הגבול בסמוך לשלומי / צילום: איל יצהר
המרפסות של לירון כהן-רוטש ואבלין סנקר ברחוב נורית שבשכונת מורד ההר בשלומי ניצבות בקצה המדינה, צמוד לכביש המערכת ההיקפי של היישוב. בצד השני של הכביש הצר והמחורר ניצבת גדר שמצבה לא הרבה יותר טוב, מלאה בחורים ובנקודות כניסה ויציאה שבכלל לא צריך אותן: השערים פתוחים לרווחה. בין המרפסות לנקודה הכי קרובה לגבול עם לבנון מפרידים כ-250 מטרים בסך הכול של סבך עבות שקל מאוד להתחבא בו. יש עוד הרבה מאוד מרפסות כאלה בישראל, חלקן קרובות הרבה יותר לגבול ההולך ומתחמם שלנו עם לבנון. בכל פעם מחדש אני מתרשם איך לקפה יש אותו טעם גם כששותים אותו על סיפו של הר געש. הנוף אומנם מרהיב, אבל חורש רע. כמה עולה לשכור דירה שורה ראשונה ללבנון? 4,500 שקל. המדינה הזאת מטורפת.
לפני שבועיים (17.6) הצליח אזרח סודני לעבור את גבול לבנון, לחמוק מצה"ל על כל חיישניו, תצפיתניותיו ואמצעיו המתקדמים, להגיע עד רחוב נורית שבקצה שלומי - שם הצליח לשהות יותר משעתיים עד שנמצא בתעלת ניקוז ממש מתחת לבתים של כהן-רוטש וסנקר, שהיו הראשונות לזהות את האיש. מחדל רציני. בין שעתיים לשלוש שוהה אדם שעבר את הגבול הכי נפיץ של ישראל בעיירה שלומי, וכל החיילים וכל המסוקים וכל הרחפנים וכל הגששים וכל פצצות התאורה וכיתות הכוננות, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו אותו. האיש, ששמו לא ידוע, לא היה חמוש ולא היווה שום סכנה, אבל מפחיד לחשוב מה היה קורה אם כן.
במרכז הארץ כבר הספקנו לשכוח מכל זה, הרי שבועיים הם הרבה יותר מנצח, אבל בשלומי, האירוע, שנחשף בתוכנית "לא דופקת חשבון" ברדיו צפון, עדיין חי וקיים. כהן-רוטש וסנקר, שאותן פגשתי בנפרד, מעשנות בקצב. סיגריה רודפת סיגריה. כהן-רוטש, אם יחידנית לשתי בנות, מספרת שמאז היא לא מצליחה להירדם. "אני לוקחת כדור שינה, אבל עד שאני לא מתה מעייפות אני לא נרדמת. אני שוקלת לעזוב. אין לי ביטחון. בתור ילדה צפונית אני רגילה לקטיושות, לממ"ד, אבל חדירה? אלוהים שישמור". כשהיא אומרת "לעזוב", היא לא מתכוונת למרכז הארץ, חלילה, מקסימום למרכז שלומי.
"אני ג’דאית", אומרת סנקר, "אבל המקרה הזה ערער אצלי הכול. בכל המלחמות לא פחדתי כמו בבוקר הזה. כבר הרבה זמן שיש יותר ויותר מקרים של ניסיונות חדירה, אבל זה שאדם הגיע עד לבתים ממש, שבר פה הכול. כל השכנים פוחדים. דיברתי עם שכנה שלי ואנחנו הולכות להוציא רישיון נשק. זה מפחיד להבין שאין מי שיגן עלייך". בניגוד לשכנתה, היא לא מתכוונת לעזוב את הבית. "לא עולה על דעתי", היא אומרת.
