במשפחה שלי, אני היחיד שאיננו רופא".
ואיך הגעת לארץ?
"אם היית גדלה באליקוויפה, גם את היית באה לארץ. וברצינות? בבית הספר הייתי היהודי היחיד ודווקא הסתדרתי עם זה, אבל את סופי השבוע ביליתי בתנועת הנוער היהודית בפיטסבורג. היו לי שתי קבוצות התייחסות, שתי 'דיסצילפינות' של חברים, אם תרצי. תנועת הנוער שלחה אותי לשנת שירות בישראל, באמצע התקופה שבה למדתי בקולמביה, ושמחתי להישלח".
"רצון להאכיל את העולם"
בישראל, חיימוביץ החליט לזנוח את לימודי הרפואה, הצו המשפחתי, ולפנות למדעי הצמח. "עשיתי שנת שירות בקטורה. חברי הקיבוץ היו מגויסים למלחמת לבנון הראשונה, ולכן קיבלנו אחריות גדולה - לנהוג בטרקטור. זה מאוד אחראי אבל גם קצת משעמם. באחד הימים שמתי לב שהאספסת גדלה מחדש כשקוצרים אותה, ואילו החיטה לא גדלה מחדש. אמרתי לעצמי, לו רק היינו יכולים להעביר את התכונה הזאת מהאספסת לחיטה, היינו יכולים להאכיל את העולם. מאותו הרגע החלטתי שאני לא אחזור לתואר ברפואה אלא אלמד חקלאות, אבל לא הייתה חקלאות בקולומביה, אז עברתי לאוניברסיטה העברית".
אחרי שסיים דוקטורט בגנטיקה באוניברסיטה העברית, יצא לפוסט דוקטורט באוניברסיטת ייל בארה"ב וחזר לאוניברסיטת תל אביב. שם עשה את רוב הקריירה המדעית שלו. "נשאבתי יותר ויותר למדע הבסיסי ולא היישומי, אך הרצון להאכיל את העולם הוביל אותי להקים את התוכנית הרב-תחומית לביטחון מזון, וזו התנסות שאפשרה לי חשיפה בינלאומית בתוך ההנהגה האקדמית. בזכותה פנו אליי בהצעה להיות נשיא אוניברסיטת בן גוריון".
לאחרונה מונה חיימוביץ גם לחבר מועצת המנהלים בארגון ICIPE, הארגון האפריקאי לחקר החרקים והמזיקים. "אני הישראלי הראשון בארגון, הכבוד הוא ענק. המשרה היא ניהולית ולא מחקרית, ומתבססת על העבודה שלי בתחום ביטחון המזון. אני לא חוקר מזון, אלא חוקר צמחים ברמה הבסיסית יותר, ולקח לי זמן להבין שלמרות זאת, הנהגה מדעית אקדמית פירושה יכולת להשפיע על דברים יותר גלובליים. אולי אוכל לחבר ביניהם לבין הידע שיש בארץ".
מה היה המחקר האחרון שעליו עבדת לפני המינוי הניהולי?
"התחלנו לחקור חלבון מאוד קטן שכאשר הצמח מבטא אותו ביתר, הוא יוצר בו עמידות לכימיקל מסוים, אבל להפתעתנו גילינו שהשינוי מקנה עמידות דווקא לפטריות ולחיידקים. תמיד עניין אותי איך הצמח מתקשר ומגיב לסביבה. וגילינו איך הוא מגיב לחום (ראו מסגרת). זה מרתק".
ביטחון מזון הוא סוגיה שמאיימת על ישראל?
"הקורונה הראתה לנו שלמרות שאנחנו מדינה עם ביטחון מזון מאוד גבוה, אירוע אחד יכול בהחלט לסכן אותנו במחסור. אם הקורונה הייתה מפסיקה את הסחר באוניות, ולא רק במטוסים, היינו בבעיה רצינית. התשובה לשאלה מה עושים היא מחקרים נוספים, רב-תחומיים, ממדעי הצמח ועד מדעי החברה, שיחקרו דפוסי שימוש וסחר במזון".
