לפני שנה וחצי, בגיל 50 כמעט, נאלצה פרופ' דבורה דיניץ לברוח ממולדתה ברזיל ולגלות לניו יורק. זה כמה עשורים שהיא מקבלת איומים על חייה בעקבת הפעילות הפמיניסטית שלה, אך המצב החמיר מאז החל דיון מתוקשר על אי-הפללת נשים שעברו הפלה, ועוד יותר עם תחילת עלייתו של ז'איר בולסונארו, נשיא ברזיל היום, לעמדת כוח.
מאז המאה ה-19 הפלה מכל סיבה שהיא נחשבת פשע בברזיל, אף לאורך השנים ויתרו על ענישה במקרים מסוימים. הנושא הזה בוער במיוחד במדינה שסובלת מנגיף הזיקה, שפוגע בעוברים. דיניץ, ששימשה עדה בדיונים האלה, חייתה מאז 2016 בהיחבא.
האיומים שקיבלה היו וירטואליים בעיקרם, אך התייחסות מפורשת לבני משפחתה ולקולגות באוניברסיטת ברזיליה הייתה נקודת שבירה. האיומים כללו תיאור גרפי של האופן שבו התוקפים מתכוונים להתעלל בה ובקרוביה, וגם רמזים ברורים לכך שהם עוקבים אחריה מקרוב. דיניץ ארזה את חפציה ועזבה במקביל לבחירתו לנשיא של בולסונארו.
"היה לי מזל שאוניברסיטת בראון הסכימה לקלוט אותי", היא אומרת בראיון ל"גלובס", ונשמע שגרונה חנוק. גלות לא הייתה בתוכניות שלה, והיא נחתה בניו יורק בתקופה מוזרה. "המעבר לא השתיק אותי. אני ממשיכה לחקור את ברזיל ולהיות פעילה בזירה האקטיביסטית שלה", היא מבטיחה.
למעשה, המעבר לארה"ב אף חיזק את נוכחותה בזירה הבינלאומית, וכעת היא כותבת גם למגזינים פופולריים בארה"ב, המתורגמים לספרדית ולפורטוגזית. היא פתחה חשבונות בטוויטר ובאינסטגרם, ורעיונותיה זכו לחשיפה גדולה יותר גם בקהילה המדעית וגם בקרב נשים מן היישוב בברזיל ומחוץ לה. השנה זכתה בפרס דן דוד עבור עבודתה, המשלבת אנתרופולוגיה, משפט, אקטיביזם ואמנות. "אני עוד אחזור לבית ולאוניברסיטה שלי", היא אומרת.
האיומים עלייך קשורים לשלטון הברזילאי?
"אני לא יודעת אם האיומים הגיעו מכיוון הממשלה, אך הם בהחלט הגיעו מאנשים עם אותה אג'נדה".
אחת מחמש עברה הפלה לא חוקית
דיניץ החלה את דרכה האקדמית כאנתרופולוגית. היא חקרה את הממשקים בין נשים מוחלשות בברזיל לבין מערכת הבריאות בהקשרים של רפואת נשים - היריון, מניעת היריון והפלות. עם הזמן הבינה שהמחקר לא מספיק מבחינתה.
"התחלתי מלהקשיב לנשים, היא מספרת. "והסיפורים החלו להיאסף ולעכור את שלוותי, כך שנדחפתי לפעולה בזירה המשפטית". היא למדה משפטים והקימה את ארגון Anis לביואתיקה בתחומי הפוריות, שהוגדר בברזיל ארגון פמיניסטי. היא כיהנה כפרופסור באוניברסיטת ברזיליה וכחוקרת אורחת במחלקות למשפטים באוניבריסטאות ייל וניו יורק.
"בשנות ה-90, כשהאולטרסאונד נכנס לשימוש משמעותי בברזיל ככלי אבחון לעובר במהלל ההיריון, התרבו המקרים שבהם נשים ידעו שהתינוק ימות זמן קצר אחרי הלידה, ובכל זאת נאלצו לשאת אותו ברחמן, ללדת ולאבד אותו. הגורל הזה פגע במיוחד בנשים עניות וחלשות משום שנשים עשירות יותר מצאו פתרונות. הנשים העניות יותר אזרו כוחות ופנו לבית המשפט והתחננו שישחררו אותן מהמצב הקשה הזה. אז החלטתי להצטרף למאבק שלהן".