מאז תחילת 2020, וביתר שאת בחודשיים האחרונים, מורגשת תנועה ערה בהרבה על גבול לבנון. כל יומיים בממוצע נרשם ניסיון הברחה, בעיקר של סמים ונשק. לאלה הצטרפו בזמן האחרון מקרים רבים של מהגרי עבודה מסודן שמנסים להיכנס לישראל מלבנון, תופעה שהולכת ומתגברת ככל שהמשבר הכלכלי והחברתי בלבנון הולך ומעמיק - הלירה הלבנונית איבדה בחודשים האחרונים כ-75% מערכה, כמחצית מהלבנונים הידרדרו אל מתחת לקו העוני והמדינה בוערת במחאות. כל זה התחיל עוד לפני הקורונה, אבל החמיר במהלכה. תודו שלזה לא ציפינו.
רכס ההרים המרשים מולנו שמפריד בין ישראל ללבנון, הקרוי "סולמה של צור", עומד ירוק, גאה ואדיש לפחדים של בני האדם כמו גם לתקוותיהם. עוד כמה קילומטרים לכיוון מערב והוא יתחיל לרדת מטה מהגליל אל הים, בצורת הסולם שנתנה לו את שמו. מי לא עבר ברכס הזה: האשורים, הפיניקים, אלכסנדר מוקדון הצעיד כאן את צבאו, כמו גם הרומאים, הצלבנים, הטורקים והאנגלים. אפילו אברהם אבינו נכנס מפה לארץ ישראל על-פי המדרש. האם עכשיו יתחילו לעבור בו מבקשי עבודה מסודן? מתחילת השנה נעשים יותר ויותר ניסיונות כאלה, ובמיוחד מאז חודש מאי: 12 אנשים בשישה מקרים שונים נתפסו על-ידי צה"ל מנסים לחצות את הגדר - וזה לא כולל מספרים גדולים יותר של סודנים שנעצרים הרבה קודם על-ידי צבא לבנון. בינתיים רק שניים הצליחו לחצות את הגדר: אחמד אישאג אבשר אבאקר, שנכנס בסוף ינואר, והסודני שנכנס לפני שבועיים והוחזר ללבנון. ואם שניים הצליחו, גם ארבעה יכולים, ואם ארבעה, למה לא ארבעים? ואם סודנים יכולים, למה לא לוחמי חיזבאללה מאומנים וחמושים?
"הוא היה כמו עלה נידף"
בשלומי חוששים, ובצדק. מהמרפסות ברחוב נורית אפשר לראות בבירור את המכשול המקוטע בינינו ללבנון. 300 מטרים של חומה עומדים על ההר בין שלומי ללבנון, ושאר המכשול הוא גדר שחלקים גדולים ממנה נשארו שם עוד משנות השבעים - אפשר פשוט לעקוף את החומה משני צדדיה ואז המכשול צונח מ-12 מטרים לשניים. אתה לא צריך להיות מומחה צבאי גדול כדי לראות שמדובר בשטח שקל מאוד להיעלם בו. גם בסיס דבורנית, שנמצא על ראש הרכס, לא מספק תחושת ביטחון לתושבים. איזה אבסורד: בעוד על הגבול הכי רדום של ישראל, מול מצרים, הוקמה חומה מפוארת, ובעוד בגבול מול עזה מוקם מכשול במיליארדים - הגבול הכי נפיץ של ישראל, מול לבנון, נראה כמו מסננת: 140 ק"מ של גבול יש בינינו ללבנון. פחות מ-10% מהם, כ-13 ק"מ, מוגנים על-ידי חומה, וגם זו לא רציפה - חלק מול מטולה, חלק מול משגב עם, קצת מול ראש הנקרה וקצת, 300 מטרים כולה, מול שלומי. זה התקציב שהקדישה ממשלת ישראל לגבול הצפון. לא פלא, אם כך, שהשלומאים חוששים וכועסים ולא מאמינים לצה"ל.
"בארבע וחצי התעוררתי מפצצות תאורה", מספרת כהן-רוטש. "מיד הבנתי שזה לא תרגיל. ראיתי את הצבא מרים מזל"טים, רחפנים, והמון חיילים התפזרו ביישוב. זה הרגיע אותי, אבל עמדתי פה על המרפסת בכניסה לבית. מה שלא יקרה, אמרתי לעצמי, אותי הוא לא יעבור. אני מגינה על הבנות שלי".