"פילוסופיה עוזרת למהנדסים"
חיימוביץ מספר שכאשר קיבל את ההצעה לכהן כנשיא האוניברסיטה, אמרה לו אשתו: 'אל תשכח מה השאיר אותך בארץ'. חיימוביץ נשוי לפרופ' שירה ילון חיימוביץ, דקאנית הסטודנטים בקריה האקדמית אונו. השניים נפגשו כשהיו סטודנטים באוניבסיטה העברית.
אתם מדברים בבית על האופן שבו צריך ללמד באוניברסיטה?
"המון. המומחיות של שירה היא נגישות לאנשים עם מוגבלות שכלית, והנה בדיוק נודע לי על סטודנטים עם תסמונת דאון שסיימה תואר ראשון באוניברסיטה".
לא ידעתי שזה אפשרי.
"נכון, אבל אנחנו לא צריכים להיות שבויים בקונספציות לגבי מהי אינטליגנציה. יכול להיות שאם הידע מונגש בצורה הנכונה לתלמידים הללו, הם יכולים בסופו של דבר לסיים תואר שהוא שווה ערך לתואר של כולם. כשהייתי ילד, שמעתי שורה מפרסומת, שהייתה מאוד חזקה בעיניי: A mind is a terrible thing to waste. הפרסומת הייתה לעמותת UNCF, שמימנה מלגות לסטודנטים שחורים בארה"ב. בכל פעם שאנחנו מפספסים פוטנציאל, המדינה מפסידה והחברה מפסידה".
כמו אוניברסיטאות אחרות בשנים האחרונות, גם אוניברסיטת בן גוריון בחרה לערב במכוון בין המדעים המדויקים למדעי הרוח, ולחייב סטודנטים להנדסה לקחת קורסים במדעי הרוח - לא "פילוסופיה למהנדסים", אלא קורסים רשמיים של החוג.
"המטרה היא לא 'להציל את מדעי הרוח'", אומר חיימוביץ, "כי אנחנו לא באמת חייבים אלף היסטוריונים. זה לא מה שיציל את מדעי הרוח. המטרה היא שיהיו לנו מהנדסים שיודעים לחשוב נכון. בנוסף, הדיון כולו משתנה כשמגיעים אליו אנשים מגישות שונות.
"המהנדסים אומרים שלמרות שהקורסים לא קלים, הם נהנים מהם ומרגישים שכך הם הופכים למהנדסים טובים יותר. הם יודעים לתמוך ברעיון בעל פה ובכתב. גם אני למדתי פילוסופיה בתואר הראשון, וזה היה הקורס הכי טוב שלמדתי בתואר. אני בטוח שההצלחה שלי בתור מדען נובעת בין היתר מהקורס הזה, שהיה סיוט, אבל חשוב". הוא ניגש למדף בחדרו ושולף בקלות ספר מאותו קורס, מסומן בכמה מקומות. "ולכן הרבים שופטים טוב יותר מהמעטים", הוא מקריא. "זה מאריסטו".
מעבר לערבוב בין תלמידי התארים השונים, חיימוביץ כמו מנהלי אוניברסיטאות אחרים רוצה להסיר את חומות דיסציפלינות המחקר. "זה כתוב בתוכנית האסטרטגית שלנו. אין שום הצדקה בעולם למחלקה תחומית בגודל זעיר".
איך זה נראה בפנטזיה שלך?
"מבנים גדולים שמאפשרם לאנשים מגישות שונות להיפגש כדי ליצור ידע חדש. אנשים תמיד מקדשים את המבנה הנוכחי של הדברים. חוקר יכול להיות שייך לכמה מקומות, לכמה צורות חשיבה. אנחנו כבר מתחילים לתת לסטודנטים להרכיב בעצמם את תוכנית הלימודים שלהם על ידי שילוב של קורסים מכמה חוגים, ואנחנו רואים עלייה בשביעות הרצון של הסטודנטים אם מאפשרים להם את הבחירה הזו.
