זה לכאורה ראיון בין במאי לבין צלמת, אבל זו בעצם הזדמנות נדירה לראות את אירועי הזמן דרך עיניהם של שני אמנים אפרו-אמריקאים בולטים, מודעים מאוד פוליטית, שמשוחחים על חוויות הילדות שלהם על רקע מלחמת וייטנאם והמאבק לשוויון זכויות, ועל הקשר של אלה לאלימות המשטרתית ולהפגנות של "חיי שחורים נחשבים"
סרטו החדש של ספייק לי, "הזהב של נורמן" (Da 5 Bloods), שיצא לאקרנים בנטפליקס ב-12 ביוני, עוסק בקבוצה בדיונית של חיילים אפרו-אמריקאים במלחמת וייטנאם. אומנם ויזואלית הוא מושפע מסרטי מלחמה קלאסיים כמו "הגשר על הנהר קוואי" ו"אפוקליפסה עכשיו", אבל בניגוד להם מתמקד לי בחוויות של ותיקי מלחמה שחורים, שאחרים נוטים להתעלם מהן.
בין היתר, הוא מזכיר וחולק כבוד לגיבורים אמיתיים כמו למשל מילטון אוליב השלישי, שב-1966 השתטח על רימון יד של האויב כדי להציל את חבריו, ובכך הפך לאפרו-אמריקאי הראשון שקיבל את מדליית הכבוד, העיטור הגבוה ביותר בצבא האמריקאי, במלחמת וייטנאם.
באותם ימים הביאה הטלוויזיה את הצילומים המוחשיים מווייטנאם לכל בית בארצות הברית, ואלה שינו את התפיסה של הציבור האמריקאי וזירזו את סוף המלחמה. באופן דומה מביאים היום צילומי הווידיאו של האלימות המשטרתית את המראות הקשים לכל בית, ומציתים מחאה ארצית ודיונים לגבי כוחות המשטרה ותפקידם.
סרטו של ספייק לי "עשה את הדבר הנכון" (1989) זכה למעמד איקוני ממש ולפני שנים אחדות זכה לכך שבשכונה שבה צולם אף נקרא רחוב על שמו, "דרך עשה את הדבר הנכון". זו הפעם הראשונה שבה נקרא רחוב בניו יורק על שם סרט. עלילת הסרט מתרחשת סביב פיצרייה איטלקית המהווה שמורה לבנה בלב שכונה שחורה בברוקלין. המתח הבין גזעי מקבל תפנית אלימה, וכל זה קורה ביום הכי חם בשנה. אחד הגיבורים, בחור שחור בשם רדיו ראהים, נחנק למוות בידי שוטר ומותו מעורר מהומות גזעיות בשכונה כולה. השאלה המרכזית שמעלה הסרט היא - מהו הדבר הנכון? המחאה הלא-אלימה בנוסח מרטין לותר קינג, או מאבק מיליטנטי ברוחו של מלקולם X?
כמו לי, קארי מיי ווימס (Weems), אמנית שחורה, עוסקת בתיעוד הוויזואלי של היווצרות הזהות השחורה. כך למשל בעבודה שלה מהשנים 1996-1995, "ראיתי את מה שקרה מכאן, ובכיתי". ווימס הגדילה תצלומים של עבדים מהמאה ה-19, והוסיפה כיתובים כדי להשמיע הצהרה נוקבת על יכולתו של הצילום לשלול מנושאיו את צלם האנוש. בראיון שלפנינו ווימס ולי מדברים על הסרט החדש של ספייק לי, מה הם מקווים להשיג מקהלי היעד שלהם, ומה הם חושבים על ההפגנות האחרונות.
קארי מיי ווימס: "הסרט שלך הזכיר לי חוויית נעורים. כשהייתי נערה בפורטלנד, אורגון, היה בחור אחד בשכונה שלי, קראו לו פרד, והוא היה הבחור הכי יפה שראיתי אי פעם. סוג של 'שחור כחול'. מדהים".
ספייק לי: "אנחנו יודעים מה זה 'שחור כחול', אי אפשר להיות יותר שחור ממנו".