"לקראת חמש בבוקר אני רואה מישהו יוצא מהעצים, הולך לכיווני, סורק את הסביבה. הוא לא היה חמוש ולא נראה מאיים. בהתחלה חשבתי שזה גשש, אבל כשראיתי אותו מתחבא פה, בחומה מתחת לבית שלי, הבנתי שזה מי שכולם מחפשים ויצרתי קשר עם הרבש"צ. היה רגע שהבטנו אחד בעיניים של השני".
מה ראית שם?
"פחד. הוא היה כמו עלה נידף".
אחרי חילופי המבטים עם לירון, ברח הסודני חסר השם ונכנס אל צינור ניקוז שמתחת לבית. הכוחות שהגיעו לא מצאו אותו, אף שלדבריה חזרה ואמרה להם שהוא בצינור. לטענתה ולטענת סנקר, הם חיפשו בתוך הצינור ולא ראו אותו. עד שראו.
הגרסה של אבלין סנקר זהה, מלבד שינויים קלים - כל אחת מהן עומדת במרכז הגרסה שלה. סנקר גרה ממש מעל הצינור. "עשרים שנה אני פה", היא אומרת, "ואני מכירה טוב מאוד את הצינור הזה. חזירים, תנים ודורבנים משתמשים בו כבר שנים, באים והולכים כרצונם. אמרתי להם, ‘תבדקו בצינור’".
בסרטוני הווידיאו המלאים שסנקר מראה לי (חלקים ערוכים מהם הופיעו באתרים שונים) אפשר לשמוע שילוב משונה בהחלט של סנקר מכוונת את הכוחות, מוכיחה אותם וסונטת בהם, "אמרתי לכם שהוא שם?! לא אמרתי לכם?!" וכל זאת תוך כדי שהיא ובן זוגה מפטפטים להם שיחת חולין של בוקר כשהכוחות מתחתיה חוקרים (נשמע שבנימוס) את הסודני שנראה מבוהל למדי.
"הכול פרוץ", אומרת סנקר, "רק פנס אחד עובד ובלילה לא רואים כלום. אם הוא היה חמוש, כבר לא היינו פה. האמת, איך שהוא הרים אליי מבט, מבט פוחד ונבוך, הבנתי שלא מדובר בסכנה. כל מה שחשבתי זה כמה שהוא מסכן. ילד בסך הכול".
"האמת", אומרת גם כהן-רוטש, "כאב לי. הרגשתי שהרסתי לו את הסיכוי לחיים טובים יותר. ריחמתי עליו".
אלא שהאמפתיה והרחמים לא החזיקו הרבה זמן. בשלומי משוכנעים כי מי ששולח את הסודנים זה החיזבאללה. אולי כניסוי ("ככה הם בודקים את כל הפרצות והנתיבים", מסביר אחד), אולי כניסיונות לפיגועים ("אלה בלוני הנפץ של הצפון", אומר אחר) - וזאת, למרות שאף אחד מכל הסודנים שנתפסו על הגדר או בסמוך לה לא היה חמוש או היווה איזושהי סכנה. לכולם היה פחות או יותר אותו סיפור: בביירות פיטרו אותם והם באו לחפש עבודה בישראל, שבה לא רק שמרוויחים פי חמישה אלא שהחיים הרבה יותר נוחים ונעימים. אבל בשלומי משוכנעים: אין שום סיכוי שסודני יכול היה לעשות את זה לבד. מישהו היה צריך לקחת אותו מביירות (המרוחקת מאות ק"מ), להעביר אותו את הליטני אל האזור בשליטת חיזבאללה, משם לקחת אותו לגבול ולהראות לו לאן ללכת. זה לא גבול שטוח כמו סיני, בגליל אתה צריך לדעת לאן אתה הולך.