"ראינו את זה בהקשר של הקורונה. בשבוע השני של מרץ, שלחתי אימייל, שמי שרוצה להתגייס למצוא פתרונות לקורונה, שיפגוש אותי במשרד. יצרנו תוכנית בין תחומית נפלאה, שלא הייתה יכולה להתקיים אם היינו מדברים רק ברמת הדיסציפלינה".
מהיוזמה של חיימוביץ כבר צמחו שני מיזמים שהפכו לחברות וקיבלו מימון. האחד הוא שיטת בדיקות שבה ניתן לדגום כמות גדולה של אנשים במקביל ובתוך כמה שעות, ואז רק אם ישנה תשובה שלילית חוזרים לאותו מקבץ נבדקים ומוצאים את החולה המאומת. "נעשה את הבדיקה הזו קודם כול אצלנו, בכניסה לקמפוס, כדי שנוכל לאתר במהירות האפשרית את שרשראות ההדבקה ולקטוע אותן", הוא אומר. מיזם נוסף הוא בדיקה מיידית לקורונה, בסגנון "ינשוף". לדברי חיימוביץ, מדובר בבדיקה שמשנה את כללי המשחק בתחום.
החברות בקמפוס ההייטק מאוד מעורבות במחקר באוניברסיטה. אתם שומעים טענות לפעמים על פגיעה במחקר הבסיסי או דגש מוגזם על מחקר יישומי?
"יש רק סוג אחד של מחקר. יישומי? בסיסי? לא. מחקר טוב. יש אנשים שכוח העל שלהם הוא במחקר יישומי, ואחרים מצטיינים במחקר בסיסי ובישומי לא יפיקו דבר, המוח שלהם פשוט לא עובד ככה. אני בעצמי כזה. הפטנט הראשון שלי הגיע בשלב מאוחר מאוד יחסית בקריירה שלי. רק לאחרונה. לא הצלחתי להבין מה יישומי במחקר שלי עד היום.
"החברות שמגיעות לפארק ההייטק באות דווקא כי אנחנו עושים מדע ולא פסאודו מדע והקשר איתן הוא רק לטובתנו".
"מבחנים כנראה תמיד יהיו"
באוניברסיטה העתידית שחיימוביץ רואה בעיני רוחו, הסטודנטים עדיין מגיעים אליה פיזית, "כי המפגש האקראי בין אנשים הוא חלק משמעותי מהלימודים ואחר כך מהעבודה. זה קסום", אבל לדבריו חלק מהלימודים יהיו אונליין ותהיה בחירה. למעשה, תקופת הקורונה הכריחה את האוניברסיטה להתחיל להתנסות בכך.
"האוניברסיטה צריכה להיות מוכנה ללמד בכל מקום בכל זמן", הוא אומר. "אנחנו רוצים שכל סטודנט שרוצה בכך ירגיש בטוח להגיע לקמפוס ומי שלא רוצה יוכל לקבל בדיוק אותו שירות בבית. סמינרים בכיתות קטנות יהיו בתוך הקמפוס וקורסים גדולים יהיו בזום. זה מאתגר ליצור את הלו"ז באופן שלא תהיה קפיצה בין הקמפוס לבית, אבל אנחנו מאמינים שבסופו של דבר נעשה הוראה יותר טובה, דווקא כי אנחנו משקיעים מחשבה בעניין".
חיימוביץ מספר שהמחלקה לחינוך באוניברסיטה חוקרת את המעבר ללמידה מרחוק ואת תגובות הסטודנטים והמרצים. "יש כאלה שזה היטיב איתם ויש כאלה שלא".
בחזון של חיימוביץ לעתיד, הסטודנטים ייהנו מתוכנית לימודים מגוונת ומותאמת אישית יותר, עם הנחיה. "הלימוד יהיה עצמאי יותר. אומרים שהסטודנט הישראלי עצלן, ולא מוכן לקרוא לפני השיעור, רוצה שיאכילו אותו בכפית, אבל עכשיו אנחנו רואים שינוי. זה דור שרגיל להעמיק בידע לבד".