מחקר שערכה דיניץ מצא שאחת מכל חמש נשים בברזיל עברה הפלה לא חוקית. הנתונים האלה נובעים לא רק מכך שההפלות אינן חוקיות אלא גם מכך שהגישה לאמצעי מניעה מוגבלת. "הדיון בברזיל משתנה בהדרגה", אומרת דיניץ, "אנשים מבינים שהשאלה היא לא אם יתקיימו בברזיל הפלות, כי הן יתקיימו, אלא אם נשים מהמעמדות הנמוכים יהיו חשופות לתחלואה, לסחיטה, לעולם הפשע ולפגיעה משפטית כשהן מנסות לעשות הפלה.
"נשים ממעמדות נמוכים הן גם אלה שיצטרכו לטפל בילדים פגועים (בילדיהן שלהן כאמהות ובילדי נשים עשירות יותר כמטפלות - ג"ו). וכבר קרו מקרים שבהם גברים נטשו נשים שילדו ילדים פגועים".
מדוע דווקא בברזיל היחס להפלות הוא שלילי כל כך?
"יש כאן שילוב בין כוחות של המגזר הדתי-אוונגליסטי בממשלה אל מול היעדר מגזר חילוני חזק, נוסף על דינמיקה שבה משתמשים בכמה נושאים, ביניהם הפלות, כדי ליצור פאניקה מוסרית ולהזריק דרמה לעולם הפוליטי. כשלא מצליחים לנהל דיון פורה על כסף או על מצב יערות הגשם, מלבים פאניקה על הפלות. אבל לא במקרה הנושא השנוי במחלוקת הוא הפלות. זו לא רק שאלה של קדושת החיים אלא גם של שליטה בנשים".
כרגע הפלות אינן חוקיות כלל?
"הפלות אינן חוקיות מרגע ההפריה אלא בצו מיוחד של בית משפט, שבדרך כלל יינתן רק אם לעובר אין סיכוי לחיות. לפני כמה שנים הצלחנו להגיע למצב של אי הפללה בשליש הראשון, אם ההיריון הוא כתוצאה מאונס או אם הוא מסכן את חיי האם. זאת אומרת שההפלה עדיין לא חוקית, אבל נשים לא ילכו לכלא בגללה".
הפלה בברזיל מחייבת אישור משפטי מיוחד אפילו אם אם לעובר חסר חלק משמעותי מן המוח (אנאנצפלוס). יש הטוענים כי גם אם התינוק שנולד במצב זה יחיה רק כמה דקות או שעות, עדיין יש לו זכות לחיים אלה.
בשנות ה-80 וה-90 התפתח בקרב נשים בברזיל טרנד של עיקור נשים צעירות, אחרי שילדו כמה ילדים או לפני שילדו כלל - בין היתר בגלל החשש מהיריון שלא ניתן יהיה לסיים בהפלה. כמו כן, התפתחה רפואת פולקלור עממית של "הבאת מחזור" שמאחר, תוך טשטוש העובדה שייתכן שכבר התרחשה הפריה, כך שגם הנשים עצמן לא יצטרכו לראות זאת כהפלה.
מאולם בית המשפט לאולם הקולנוע
דיניץ עצמה מעולם לא עברה הפלה. "הקריירה שלי הייתה קשורה כולה בזכויות פריון, כי לקחת אותן מאישה זה חלק בסיסי בדיכוי. וברגע שיש עוני, ההפליה הנשית מעמיקה". לאורך הקריירה שלה היא עסקה גם בנושאים אחרים הקשורים לזכויות האישה על גופה ועל בריאותה. כך, למשל, חקרה את היחס למיניות נשית בחברה הברזילאית, את הבעיות הייחודיות שבהן נתקלות נשים עם מגבלות גופניות, את האתיקה של העברת אפוטרופסות על נשים נפגעות נפש, תמחור של תרופות למחלות נפוצות אצל נשים, ועוד.
עם הזמן הבינה שבעוד שעם אקדמאים עליה לתקשר באמצעות מחקר, ושינויים במדיניות אפשר לחולל דרך מערכת המשפט, שינויים בדעת הקהל אפשר להשיג בצורה הטובה ביותר באמצעות המדיום הקולנועי.