בצה"ל טוענים שאין אינדיקציות חזקות שחיזבאללה מעורב, אבל גם אין שום אינדיקציה שהוא לא. מאחר שכמעט שום דבר לא קורה בלבנון בלי שחיזבאללה מעורב או לכל הפחות מאשר, סביר להניח שלכל הפחות, ארגון הטרור לא עושה דבר כדי למנוע את ההסתננות. מצד שני, צבא לבנון - שהקשר ההדוק בינו לבין חיזבאללה כבר מזמן לא סוד - עוצר רבים מהניסיונות ובחלק מהמקרים אף יורה בסודנים המסכנים האלה למוות, אף שכל חטאם הוא הרצון לחיות בכבוד. בצה"ל טוענים שהם לא ירו וגם לא יירו בעתיד על מבקש עבודה. אם כי ב-15 במאי נורה אדם ממוצא סורי שחצה את הגבול בהר דב והגיע לעומק של כ-100 מטרים בשטח ישראל.
תחרות של תרחישי אימה
אנחנו יורדים לכביש המערכת ההיקפי הצר והמחורר שמפריד בין רחוב נורית לשטח החקלאי בין ישראל ולבנון. הגדר מלאה פתחים וחורים, אין שום בעיה לצאת ולהיכנס. אם איכשהו הצלחת לעבור את 250 המטרים מגבול לבנון, הגדר לא תהיה זו שתעצור אותך. אני מציץ לתעלת הניקוז שבה התחבא הסודני ומעריך שגם אני הייתי יכול להיכנס אליה די בקלות ולהתחבא שם. אבל לשהות שם שעתיים, זה כבר סיפור אחר. הצינור חוצה את הכביש באלכסון ומוביל אל הצד השני של הגדר.
האם אנחנו בתחילתו של שידור חוזר לתופעת ההסתננות של לפני כמה שנים בגבול הדרום? למרות התגברות המקרים, זה לא נראה ככה; המספרים שונים לחלוטין. בכל לבנון יש כ-4,000 מהגרי עבודה סודנים. יותר מאלף מהם, על-פי עיתונים בלבנון, כבר הגישו בקשות לחזור הביתה. 12 ניסיונות הסתננות בחצי שנה של סודנים זו תופעה חדשה שישראל לא הכירה ולא ציפתה לה. זה לא דבר של מה בכך, אבל למי שזוכר: אל הגבול עם מצרים הגיעו עשרות מהגרי עבודה ביום. גם המצב המשפטי שונה. הם לא פליטים בלבנון ולא נשקפת שם סכנה לחייהם.
סביר להניח שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, אבל זה לא כל-כך מרגיע את תושבי שלומי שהחדירה עִרערה אותם. "לא חשוב איך תקרא לזה", אומר לי אלברט פרץ, "קרא לזה מחדל, קרא לזה טעות - אדם הגיע בקלות מלבנון לחצר של בית בישראל ולא מצאו אותו למשך יותר משעתיים". השלומאים מתחרים ביניהם בתרחישי אימה; השתלטות על גן ילדים, פיגוע מיקוח וכיוצא באלו. "העניין הוא", מזכירים לי פה אירוע מאפריל שבמסגרתו קרע חיזבאללה בתיאום מרשים שלושה חורים בגדר הגבול במרחק של 40 ק"מ זה מזה, "שכשהם רוצים הם יכולים, וזה אומר דרשני". יש משהו מבאס בעובדה שלפעמים נראה שהישראלים מאמינים יותר לאמירות של חיזבאללה ולכוחו מאשר לצה"ל. "הם מסמנים לנו, דיר באלאק", אומר פרץ. "אנחנו כועסים על צה"ל", אומרת לי גברת בחנות המכולת, "למה אין חומה?".
ברקע עומד כל הזמן האיום הגדול על האזור, "התוכנית לכיבוש הגליל" של חיזבאללה, שבמסגרתה ינסו לחדור לישראל מאות מחבלים, דרך מנהרות ונקודות מתות כמו זו מול שלומי, וינסו לכבוש יישובים. "כוח רדואן", הסיירת של חיזבאללה, מיועדת לנסות. הכניסה של האזרח הסודני התיישבה בדיוק על הפחד הזה.