ומבחנים? סטודנטים מתלוננים על מבחני שינון ללא העמקה, בעיקר במדעי החברה. הם יוחלפו בעבודות חקר?
"כן, כמו שיש אינרציה באוניברסיטה יש גם אינרציה בתלונות של הסטודנטים. מבחנים כנראה תמיד יהיו".
המחקר של פרופ' חיימוביץ
האם לצמחים יש חושים?
ב-2014 יצא לאור הספר "צמח, מה הוא יודע" שבו סוקר פרופ' חיימוביץ את היכולות החושיות של הצמחים. לפיו, לצמחים אכן יש חושים, ואפילו זיכרון, גם אם לא תודעה וכאב. "געו בעץ אלון ודעו שהעץ יזכור את הנגיעה הזו, אבל הוא לא יזכור אתכם. אתם, לעומת זאת, תוכלו לזכור את העץ המסוים הזה" כתב.
חיימוביץ מקפיד להבהיר: "ספרי אינו 'החיים המסתוריים של הצמחים'" ספר פופולרי מ-1974, שטען כי העצים הם בעלי עולם רגשי. חיימוביץ טוען שהספר היה "פופולרי להפליא אבל דל מבחינה מדעית" ולכן עשה נזק לחקר חושי הצמח. מדענים רציניים לא העזו לגעת בשאלת הדמיון בין חושי הצמחים לחושי בעלי החיים ובני האדם.
חיימוביץ עצמו הגה בדמיון הזה כאשר גילה גנים המתווכים את התגובה של צמחים לאור, ואחר כך גילה שאותם גנים מווסתים את התגובה של בני האדם לאור. האם ייתכן שמדובר במערכות דומות? ואם כן, האם הצמח הוא בעל חוש ראייה?
"הצמחים הם בעלי מערכות ויסות וחישה מורכבות מאוד" - זו מסקנתו אחרי לימוד מעמיק של הנושא. הצמחים חייבים להשתמש במערכות חישה כאלה כדי להיערך בדרכים שונות להתקפות טורפים או לתנאי שטח קשים, וזאת בלי שיש להם אפשרות לברוח.
"ראש חסה צריך לדעת אם יש בסביבתו כנימות רעבתניות העלולות לאכול אותו, על מנת שיוכל להגן על עצמו בייצור כימיקלים רעילים למזיקים. אשוח דגלס צריך לדעת אם הרוחות המצליפות בו מזעזעות את ענפיו, על מנת שיוכל לגדל גזע חזק יותר. עץ הדובדבן צריך לדעת מתי לפרוח".
מזהים צבעים
חוש הראייה של הצמחים מורכב יותר מאשר עצם התגובה לאור או להיעדרו. הצמחים יודעים מתי הם באור רב או מועט, ומאיזה כיוון הוא מגיע. צמחים גם מודדים את משך האור. למשל, צמח בשם מרילנד ממות מצמיח עלים כל עוד הוא נחשף ליום ארוך ולילה קצר. כאשר הימים מתחילים להתקצר והלילות מתארכים, הוא מפסיק לגדול ומתחיל לפרוח.
צמחים גם מבדילים בין צבעים. האור שהם מתכופפים כלפיו הוא כחול. לעומת זאת האור שצמחים מודדים את משכו כדי לדעת מהי עונת השנה הוא האור האדום. נוסף על כך, כאשר צמחים חשים אור אדום באורך גל ארוך מאוד, שאפשר לראות בדרך כלל רק בשקיעה, הם מגיבים אחרת מאשר באור אדום שמצוי יותר ביום. אור אדום גורם לצמח לפרוח, אור אדום-רחוק גורם לו להפסיק לפרוח, ואת התגובה הזו אפשר להדליק ולכבות כמו מפסק. "הצמח יודע אם אתם לובשים חולצה אדומה או כחולה" מסכם חיימוביץ את המסקנה הקריפית קצת. אבל ללא מערכת עצבים מרכזית, הצמח לא יכול לתרגם במוחו הבלתי קיים את הצבעים הללו לתמונות.