ווימס: "הוא היה בכיתה גבוהה יותר, וכל יום הייתי מחכה ליד החלון כדי לראות את פרד חוזר הביתה. הוא היה מגיע במכונית שלו, ואני הייתי רצה למרפסת החזית של הבית ויושבת שם. יום אחד הוא ראה אותי ואמר, בואי לדלת של המרתף. באתי והוא נישק אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שבחור נישק אותי".
ספייק לי: "איזו מין נשיקה זו הייתה?"
ווימס: "נשיקה-נשיקה, כל-כך חזקה שחשבתי שאני בהריון. פרד ואני היינו יחד, ואז הוא יצא למלחמת וייטנאם. כשהייתי עוברת על פני הבית שלו בערבים, בדרך הביתה מבית הספר, אמא שלו הייתה יוצאת למרפסת ואומרת, "קארי, פרד שלח לך מכתב". הייתי רצה למרפסת שלה והיא הייתה מעבירה לי מכתב מפרד. המכתבים שלו היו מלאים כאב לא נתפס. הוא מצא את עצמו בנסיבות בלתי נתפסות.
"הדברים שהוא ראה, מה שזה לא היה, היו כל-כך נוראים, שכשהוא חזר הביתה, הוא היה הרוס לגמרי. גבר שבור. לפני עשר שנים כשהייתי באורגון, צילצלתי אליו ונפגשנו לארוחת ערב - 40, 50 שנה אחרי המלחמה - ועדיין זה היה הדבר היחיד שהוא יכול היה לדבר עליו. הדבר היחיד שהעסיק אותו ולא נתן לו מנוחה היה הקונפליקט הזה והמעורבות שלו במלחמה האיומה הזו".
ספייק לי: "קארי, אני חייב לומר שזה לא רגיל. ממה שאני יודע וממה שתחקרתי, אנשים שחוזרים ממלחמות מדברים עליהן לעיתים נדירות. אתה צריך באמת לחלוב את זה מהם. אז היה לך באמת מזל - אם אני יכול להשתמש במילה הזו - לשמוע את זה".
ווימס: "הוא היה בטראומה, הרוס, שבור עד היום. הוא לא התאושש מהטראומה".
ספייק לי: "את יודעת שהם שלחו הרבה ישבנים שחורים לקו החזית. לא היו לנו הורים שיכלו לשלם לרופאים כדי שיכתבו שאנחנו לא יכולים ללכת למלחמה בגלל שיש לנו דורבן בכף הרגל".
ווימס: "חלק ממה שהסרט שלך מטפל בו הוא העדר מוביליות חברתית של חיילים שחורים, אפילו בצבא. הם מצאו את עצמם בקו החזית או בכלא הצבאי".
ספייק לי: "נלחמנו במלחמה לא מוסרית, כביכול כדי לעצור את הקומוניזם. כמו שמוחמד עלי אומר בסרט, "הוייטקונג אף פעם לא קראו לי ‘כושי’". אבל בבית קיבלנו גיהינום, וזה היה ככה כבר מההתחלה. האדם הראשון שנהרג עבור המדינה הזו היה כריספוס אטוקס בטבח בבוסטון. נלחמנו בכל המלחמות למען המדינה הזו שאנחנו אוהבים, ועד היום היא לא אוהבת אותנו חזרה, וזו עובדה".
ווימס: "ספייק, אני תוהה לגבי שני דברים. אחד: למה מיקמת את הסרט הזה דווקא בתקופה הזו? שנית, רציתי לשאול אותך לגבי תחושות האחריות שלך כיוצר תרבות וקול מוסרי. איך הגעת לעשות את הפרויקט הזה?".
ספייק לי: "נולדתי ב-20 במארס 1957, כלומר הייתי בן עשר ב-1967. מלחמת וייטנאם הייתה המלחמה הראשונה שהטלוויזיה הכניסה לכל בית אמריקאי. אמריקה ראתה את כל זה בסלון ב-6 וב-11 בערב. כבן עשר לא הייתי מבוגר מספיק כדי להיות מגויס, אבל המוח שלי היה מפותח מספיק. זה היה מה שדיברנו עליו סביב שולחן ארוחת הערב.
"לא ראיתי את מוחמד עלי, את ג’ון קרלוס ואת טומי סמית בהצדעת "הכוח השחור" באולימפיאדת מקסיקו ב-1968* ואת כל הדברים האלו שקרו אז. לכן, מבחינתי זה בהרבה מובנים ביקור בילדות שלי.