גורמים בצה"ל ששוחחתי איתם מסבירים שהם ידעו וראו ועקבו אחר האזרח הסודני מההתחלה וידעו שהוא לא חמוש והתנהגותו הייתה לא מבצעית, ולכן הסיקו שהוא לא מסוכן (אף שאין להם שום יכולת לומר אם היה נושא עמו סכין), ובגלל זה לא ירו בו על המקום. אם היינו חושבים שזו פעילות חבלנית, הכול היה נגמר הרבה יותר מהר, אומרים לי בצה"ל. לא יודע, נשמע לי קצת כמו כסת"ח: העובדה היא שהם לא הצליחו לתפוס אותו לפני שהגיע ליישוב. העובדה היא שלקח להם למעלה משעתיים למצוא אותו. אם מישהו פרץ לך הביתה אבל לא גנב שום דבר, זה לא אומר שמערכת האזעקה שלך טובה.
יש משהו יהיר בדברי צה"ל, שאומר שאין דבר שהם לא רואים. אנחנו נדרשים לסמוך עליו. הם אומרים שהם יודעים הכול, אבל פעם אחר פעם מתגלה שזה לא בדיוק ככה.
"הביטחון יורד לאפס. זה כשל"
בניין המועצה המקומית שלומי יושב ברחוב ההשראה. "מדי בוקר מתעוררים תושבי שלומי לצלילים ולצבעים של היער, החורש והים", מכריז שלט מתוק בכניסה. "הטבע המרהיב של צפון-מערב הגליל עוטף ברעננות את הרחובות בכל יום מחדש". זו הצגה פיוטית למדי של המציאות, אבל לא רחוקה מהאמת - שלומי היא באמת מקום מקסים. הכול ירוק ופורח גם כשרוב הארץ כבר מצהיבה. לא יודע מתי הייתם שם בפעם האחרונה, אבל שלומי היא כבר מזמן לא עיירת הפיתוח הקטנה והמתקשה. נכון, שלומי "הישנה" היא עדיין אסופה חביבה של שיכוני רכבת, זו לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני ויש בה אנשים כמוכם וכמוני. השכונות החדשות והמרווחות יותר פרוסות בשלווה על ההרים.
גם העתיד נראה ורדרד מבחינת שלומי, עם שכונות חדשות ההולכות ונבנות ותכנון להפוך מעיירה בת 7,000 תושבים היום לעיר של 25 אלף תושבים תוך 15 שנה. לזה אפשר להוסיף את הטבות המס הנדיבות שניתנו לעוברים לשלומי (עד 21%), את התוכנית להביא לכאן את כביש 6 (ואפילו תחנת רכבת) והתוכנית להקמת אזור תעשייה חדש בצומת כברי הסמוך. נכון שבארכיון אפשר למצוא את אותן תחזיות ממש, שלפיהן כבר ב-2020 יהיו בשלומי למעלה מ-20 אלף תושבים. לדברים בגליל יש את הקצב שלהם, אני מניח.
"זו פשלה גדולה של צה"ל. כֶּשֶל של ממש!", מכריז גבי נעמן, ראש מועצת שלומי, "מיום שנכנס הסודני לשלומי ונגע בבתי היישוב שלנו זה הכניס אותי, כמו את שאר תושבי שלומי, לחרדות גדולות מאוד. האמירה שלי ברורה: אין ביטחון לתושבי שלומי בנקודה הזו שנקראת "אבן גבול 4", ליד ואדי קטעיה" (הערוץ המפותל של הוואדי, איפה שעובר הגבול, היה ככל הנראה המסלול של האזרח הסודני). "זו נקודת התורפה", אומר נעמן, "אני מאמין שאם חיזבאללה יראה את הדבר הזה שקשה לחדור מפה, הוא יחפש מקום אחר להיכנס". אני לא שואל אותו לאן.