מ-2007 היא כתבה וביימה שמונה סרטים דוקומנטריים, חלקם זוכי פרסים. הראשון עסק בנשים הנושאות ברחמן עוברים שלא צפויים לחיות אך אסור להפיל אותם, ובהמשך עסקו סרטיה בנושאים מגוונים, שאינם קשורים דווקא לזכויות נשים. היא עקבה אחרי דיירים גברים במוסדות לחולי נפש ואחרי הדילמות האתיות של סוף החיים אצל נשים וגברים.
רטה "Hotel Laide", שעסק בנשים המחפשות מפלט למצוקותיהן ב"קראקולנדיה", ארץ הקראק - אזורים בסאו פאולו מוכי פשע כל כך, עד שנראה שאפילו המשטרה ויתרה עליהם - הציג הסתכלות רחבה על המצוקות של המשתמשים בסמים ורעיונות של אי-הפללה גם בתחום הזה. המטרה הייתה לעזור לתושבי השכונות הללו לחזור להרגיש שהם חלק מהחברה.
ב-2016 מיקדה דיניץ את המחקר שלה ואת העשייה הקולנועית שלה במעקב אחר ההשפעה של מגפת הזיקה על נשים ממגזרים מוחלשים בברזיל.
"מחלת הזיקה, המועברת בין בני אדם על ידי יתושים, פוגעת במיוחד בעוברים. הדהים אותי לגלות שהממשלה לא מספקת לנשים באזורים הנגועים נוגדי יתושים איכותיים, כפי שיש לנשים האמידות, אף שכ-4,000 ילדים נולדו עם פגיעה כלשהי. כל הטיפול במחלה התרכז סביב השאלה 'איך נסלק את היתוש'. לא התייחסו בכלל לאישה שהיא הנפגעת מהיתוש.
"מעבר לכך שלא דאגו להגנה, גם לא נתנו מידע לגבי סיכונים בהיריון בסביבה נגועה בזיקה, ולא הציעו להן אמצעים למנוע היריון בתקופה זו. עכשיו עם הקורונה, אנחמו רואים שוב דפוסים דומים של פגיעה ייחודית בנשים עניות".
מה הדינמיקה שגורמת לכך שנשים עניות נפגעות יותר במגפות?
"כולנו פגיעים כבני אדם, אך לאנשים שונים יש שכבות הגנה שונות. בתקופת הזיקה היו אלה הבתים הממוזגים, נוגדי היתושים האפקטיביים, היכולת להפיל עובר במדינה אחרת במקרה של הדבקה, ועצם הידע הדרוש להתגונן מפני מחלה.
"גם במקרה של קורונה, ההגנה הכי טובה היא להישאר בבתים, אבל הנשים העניות עובדות לעתים קרובות בבתים של אנשים אחרים - הן האחיות, הן הסייעות בגנים. הן עושות את עבודת הטיפול, שהיא כל כך קריטית אבל הופכת למסוכנת בעת מגפה. התמותה מקורונה אמנם גבוהה אצל גברים יותר מאשר נשים, אך גבוהה עוד יותר אצל נשים במקצועות הטיפול.
"שר הבריאות הברזילאי, שפוטר מתפקידו לפני כמה שבועות (זהו שר הבריאות השני שפוטר במהלך המגפה בברזיל, מדינה שחומרת המגפה בה היא שנייה בעולם - ג"ו), אמר בין היתר כי צריך לספק אמצעי מניעה לנשים עניות עד שיהיה ברור מה השפעת הווירוס על העובר ועל המצב הכלכלי. פתאום התחילו לרמוז שהוא בעד הפלות, אף שהוא דיבר על אמצעי מניעה בלבד. ואז הוא פוטר, כאמור. לא רק בגלל זה, אבל אולי גם".
מה המשמעות של בית בזמן מגפה
דיניץ כתבה לאתר "El Pais" מאמר על ההשפעה הייחודית של הקורונה על הברזילאים מן העמים הילידים, הן אלה המתגוררים בכפרים והן אלה שעברו להתגורר בעיר. "הקורונה היא מחלה שמנצלת פגיעות פיזיות שנגרמו מאי-שוויון", היא אומרת, ומספרת על המת הראשון מקורונה בקרב הילידים, אלווניי חיריאנה בן ה-15, שסבל עוד לפני המגפה ממלריה ומתת-תזונה.