הצדעת "הכוח השחור"
ג’ון קרלוס וטומי סמית היו שני אתלטים שחורים זוכי מדליות באולימפיאדת מקסיקו ב-1968, סמית אף קבע שיא עולם חדש. בטקס הענקת המדליות הם עלו לדוכן בגרביים שחורים וללא נעליים, במחאה כנגד העוני בקרב שחורים בארה"ב. כשנוגן המנון ארצות הברית, הרכינו סמית וקרלוס ראש והניפו אגרוף עטוי כפפה שחורה, כאקט של מחאה על מצב השחורים בארה"ב, מחווה שכונתה "הצדעת הכוח השחור". השניים - וכן הספורטאי השלישי שעמד על דוכן המנצחים, אוסטרלי בשם פיטר נורמן, שהביע תמיכה במחאה - גם ענדו תגים למען זכויות אדם. כשירדו מהפודיום, הקהל שרק בוז.
התמונה שהנציחה את המחאה הופיעה בעמוד הראשון בעיתונים רבים ברחבי העולם, ונחשבת לאחת ההצהרות הפוליטיות הידועות בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים. השניים זכו לביקורת קשה ולגינוי הן מצד הוועד האולימפי והן מצד הממסד והציבור האמריקאי, נודו על-ידי מוסדות הספורט האמריקאיים, הפכו מטרה לשנאה, התעללות והטרדה, ואף קיבלו איומים על חייהם ועל חיי משפחותיהם.
לימים, היו סמית וקרלוס לגיבורים אמריקאים, ואף הוצבו פסלים בדמותם כשהם מניפים אגרוף עטוי בכפפה. סמית הוכרז ב-1999 לספורטאי השחור של המילניום, וקרלוס הוזמן על-ידי הוועדה המארגנת של אולימפיאדת לוס אנג’לס לקדם את המשחקים ולהיות איש הקשר עם הקהילה השחורה בעיר. ב-2008 זכו השניים בפרס האומץ ע"ש ארתור אש על פעולתם באולימפיאדת מקסיקו.
"ביום שהתנקשו בד"ר מרטין לותר קינג ישבתי על מדרגות הבית שלי בברוקלין, ניו יורק, ושמעתי קול היסטרי של יללה וצרחה יחד. כשהקול הזה התקרב אליי, אל המדרגות ברחוב וורן בקובל היל, ברוקלין, אמרתי לעצמי, ‘זה נשמע כמו אמא שלי’. זו הייתה היא, והיא צרחה: 'הם הרגו את ד"ר קינג. הבני זונות האלו הרגו אותו'. אני זוכר את זה כמו אתמול. אני גם זוכר שנדבקתי למסך הטלוויזיה בלילה, וראיתי צילומים של 120 ערים אמריקניות בלהבות באותו לילה".
ווימס: "4 באפריל 1968".
ספייק לי: "הסרט מסתיים באפילוג, נאום של ד"ר מרטין לותר קינג בכנסיית ריברסייד בניו יורק. 4 באפריל 1967, בדיוק שנה לפני שהוא מת".
ווימס: "שנינו עושים עבודות שמושרשות עמוק בזמן ובמקום שהגענו מהם. אני תמיד שואלת, מה אני רוצה מהקהל? אני מנסה ללמד, לחנך, או שאני רוצה שהם יעשו עם זה משהו בסוף? האם אני פשוט מבקשת מהם לשאול את עצמם שאלות נוקבות יותר על מי ומה אנחנו, ומה אנחנו עדיין לא, אבל מקווים להיות? אני תוהה אם גם בעבודה שלך יש משהו שאתה רוצה מהקהל שלך?".
ספייק לי: "מה שאני רוצה שהסרט שלי יעשה זה לגרום לקהל לדבר על מה שהוא ראה. כשאני מתראיין והם שואלים, 'למה עשית את הסרט הזה, ומה אתה רוצה שאנשים ייקחו ממנו?', אני לא משתף עם זה פעולה. אני מכבד יותר מדי את האינטליגנציה שלהם. אני לא צריך לומר להם מה להרגיש. כל אחד מגיע לאמנות עם המטען שלו - את יודעת על מה אני מדבר. כאמנים, אנחנו צריכים רק להציג את זה בפניהם, ואנחנו לא יכולים באמת לשלוט בתגובה שלהם".