"אני שמח במירכאות כפולות על החדירה של הסודני", אומר נעמן, "כי היא מעירה את עינינו לכשל של צה"ל. זהו!", הוא מכריז בקול גדול, "לא ייכנסו לפה יותר! נעשה ישיבות עם הרמטכ"ל, עם שר הביטחון, עד שיוכלו להבטיח לי שחדירה לא תהיה אפשרית לשום אדם, מחבל או מחפש עבודה. חבל שאלוף פיקוד הצפון לא מסכים עם הגישה שלי שזו הפקרות ושיש פה חידלון והפקרה של היישוב שלומי. תפיסת הביטחון בהגנה על שלומי נכשלה, גם אם אלוף פיקוד הצפון לא מסכים איתי".
אין ביטחון? תושבי שלומי חיים בשלווה יחסית כבר שנים, לא?
"ביטחון זה אחד או אפס. נכנס אדם, מטייל לנו ביישוב שעתיים? הביטחון יורד לאפס. זה כשל. הדבר מדיר שינה מעיניי ומעיני כל תושבי שלומי החשים ערעור משמעותי בתחושת הביטחון. אסור לנו להמתין לחדירה הבאה! אני דורש חומה מחניתה ועד ראש הנקרה". הוא מקריא לי רשימת דרישות ביטחוניות שנראית הגיונית סך הכול. גם אתם הייתם דורשים אותו הדבר אם הייתם גרים בשלומי.
"אני מאמין שהאלוף יקבל את דרישותיי: חומה, גדר היקפית נוספת עם כביש ביטחון, ועוד גדר צמודה לבתי היישוב. זה ירגיע אותי ואת התושבים. אם הצבא לא יסכים - נקים צעקה גדולה. לא נוותר. אם לא אקבל תשובה חיובית מלאה לדרישותיי, נגיע כל תושבי שלומי לגדר ונעשה הפגנה ומחאה".
מה עשית באותו הבוקר?
"באותו יום פרסמתי שלושה פוסטים לתושבים בפייסבוק שלי והתגובות לא איחרו לבוא. בושה, חידלון, הפקרות - אפילו אני הופתעתי, ואני מזדהה איתם במאה אחוז".
"זה נטו חיזבאללה"
אנחנו נוסעים קרוב יותר לגבול באוטו של שגיא וקנין, הרבש"צ של שלומי. "בתקופה האחרונה, קטסטרופה", אומר וקנין. "מתחילת 2020, זה יכול להגיע גם לשתי קריאות בלילה. אחרי המקרה הזה, אני מקווה שהצבא לא יכיל יותר את המקרים האלה.
"אנשים פוחדים, כן, אבל הם יודעים איפה הם חיים". אנחנו עומדים בקצה שלומי, מסתכלים על ההר ממול. "הם פה כל יום", אומר וקנין על חיזבאללה, "מצלמים אותנו".
אני לא רואה.
"הם שם".
וקנין מראה לי את המסלול שעבר האזרח הסודני חסר השם. "זה נטו חיזבאללה", הוא אומר, כמו אחרים פה. "זה תפס אותנו לא מוכנים". שש שנים שהוא רבש"צ והמצב לא נהיה יותר בטוח. "הכול הרבה יותר פרוץ", הוא אומר, אם כי שלומי היא לא הסובלת העיקרית על הגבול. נתיב הברחות הסמים עובר צפונה מפה, בסביבות רג’ר.
גם וקנין מספר את גרסתו לאירוע. כל הגרסאות, כאמור, דומות ומשלימות אחת את השנייה, מלבד שינויים קלים בדמות הגיבור המרכזי של האירוע, שנוטה להשתנות לפי המספר. גם אצל וקנין, הסודני נראה מפוחד ולא מאיים ועורר את רחמי כל המעורבים. "כמה שהוא היה נראה מסכן", אומר וקנין. "איך שקיבלתי את הקריאה הגעתי לבתים, אבל פספסתי אותו בשנייה. הצצתי לתוך הצינור ולא ראיתי אותו".
אין לכם פנסים בשלומי?
"האמת שאמורים להגיע".
