הדס שטייף/ צילום: שלומי יוסף
בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל חלקית את ערעור העיתונאית הדס שטייף בתביעת הדיבה שהגיש נגדה העיתונאי נתן זהבי. בהתאם לזאת, החליט בית המשפט להפחית את גובה הפיצוי מ-390 אלף שקלים לכדי 130 אלף שקלים בלבד.
כזכור, שטייף פרסמה סדרת פרסומים נגד זהבי בטענה כי ביצע עבירות מין במספר רב של אירועים. בעקבות כך הגיש נגדה זהבי תביעת דיבה. התביעה התקבלה ונקבע כי לא עומדת לשטייף הגנת תום הלב או הגנת אמת דיברתי ביחס לכל 13 הפרסומים.
עם זאת סגנית נשיא בית המשפט המחוזי השופטת יהודית שבח מתחה ביקורת חריפה על התנהלות שטייף: "כמו בית משפט קמא, אף אני סבורה כי עבודת התחקיר שביצעה המערערת, המגדירה עצמה שייכת לעיתונות החוקרת, טרם הפרסומים, אינה יכולה להיחשב כ"עבודה עיתונאית זהירה ואחראית".
לדבריה, שטייף לא ניסתה לברר פרטים אודות הסיפורים נגד זהבי אותם פרסמה. "המערערת לא אפשרה למשיב להגיב לידיעות העומדות להתפרסם, לא מסרה לו פרטים על האירועים המדוברים כדי לאפשר לו לנסות לדלות מנבכי זיכרונו אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות, ממילא גם לא אפשרה פרסום תגובתו. שיחת טלפון מחיילת אלמונית ערב הפרסום הראשון בה נתבקשה תגובת המשיב אינה אלא לעג לרש, בבחינת מס שפתיים, במובחן מהענקת זכות תגובה אמתית. המערערת גם הפרה את הכלל שצוטט לעיל לפיו: "ככלל, 'עיתונאי אחראי' יימנע מניסוח מידע שהגיע לידיו כעניין שבעובדה, אם מדובר בחשדות בלבד", והציגה את החשדות כעובדה מוכחת".
עוד נקבע כי "האופן בו פרסמה המערערת את הפרסומים נושא הדיוו אינם עולים בקנה אחד עם עיתונות אחראית".
לדברי השופטת שבח שדחתה את טענת תום-הלב של שטייף: "קשה להלום טענה להחלת הגנת תום הלב בהינתן ממצאו של בית משפט קמא, שהמערערת לא מתכחשת לו, לפיה העידה עדות שאינה אמת בבית המשפט, עת סיפרה שפגשה בחברתה של ק.ש. לפני הפרסום, עת הוכח שלא פגשה בה כלל, גם לא דיברה איתה. אמירת אי אמת ותום לב הם לא חברים. אין השניים דרים בכפיפה אחת. אמון, אחריות וניקיון כפיים הם חלק מהסיפור. חוששני כי אי אמירת אמת בבית המשפט מקימה מחסום בלתי עביר המונע מהמפרסם לעתור להחלת הגנת תום הלב על פרסומיו. הערעור בהקשר לדחיית טענת המערערת להחלת הגנת תום הלב דינו להידחות".
עם זאת קבע בית המשפט כי עומדת לה הגנת אמת דיברתי ביחס ל-4 מתוך 13 הפרסומים בגינם תבע זהבי את שטייף.
בית המשפט הפך את קביעת בית המשפט השלום בנוגע לעדותה של ק.ש. שטענה כי לפני כ-17 שנה זהבי "פתאום באופן לא צפוי הוא התקדם אלי, תפס אותי בכח, התנפל עלי ונישק אותי בכח תוך שאני נועלת את הפה שלי. אני זוכרת שהתנגדתי וניסיתי לדחוף אותו ממני. זה הרגיש לי כמו נצח".
השופטת שבח כתבה כי "לו בית משפט קמא, ששמע את ק.ש ואחותה באופן בלתי אמצעי, היה קובע כי עדותן אינה אמינה עליו, ואינני רומזת חלילה כי כך צריך היה, ערכאת הערעור לא הייתה מתערבת בקביעה זו, אלא שהסיבה בגינה קבע בית משפט קמא כי לא הוכחה התרחשות האירוע - נעוצה בהיעדרה של 'עדות חיצונית אובייקטיבית', כשהוא מכוון לחברתה של ק.ש., שלדעת בית המשפט "ניתן היה ליצור קשר בנקל עם החברה שנכחה באירוע להזמינה לעדות ולאמת גרסת האחיות".
מדובר בגישה מחמירה שלא היה מקום לנקוט בה במשפט אזרחי, עת אפילו במשפט הפלילי לא קיימת דרישה לתוספות ראייתיות לעדות נפגע עבירה על מנת שבית המשפט ייתן בה אמון ויכריע לפיה". השופטת שבח כתבה כי "עדותה של ק.ש. לא נסתרה, היא נתמכה בעדות אחותה, ואי ההתאמות בעדויותיהן הינן זוטי דברים. ניתן לקבוע כי האירוע הוכח".