ווימס: "וגם לא צריכים. אבל מה אתה מרגיש לגבי העיתוי הנוכחי, כיוצר של הסרט 'עשה את הדבר הנכון'"?
ספייק לי: "השורה האחרונה שלורנס פישבורן אומר בסרט השני שלי (School Daze) היא 'תתעוררו!'. השורה הראשונה בסרט שאחריו, 'עשה את הדבר הנכון' שהאח שלי ממכללת מורהאוס סמואל ג’קסון* אומר היא 'תתעוררו'. אני קראתי לאנשים להתעורר עוד לפני שזה נהיה אופנתי להתעורר".
סמואל ג'קסון, פנתר שחור
כשספייק לי קורא לסמואל ג'קסון "אח מורהאוס (Morehouse Brother ) ספייק לי מתייחס לעברו של השחקן סמואל ג’קסון ("ספרות זולה", "מלחמת הכוכבים", "איירון מן" ועוד) כפעיל מיליטנטי במאבק לשוויון בשנות ה-60 ואף לחברותו קצרת הימים בתנועת הפנתרים השחורים.
ג’קסון היה פעיל חברתי, ואף שימש כסדרן בהלווייתו של מרטין לותר קינג ב-1968. ב-1969, כשהיה סטודנט במכללת מורהאוס, היה אחד מקבוצת פעילים שנקטו אקט קיצוני: הם חטפו והחזיקו בכמה חברים מחבר הנאמנים של המכללה כבני ערובה, בדרישה לרפורמה בתוכנית הלימודים ובמדיניות המכללה. אחד מהם, אגב, היה אביו של מרטין לותר קינג המנוח. המכללה הסכימה בסופו של דבר לשנות את מדיניותה, אך ג’קסון הושעה לשנתיים מהמכללה, והורשע בבית משפט על חלקו בפעולה.
בתקופת השעייתו שימש כעובד סוציאלי בלוס אנג’לס. באותה תקופה התחממו יחסיו עם פעילים בתנועת הפנתרים השחורים, ולימים סיפר כי חש העצמה מפעילותו בארגון, במיוחד כאשר הקבוצה החלה לרכוש אקדחים.
פעילותו הרדיקלית נקטעה על-ידי אמו, שמיהרה לשלוח אותו בחזרה לאטלנטה לפני שהספיק להיות מעורב בעימות מזוין, לאחר שסוכני FBI אמרו לה שאם ימשיך בפעילותו בתנועה, הוא לא יחיה יותר משנה. ג’קסון חזר ללימודים, הצטרף לקבוצת תיאטרון ותיעל את הלהט המהפכני שלו למשחק.
ווימס: "אתמול בערב צפיתי בתוכנית על ג’יימס בולדווין, שאני ממש אוהבת. הוא כותב כל-כך מחונן, הרבה מעבר לגיל ולתקופה שלו (בולדווין היה סופר ומשורר, פעיל זכויות אדם אפרו־אמריקאי שביטא ביצירתו את תחושות התסכול והזעם של השחורים בארה"ב).
"אחד הדברים שהוא מדבר עליהם הוא תחושת האחריות המוסרית של האמן, במיוחד אמן אפרו-אמריקאי, לספר את הסיפור שלו. אחד הדברים שהוא אמר ב'אני לא הכושי שלכם' הוא שהאחריות שלי היא להיות עד, לראות את זה ולהוציא את זה החוצה.
"אני חושבת שמה שאני כל-כך מעריצה בך, ספייק, זאת היכולת לשים לב ולהציג את זה בפנינו בצורה שנבין. בכנות, בתחום הזה אתה למעשה לבד. אין מישהו אחר שעשה באמת את מה שאתה עשית במרוצת השנים בתעשייה הזו. זה לא אומר שאנשים לא טיפלו בחומרים כאלה, אבל אתה עשית את זה בעקביות מפרויקט לפרויקט, כשכל אחד מהם בנוי על זה שלפניו".
ספייק לי: "תודה לך, מכל הלב".
