גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

מהגרת עבודה בהודו עובדת מדידת חום כדי לקבל אישור לעלות על רכבת בחזרה לביתה / צילום: Channi Anand, Associated Press

הנה נתון פתיחה מדהים מדיליפ ראטהא, הכלכלן הבכיר לענייני הגירה של הבנק העולמי: שביעית מאוכלוסיית העולם, מיליארד בני אדם, הם מהגרים, במובן הזה שהם חיים ועובדים מחוץ לאזור מגוריהם הקבוע. 272 מיליון עובדים מחוץ לגבולות ארצם, 760 מיליון היגרו לאזור אחר בתוך ארצם.

הם שולחים כסף הביתה. הרבה מאוד כסף. בשנה שעברה, בפעם הראשונה, יותר כסף נשלח בידי מהגרים (554 מיליארד דולר) ממה שהושקע בידי זרים (540 מיליארד דולר). הסכום הזה מאשר את מה שהיה ידוע: העברות כספים (באנגלית, remittances) נעשו פקטור מרכזי בחייהן של ארצות עניות, או "מתפתחות", באסיה, באפריקה, באמריקה הלטינית וגם בחלקים של מזרח אירופה.

האיטי ונפאל הן המקרים הקיצוניים. הראשונה היא הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי, האחרונה היא הענייה ביותר באסיה (מחוץ לאזורי המלחמה של אפגניסטן ותימן). שליש מהתוצר המקומי הגולמי שלה כל אחת מהן תלוי בהעברות ממהגרים.

אין זה מן הנמנע שהשיא של כל הזמנים שייך לטג׳יקיסטן שבמרכז אסיה. ב-2013, העברות כיסו 42% מן התמ"ג שלה. אבל מאז, בהשפעת המשברים הכלכליים ברוסיה, ארץ היעד של רוב המהגרים הטג׳יקיים, המספרים פחתו בהרבה.

שליש התמ"ג בנה בתי רעפים

התוצאות ניכרות בכל מיני אופנים. למשל, אם תטיילו יום אחד, לאחר החיסון, באזוריה הכפריים של נפאל, תוכלו לגלות בתי רעפים נאים, שתיים-שלוש קומות, מרפסות הדורות וגדרות מסוגננות.

איך זה ייתכן, בלב עוני ומחסור? זה כסף מן המפרץ הפרסי, יסבירו לכם המקומיים. ההעברות מילאו תפקיד מרכזי בצמצום העוני בנפאל, מ-42% ב-1995 ל-25% ב-2011 על פי נתוני אתר הסי.איי.אי.

לפי כלכלן הבנק העולמי ראטהא, בערך ב-60 ארצות, העברות הכספים שקולות כנגד 5% של התוצר המקומי הגולמי השנתי. באחדות, הן שקולות כנגד שליש התמ"ג, כמו נפאל הנ"ל. מעניין שזה המצב אפילו בקזחסטן, ארץ עשירת-נפט. מפתיע פחות שזה המצב בסומליה, או בהאיטי.

2019 הייתה בדרך כלל שנה טובה להעברות כספים. במהלכה, ערב משבר הקורונה, שורה של ארצות ציינו עלייה של 10% ויותר.

כל זה עצר בחריקת בלמים ברבע השני של 2020. בחודש אפריל, הבנק העולמי העריך כי הירידה בהעברות תנוע בין 13% (במזרח אסיה ובאוקיאנוס השקט) עד 27.5% (באירופה ובמרכז אסיה). אפריקה, דרום אסיה והמזרח התיכון יהיו באמצע.

לא-דרושים: מהגרים

כאשר כלכלות נסגרות בכל מקום, מהגרים הם הלא-דרושים ביותר. ראינו המוני מהגרים פנימיים בהודו, שחייהם היו תלויים להם מנגד עוד לפני משבר הקורונה, נאלצים לצעוד ברגל הביתה, לפעמים מאות קילומטרים. עכשיו אנחנו רואים עוזרות-בית אתיופיות מושלכות לרחובות ביירות מאין להן דורש ומאין להן קורת גג.

ב-2019, הודו קיבלה ממהגריה בארצות המפרץ 83 מיליארד דולר, יותר מכל הכנסותיה מיצוא לאירופה או לצפון אמריקה. ההעברות משפיעות על חלקים שונים של הודו באופן לא יחסי.