"בולסונארו לא אמר שום דבר לגבי האוכלוסייה הילידית מתחילת המגפה", כתבה דיניץ במאמר, "והם בטוחים שהוא משתמש בה כדי לחסל אותם". לדבריה, "אלווניי חיריאנה מת כי הוא היה נער ילידי בברזיל. הקורונה רק האיצה את מותו".
בימים אלה חוקרת דיניץ את המשמעות של "בית" בתקופה של מגפה. בעיקרון הבית הוא המגן החזק ביותר מפני קורונה, אבל לא עבור כולם. אמריקה הלטינית ראתה עלייה דרמטית במספר הנשים הנרצחות בבית בתקופה הזאת. "בנוסף, נשים נסמכות זו על זו כדי לשרוד בחיים האלה, בעיקר נשים פחות מבוססות. בידוד גוזל מהן את זה. בידוד של הסבתות מעמיס על האימהות, ואם לא מאפשרים להן לעזור אחת לשנייה עם הילדים, מתקבלים מצבים קיצוניים. אין להן אפשרות לקחת בייביסיטר. זה דוחף אותן או לעוני או לסיכון לעצמן ולילדים שלהן".
בחשבון האינסטגרם החדש יחסית שלה, דיניץ מספרת בכל יום סיפור על אישה שנפטרה מקורונה. "החדשות מדברות רק במספרים, אז יצאתי לראות מה אני יכולה לומר, תוך התמקדות כל פעם באישה אחת. בעקבות הבחירה הזו, לראשונה אני יוצרת קשר עם נשים שלא מדברות על פמיניזם. זו הפעם הראשונה שנשים כאלה מוכנות לשוחח איתי. זו הפעם הראשונה שבה הן אומרות לי ‘אלוהים יברך אותך'".
גרונה של דיניץ נחנק שוב. הנשים המברכות אותה יודעות שהיא גלתה מברזיל ומהי הסיבה לכך. "גם הנשים המבוגרות יחסית מתחברות לסיפור שלי, למחאה שלי. נפתחת לראשונה דלת לשיחה אחרת. ומה התפקיד של חוקר אם לא להתחיל שיחה".
הקורונה תשנה משהו גם בטיפול בזיקה?
"יש כאן הזדמנות לשינוי. הראיה לכך היא השיח החדש בארה"ב. אנחנו מדברים היום על אי שוויון בדרך אחרת לגמרי מכפי שיכולנו לדמיין אפילו בינואר או בפברואר. אני מרגישה שלמרות שהמחאות בארה"ב עוסקות בהבדלים גזעיים וכלכליים, בהמשך גם המגדר יהיה במרכז. האירועים האחרונים מראים עד כמה אנחנו צריכים לסבול כדי להשתנות.
"כשאנחנו לא סובלים, הפריבילגיות שלנו גורמות לנו להשלים עם אי-שוויון. המחאה הזו נובעת מכך שכולנו הרגשנו חוסר אונים, אבל חלקנו הרגישו את זה חזק יותר. אני מאוד מקווה לראות שינוי כעת ואני לא חושבת שתהיה לנו הזדמנות נוספת טובה יותר במהלך חיינו. המחאה היא בארה"ב, אבל אני שומעת שגם בברזיל מדברים היום אחרת.
"האנשים הנוראים הללו (מנהיגים במדינות רבות בעולם - ג"ו) עושים לנו קולוניאליזציה על ידי פחד. גם אותי ניסו להשתיק באמצעות פחד אבל לא הושתקתי. הם מנצחים בזמן האחרון אבל אולי זו נקודת מפנה".
מבולסונארו אין לה ציפיות רבות. "אני הגולה הראשונה מברזיל, אך אני בטוחה שיהיו עוד, כי הוא הכריז מלחמה על זכויות האזרח".
מה יידרש כדי שתחזרי לברזיל?
"אני לא יכולה לחזור כרגע לברזיל. אני במקום מוגן, אבל זו לא בחירה. אני מקווה שאצליח לבקר בישראל לפני שאבקר בברזיל, כדי לקבל את פרס דן דוד. אני לא יודעת מי מינה אותי, אבל זה ריגש אותי ונתן לי המון כוח לחשוב שמישהו בישראל מכיר בתרומה שלי".