שרת התחבורה מירי רגב הודיעה ביום א' כי בכוונתה להגיש תיקון חקיקה, שיביא ליצירת בסיס נתונים על מחירים בפועל של כלי רכב משומשים. על פי ההצעה, יחויבו מוכרים ורוכשים של רכב משומש לדווח על מחיר העסקה בעת העברת הבעלות עליו. הנתונים יוזרמו על ידי רשות הדואר לאתר אינטרנט חינמי, שיוקם על ידי משרד התחבורה או גוף חיצוני, שבו יקוטלגו הנתונים ויוצגו על פי מודל הרכב ותת הדגם, שנת ייצורו ואופי הבעלים הקודמים: פרטי, חברת החכר וכו'.
במשרד התחבורה אומרים כי "המאגר ייצור ודאות מוחלטת בעסקאות היד השנייה ויאפשר לרוכשי רכבים יכולת מיקוח גדולה מול מגרשי הטרייד-אין והסוחרים תוך יצירת תחרות בשוק מחירוני הרכב".
הרעיון לייסד בסיס נתונים לרכב משומש בפיקוח ממשלתי אינו חדש. הוא הופיע כבר ב-2012 כחלק מהמלצות הליבה של "דוח הוועדה להגברת התחרותיות בענף הרכב", שנודעה גם בשם "ועדת זליכה".
וכך כתבו אז חברי הוועדה בהתייחס לאינטרסים העסקיים של המחירון הקיים: "המבנה העסקי כאמור יוצר ניגוד אינטרסים. המפרסמים המהותיים במחירון הם חברות קשורות בענף הרכב (חברות ביטוח, חברות ליסינג, סוחרי רכב וכיו"ב), ויש להם אינטרס להשפיע על מחירי המכוניות המשומשות, לפי שינויים בענף. מחירון הרכב הפרטי נתפס כמקור אמין ואובייקטיבי ועלול לנצל זאת כדי לקבוע קביעות לא אובייקטיביות כגון מחירים מוטים. בעיה זו מתחזקת עוד יותר בהיעדר תחרות בתחום המחירונים".
הוועדה המליצה שמשרד התחבורה יקים מאגר מידע ציבורי של מחירי רכב. המאגר יוקם במיקור חוץ תחת חוק חובת המכרזים. מאגר זה יתבסס על הצהרה משותפת של הקונה והמוכר בכתב של נתוני עסקאות רכב משומש, שידווחו במעמד העברת הבעלות בין המוכר לרוכש. למרות חשיבות הנושא ולמרות הגישה הלוחמנית של משרד התחבורה באותה עת, ההמלצה הזו נעלמה חיש קל.
האם הרעיון הזה יותר רלוונטי היום משהיה לפני שמונה שנים? התשובה מורכבת משני חלקים: צורך וישימות.
משבר הקורונה חשף את הפערים
הצורך במחירון אובייקטיבי ואמין רלוונטי היום יותר מתמיד. בעשור החולף שוק הרכב הישראלי התרחב והשתכלל, מספר עסקאות היד השנייה נסק מעלה וכך גם הערך הכלכלי המצרפי, שתלוי באותו מחירון: עסקאות מכר, ביטוחים, שערוכי ביטחונות של לקוחות פרטיים כנגד שעבוד הרכב והערכות שווי המלאי של חברות ציבוריות בענף, שנגזרות במידה רבה משווי צי המשומשות שבבעלותן. בהערכה זהירה מדובר על למעלה מ-20 מיליארד שקל בשנה, כולל שווי ציי הליסינג.
אבל בזירת המחירונים לא השתנה מאום. מחירון "לוי יצחק" הוא עדיין התנ"ך הלא רשמי של ענף הרכב, ניגודי האינטרסים המסחריים שציינה הוועדה עדיין קיימים והפער בין מחירי המחירון הרשמיים לבין המחירים בפועל, שבהם נתקלים כיום לקוחות פרטיים שרוצים למכור/לקנות רכב משומש, גדול מתמיד.