ווימס: "אתה יודע, ספייק, כשאני מסתכלת על המצב המיוחד הזה שאנחנו נמצאים בו כרגע, המגפה וכל ההשפעה שלה על החיים שלנו, אני ממש רוצה להשאיר את החותם שלי על הרגע הזה. אני חושבת שהסרט הדוקומנטרי הקצר שהוצאת עכשיו, "שלושה אחים"* משאיר את החותם שלך על הרגע. יחפשו אותו, ואנשים ילמדו אותו בהקשר של משהו ספציפי מאוד. הסרט תוכנן לצאת לפני המגפה, אבל זו גם המשמעות של להיות האמן של זמנך. אתה לא מאחורי הרגע, לא מגיב אליו, אתה חלק מהרגע.
"שלושה אחים", סרט מחאה
לפני שבועות אחדים, בעיצומן של הפגנות "חיי שחורים נחשבים", שחרר ספייק לי סרט קצר ועוצמתי בן דקה וחצי בשם "שלושה אחים" (3 Brothers), שעוסק באלימות משטרתית כלפי אפרו־אמריקאים, בעקבות ג’ורג’ פלויד.
הסרט שילב קטעים מסרטוני הרחוב המתעדים את מותם של פלויד ואריק גארנר, שגם הוא נחנק למוות בידי שוטר בניו יורק ב-2014. לצדם שילב לי קטעים מסרטו "עשה את הדבר הנכון" (1989), שגם בו חונק שוטר למוות את אחת הדמויות ובעקבות מותו מתעוררות מהומות גזעיות בשכונה.
"הסרט הקצר הזה משלב צילומים של השוטר שמניח את ברכו על ג’ורג’ פלויד ומראה איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה מבחינת שחורים שמסתבכים עם המשטרה. חשבת אי פעם שעוד בימי חייך הרעיון של לבטל את המשטרה יהיה בשיח הפוליטי של הזרם המרכזי?"
ספייק לי: "לא הייתי משתמש במילה ‘לבטל’. אני חושב שאנשים הופכים את סגירת המימון למשטרה ל'אנחנו לא צריכים משטרה'. זה מה שטראמפ עושה. הוא עושה סוויץ’ לנרטיב. כמו עם קולין קפרניק, שעליו הוא אמר שהוא לא מכבד את הדגל, וזה נרטיב כוזב.
"'נסגור את המימון למשטרה' לא אומר שאנחנו לא זקוקים בכלל למשטרה. אנחנו זקוקים למשטרה צודקת, כזו שלא הורגת שחורים כאילו שזה מה שנכון לעשות. כשיש לך אדם שאומר שהוא לא יכול לנשום ואנשים שצופים בזה אומרים לך להפסיק, ואתה לא מוריד את הברך שלך מהצוואר שלו - זה מה שצריך להשתנות".
ווימס: "אני חושבת שיש הרבה דיון על זה. שוטרים רבים מסכימים שלא צריך להזעיק אותם במקרים של אלימות במשפחה או כלפי ילדים, או ניצול פסיכולוגי שלהם לרעה. זה הרבה יותר עניין של לארגן מחדש את הכוחות שלנו כדי לטפל במה שהם צריכים לטפל. אני מסכימה שיש להם תפקיד למלא בחברה, אבל הדרך שבה אימנו את השוטרים לאורך ההיסטוריה ומה שהיה התפקיד שלהם, זה נגמר. הם לא צריכים להיות בתפקיד הזה יותר. הרגע הזה, כשאנחנו רואים לנגד עינינו את ההוצאה להורג הפומבית הזו של ג’ורג’ פלויד, עשה שינוי.
"ג’ורג’ פלויד לא יכול היה לשער ששמו יצית את הלהבה. זה לא קרה עם אריק גארנר, לא עם טרייבון מרטין, ולא עם פילנדו קסטייל. השאלה שלי היא מה הביא אותנו לנקודה הזו? מה היו הגורמים שהביאו אותנו למגפה, ולאלימות המשטרה, למותו של ג’ורג’ פלויד, עד שבסופו של דבר אנשים - שחורים, לבנים וכל מה שבאמצע - יצאו כדי לומר שאנחנו לא נסבול את זה יותר, שזה חייב להשתנות".
עריכת תרגום והערות: זהרה רון