וקנין לוקח אותנו על כביש המערכת, מתקרבים לחומה. מקרוב, ה-9 מטרים חומה שמעליה עוד 3 מטרים גדר, נראית מרשימה ומאיימת למדי. יהיה קשה מאוד לעבור מעל או מתחת לחומה הזו, זה נכון - אבל אפשר פשוט ללכת מהצד. זה כמו שאנחנו נוסעים על שביל המערכת ומגיעים לשער סגור עם שלט שמכריז שאסור לעבור. זה נחמד, אבל משני צידי השער הסגור, הכול פתוח לרווחה. "אתם היחידים שהבאתי עד לפה", הוא אומר.
אנחנו נפרדים מווקנין ונוסעים אל השכונה החדשה בשלומי, "יערית", שרובה ככולה עדיין בבנייה. יערית שוכנת ממש למרגלות הרכס, קרובה יותר לגבול עם לבנון מכל השכונות של שלומי. 1,200 יחידות דיור יש פה, מהן שווקו כבר 800. מלבד הקִרבה לחו"ל, נראית יערית כמו עשרות שכונות דומות ברחבי הארץ: אותם בתים אפורים, אותם הדופלקסים ואותה היוקרה, אותם כבישים רחבים ואותן כיכרות צחיחות. באופניים אתה יכול להיות בים תוך רבע שעה של רכיבה נעימה. ב-15 השנים האחרונות טיפסה שלומי מאשכול סוציו-אקונומי 3 ל-6. "בסקר הלמ"ס הבא אנחנו כבר ב-7", מבטיח נעמן.
מלבד יערית, יש עוד שתי שכונות חדשות בתכנון. "אדמית", עם למעלה מ-2,500 יחידות דיור, ועוד 2,000 יחידות דיור בשכונה שתיקרא "גבעת חמודות". לאלה יתווספו עוד 1,000 יחידות דיור בשלומי הישנה בפרויקטים של פינוי בינוי. הדברים, כאמור, נראים טוב מבחינת שלומי. כל מה שצריך בשביל לתת לה לפרוח זה שקט. העניין הוא ששקט בגבול עם לבנון זו שאיפה לא כל-כך מציאותית. נראה שבשלומי יסתפקו גם בשקט יחסי. זה ככל הנראה המקסימום שאפשר לקבל פה. אחרי הכול, הם יודעים איפה הם חיים.
***
תגובת דובר צה"ל: "צה"ל מעמיד רשת ביטחון רחבה של לוחמים ואמצעים שונים להגנת הגבול וביטחון התושבים ופועל למניעת חדירות משטח לבנון לשטח ישראל במגוון חזיתות, בהן המודיעין, התצפית, בתחום ההנדסי ובמקביל בהמשך בניית המכשול בגבול הצפוני. במצב של חדירה קיים נוהל מבצעי סדור ללכידת החשוד וכזה הופעל גם באירועים לאחרונה באופן מהיר ונחוש.
"מתחילת השנה התרחשו שישה ניסיונות חדירה של מסתננים לשטח הארץ. כולם היו מבקשי עבודה. עם זאת, כל ניסיון חדירה לשטח ישראל נענה בפעילות מבצעית מהירה של צה"ל במטרה למנוע חדירה בלתי מורשית לשטח המדינה. בחמישה אירועים נתפסו חשודים מיידית לאחר מעקב על-ידי לוחמי צה"ל.
"באשר לאירוע בשלומי, החשוד זוהה על-ידי תצפיות צה"ל והיה במעקב במהלך חציית הגבול. לוחמי צה"ל הגיעו לנקודה באופן מיידי, ביצעו סריקות נרחבות ואבטחו אותו. החשוד נתפס בקרבת גדר המערכת סמוך לשלומי לאחר שזוהה על-ידי תושבת היישוב. מפקד החטיבה ומפקד האוגדה שהו בשטח במהלך הסריקות ושוחחו עם ראש מועצת שלומי. האירוע תוחקר והופקו ממנו לקחים".