מריחים עגבניות
ומה לגבי ריח? משמעות הריח היא שכימיקלים מהסביבה יכולים להיקלט בצמח ולהשפיע על התנהגותו, וזה קיים די בבירור. פרי אחד יודע מתי הפרי השכן לו בשל, משום שהוא מפריש חומר בשם אתילן. כך אפשר להבשיל אבוקדו אם מניחים אותו ליד אגס או תפוח בשלים.
צמח הכשות, צמח טורף שנכרך סביב צמחים אחרים ומוצץ מהם אנרגיה, יודע להבחין למשל בצמח עגבנייה שנמצא בסביבתו, לצמוח לכיוונו ולהיכרך סביב הגבעול במדויק. כשות לא יצמח לעבר עציץ עם צמח עגבנייה מלאכותי מפלסטיק. הוא כן יצמח לכיוון צמר גפן שהוטבל בתמצית עגבנייה.
באמצעות ריח, צמחים מזהירים אלה את מפני התקפה של חרקים אוכלי עלים. כשעץ ערבה לבנה מותקף על ידי זחלים, העצים הסמוכים מתחילים להפריש רעל שהופך אותם עמידים בפניהם.
צמחים יודעים להבדיל גם בין קור לחום, ויודעים מתי נוגעים בהם. צמח שנגעו בו יתר על המידה עלול להפסיק לצמוח, גם אם המגע לא יצר בו שום נזק. הצמח שזכה לכינוי "מלכודת ונוס" נסגר כאשר נוחת עליו חרק, כתגובה למגע. הוא אינו מגיב למגע של מים, אפילו לא גשם זלעפות, אלא יודע לזהות בדיוק את המגע של חרק. מתברר שלצמחים ישנם תאים המתרגמים מגע למתח חשמלי, כמו העצבים שלנו, ותאים מוטוריים, קצת דומים לשרירים שלנו. לעומת זאת, לא זוהו אצלם תאים הדומים לתאי הכאב שלנו, שהם תאי עצב אחרים מאלה המגיבים לעצם המגע.
אם יש לצמחים כל כך הרבה חושים, האם יש להם גם מודעות? תשובתו המפתיעה של חיימוביץ היא כן - הצמחים מודעים לעולם סביבם. אם כך, האם צמחים יכולים להיות תבוניים? "יעברו דורות עד שנסכים כולנו על משמעות המונח הזה" אומר חיימוביץ.
הצמחים הם בעלי חושים ומערכות המגיבות לחושים, אך אין להם מערכת עצבים ואין להם מוח, כלומר אין להם אפשרות לעשות אינטגרציה של המידע החושי לתמונת עולם כוללת. "כל תיאור מעין זה חייב להיות כרוך ברעיון הצמח חסר המוח" מזהיר חיימוביץ. "מתוך כך אנחנו מעריכים כי הצמחים חשים, אבל אינם מרגישים. אין להם סבל, ואם אין להם סבל הרי שאין להם כאב. אין להם גם אהבה כלפי המטפלים בהם, גם אם אנחנו יכולים לחוש אהבה כלפיהם".
פרופ' דניאל חיימוביץ
בן 57, יליד עיירה קטנה וענייה בארה"ב, אליקוויפה ● נשיא אוניברסיטת בן גוריון וחוקר בתחום מדעי הצמח ● ייסד את מרכז מן לביטחון מזון, וכיום חבר מועצת המנהלים של מכון ICIPE לחקר מזיקים באפריקה ● דוקטורט מהאוניברסיטה העברית בתחום הגנטיקה, פוסט דוקטורט באוניברסיטת ייל ● תפקידים קודמים: דיקאן הפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב וחוקר אורח במכון פרד האצ'יסון לחקר סרטן בסיאטל