כך לדוגמה גם התקבל הערעור אודות פרסום נוסף שהתרחש על פי הנטען גם הוא לפני כ-17 שנה בבר בשם "פרילנד". מ.א. העידה שהייתה אז חיילת משוחררת כבת 20. היא סיפרה כי פגשה את המשיב בבר, הוא הסיע אותה לביתו, והיא התעוררה למחרת בבוקר עירומה במיטתו. לדבריה: "...אני לא זוכרת בכלל שאני התפשטתי או שרציתי להתפשט. התעלפתי באותם רגעים ולא, לא הייתי בעצם שם בהכרה מלאה הוא פשוט עשה את מה שעשה. זה כמו פשוט להיות עם גופה מבחינתי".
המשיב העיד שהאירוע המתואר ע"י מ.א. כלל לא התרחש, "אני לא יודע מי זאת", והדגיש כי המקום המדובר הינו "פיק אפ" בר, וכי בחורה שמגיעה למקום כזה "לא באה לקרוא פרקי תהילים". בית משפט קמא סבר שאף אירוע זה לא הוכח דיו, וזאת משום ש"אין כל ראיה חיצונית לדברי מ.א., משחברתה שהייתה עמה בבר לא הובאה לעדות, מכיוון ש"אין כל עדות, גם לא של מ.א. שהאירוע כולו היה ללא הסכמתה ו/או שלא רצתה לקיים יחסים עם התובע"; ואף מכיוון שמעדותה של מ.א. "עולה שלא הייתה מצדה כל התנגדות או אי הסכמה לחבור עם התובע בנסיעה אל ביתו ולקיים עמו יחסים".
לדברי השופטת שבח "חוששני כי אף מסקנה זו מצריכה התערבות. ראשית, בחקירתה הנגדית, מ.א. כלל לא נחקרה על האירוע עצמו, אלא רק על התקשורת שלה עם המערערת, כעולה מפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, ובהלימה להצהרת ב"כ המשיב בפתח חקירתה הנגדית: "...לא יהיו שאלות, ואת לא צריכה לענות שאלות לגבי האירוע. אנחנו לא דנים באירוע, בכלל לא. אם גם ירמז משאלתי דבר כזה, את לא צריכה לענות על זה. אין דו שיח לגבי האירוע. עדותה לא נסתרה אפוא כהוא זה.
"שנית, וכפי שצויין לעיל בעניין ק.ש., ניתן להשתית הרשעה בעבירות מין על עדותה היחידה של נפגעת העבירה, ואין חובה להבאת ראיה תומכת. העובדה שהמשיב לא זכר את מ.א. חסרת חשיבות. מ.א. זכרה את המשיב ולא יכולה הייתה לטעות לגבי זהותו, משהיה, לדבריה, "סלב".
"שלישית, הסכמת מ.א. לנסוע עם המשיב לדירתו, אינה מעידה בהכרח על קיום יחסי מין בהסכמה, בהינתן עדות מ.א. לפיה שתתה קודם לכן, ולפיה "התעלפתי באותם רגעים ולא, לא הייתי בעצם שם בהכרה מלאה הוא פשוט עשה את מה שעשה. זה כמו פשוט להיות עם גופה מבחינתי", ובהינתן הפסיקה לפיה "מי שקיים יחסי מין עם אישה אשר נמצאה תחת השפעה של משקאות משכרים, לוקח על עצמו אחריות כבדת משקל, לוודא באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים, כי האישה נותנת הסכמה חופשית לקיום יחסי מין עמו". במקרה דנן נראה כי המתלוננת, לאור השפעת האלכוהול, לא הייתה במצב בו יכולה הייתה לתת הסכמה חופשית לקיום יחסי מין עם המערער". לאור זאת קבעה השופטת שבח שגם האירוע עליו סיפרה מ.א. חוצה את רף הוכחת האמת.
תגובת עו"ד ליאור אפשטיין המייצג את זהבי: "שוב קבע בית משפט ישראלי שהגברת שטייף אינה עיתונאית ולא פועלת על פי קוד עיתונאי שוב קבע בית משפט כי הגב שטייף שיקרה לבית המשפט והיתה חסרת תום לב. מדינת ישראל מסיבותיה ממשיכה להגן עליה, לשלם עבור מעשיה וללהטט בבתי משפט בטענות חדשניות. נתן זהבי חש שעשה מספיק לקרוע את מסכת ההתחסדות מעל פניה של הגב׳ שטייף. המחשבה על כל אלו ששילמו מחיר עצום מהפקרות עיתונאית זו מנוחמת בידיעה שדרך הפעולה העיתונאית הזאת לא תתקבל יותר כתורה מסיני".
תגובת הדס שטייף: "בית המשפט קיבל את ערעורי על תביעתו של נתן זהבי ודחה בכך את ניסיונו להתנער מאחריותו לפגיעה באותן צעירות שסיפרו כיצד פגע בהן מינית ונפשית. השופטים קבעו כי ארבע מהנשים שהבאתי את סיפוריהן הקשים, נמצאו דוברות אמת, בית המשפט האמין לעדותן הקשה ביחס לעבירות המין שייחסו בבית המשפט לזהבי, כפי שדיווחתי בגלי צה"ל.
"אני מכבדת את החלטת השופטים גם בקשר להערה על תום הלב, אך מדגישה שעשיתי את עבודתי העיתונאית כמצופה ממני בזהירות ובאחריות כפי שאני נוהגת מאז ומעולם. בסופו של דבר, ביהמ"ש חתך בשליש את הפיצוי שנפסק לזהבי".