הוכחה טובה לכך ראינו במשבר הקורונה, שבו שוק הרכב החדש והמשומש, על כל הנגזרות, ספג מהלומה קשה. היצע הרכב המשומש, בעיקר מהשנתונים האחרונים, זינק בעת שלקוחות שהכנסתם נפגעה כמו גם חברות ליסינג, חברות השכרה ואפילו יבואני רכב ניסו לגלגל לשוק "מלאי מצוקה", שחלקו הוא כלי רכב, שהוחזרו על ידי לקוחות מוסדיים או על ידי לקוחות חדלי פירעון.
מאידך הביקוש לרכב משומש, כמו כל אספקט של המשק, התרחק מתקופת השיא. אבל ההשתקפות של המשבר במחירונים הרשמים נותרה מינורית.
גם חברות ליסינג, שערך מלאי המשומשות שלהן מהווה בטוחה של מיליארדים להר של מינוף ושעבודים, נשמו לרווחה כאשר המחירון שימש בתור "בלם זעזועים" וחזרו בדו"חות שלהם על אותה מנטרה: "לא מצאנו מקום להפחתת ערך חריגה". בקיצור, השוק עדיין נשלט על ידי השחקנים הגדולים.
משימה בלתי אפשרית לביצוע?
למרבה הצער גם הישימות של "מחירון ממשלתי" כזה אינה גדולה יותר כיום משהייתה לפני עשור. מטבע הדברים מקור המידע העיקרי שנדרש לגיבוש מחירון אובייקטיבי כזה הוא הדיווחים של לקוחות, שמבצעים עסקאות מכירה/רכישה של רכב משומש.
במקרה של לקוחות פרטיים מדובר בפלישה לצנעת הפרט ואין כל דרך לוודא שהם הנתונים המדווחים אכן אמינים במיוחד לאור העובדה שחלק לא מבוטל מכ-600 אלף עסקאות הרכש/מכר השנתיות של משומשות בשוק הישראלי מבוצעות במזומן.
בנוסף, חלק דומיננטי מאותן עסקאות מבוצעות על ידי גופי סחר ממוסדים. אמנם אלה עסקאות שמגובות בחשבונית, אך מכיוון שאין דרך משפטית לאלץ את החברות הללו לחשוף סודות מסחריים. סביר להניח, שלרבים מהמוכרים יהיה אינטרס "לנפח" את מחירי המכירה כדי לדחוף מעלה את המחירונים הרשמיים. ממש כפי שנעשה כיום.
ועוד לא דיברנו על העלויות של הקמת אופרציה מורכבת, שתצטרך לאסוף ולעבד כל חודש מאות אלפי נתוני עסקאות על אלפי דגמים, תת-דגמים וגרסאות אבזור שונות ומשונות ועוד. איך בדיוק תדע המדינה, או מי מטעמה, האם מחיר הרכב המשומש שדווח בעסקה משקף דפיקות בפח, רעשים מתיבת ההילוכים או תא נוסעים מוזנח? בקיצור, חזרה לנקודת המוצא.
בסופו של דבר המחירון צריך להפוך לקונצנזוס, שמוסכם על ידי כל השחקנים בשוק ובמיוחד על הגדולים. מכיוון שהשחקנים הגדולים ביותר הם חברות הביטוח וסוחרי הרכב, שהשיטה הקיימת משרת אותם בצורה מיטבית, סביר להניח שהציבור הרחב ייאלץ ליישר איתם קו. המוכר יוכל אולי לדרוש על רכבו "מחיר מחירון ממשלתי", אבל כשיבוא לבטח את רכבו, למכור אותו בטרייד-אין או לשלם את ערך הגרט בעסקת ליסינג פרטית - יהיה מי שיחזיר אותו אל זרועות "מחירון לוי יצחק".