קחו למשל את קראלה, המדינה הדרומית ביותר של הודו, על שפת הים הערבי. זיקתה למזרח התיכון היא רבת-שנים. היא היחידה בהודו שאפשר לתאר כרב-דתית, עם מיעוט מוסלמי גדול (יותר מרבע האוכלוסייה) ומיעוט נוצרי גדול (כמעט חמישית). פעם הייתה שם הקהילה היהודית הגדולה והעתיקה ביותר בהודו.

בקראלה, הגדולה כמעט פי שניים מישראל, מתגוררים כמעט 35 מיליון בני אדם. כשני מיליון הם פועלים מהגרים בארצות המפרץ. בשנה שעברה, קראלה קיבלה 14 עד 15 מיליארד דולר מהכנסות מהגריה. השנה הסכום הזה יפחת לפחות בשני מיליארד דולר. מה תעשה קראלה אם שני המיליון ירצו לחזור הביתה ואין להם פרנסה במקומות מושבם? לאיש אין מושג.

הפועלים המהגרים מהודו מחזיקים אולי 50 מיליארד דולר בחשבונות בנקים מעבר לים, שאינם נושאים בימים האלה ריבית של ממש. בעצת הבנק העולמי, ממשלת הודו מנסה לעניין את המהגרים האלה באיגרות חוב מיוחדות שהיא תנפיק בשבילם. קוראים להם "אג"ח תפוצות".

עשרה מיליון פיליפינים

בשנה שעברה, פועלים מהגרים בפדרציה של האמירויות, בעיקר מאסיה ומן המזרח התיכון, שלחו 44 מיליארד דולר הביתה. אפשר שההעברות מן האמירויות יפחתו השנה ב-25%. הנפגעת הגדולה ביותר תהיה פקיסטן. היא קיבלה בשנה שעברה 23 מיליארד דולר, סכום השקול כנגד 7.5% של התמ"ג שלה.

ישראלים לא יופתעו לשמוע מה גדולה היא תלותה של הפיליפינים בהעברות של פועלים מהגרים. עשירית האוכלוסייה, בערך עשרה מיליון בני אדם, עובדים מעבר לים. העברותיהם מממנות 10% של התמ"ג.

עד משבר הקורונה, עשר שנים ויותר, ההעברות עמדו בסימן דילוגים: בכל שנה הן עלו בערך ב-7%. לפי ממשלת הפיליפינים, 350 אלף מן המהגרים איבדו השנה את פרנסתם. הממעיטים אומרים שההעברות לפיליפינים יפחתו ב-5%. המרבים חוזים ירידה של 20%.

בונים בתים, אבל לא במולדת

באל סלוואדור הקטנטנה, במרכז אמריקה, מתגוררים כמעט 6.5 מיליון בני אדם. כה עלובה היא, כה צפופה, עניה ומוכת פשע עד ש-1.6 מיליון סלוואדורים עזבו את מולדתם, בדרך כלל לארה"ב, שבה עקבותיהם ניכרים כמעט בכל תחום של עבודת כפיים. סלוואדורים בונים בתים וצובעים אותם, מייפים גנים פרטיים וקוטפים פירות.

העברותיהם מממנות חמישית מן התמ"ג של ארצם. בשנה שעברה הן עמדו על 5.6 מיליארד דולר, מקור ההכנסה העיקרי במטבע חוץ. לשם השוואה, סך כל היצוא הסלוואדורי ב-2019 עמד על 4.8 מיליארד דולר. השקעות זרות ישירות עמדו על 724 מיליון דולר.

נגיף הקורונה הפליא להכות באל סלוואדור. בחודש אפריל פחתו ההעברות ב-40%, מה שהביא את מקבליהן עד סף הרעב ואת המדינה עד סף קריסה כלכלית. יותר אל סלוואדורים נואשים יתדפקו על דלתות ארה"ב, או ינסו להסתנן אליה. ממתינה להם קבלת פנים צוננת עד עוינת.

אגב, ארה"ב היא המקור הגדול ביותר של העברות, בייחוד לאמריקה הלטינית ולים הקריבי. ב-2018, העברות ממנה עמדו על כמעט 70 מיליארד דולר.

"העברות משככות את העוני"

העברות כספים של מהגרים "משככות את העוני בארצות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית", כתב הבנק העולמי בחודש אפריל, כאשר חזה את "הירידה הגדולה ביותר בהעברות" בהיסטוריה של זמננו.

העברות, הוא הסביר, "משפרות את התזונה, מסייעות בהגדלת ההוצאות על חינוך, ומפחיתות עבודת ילדים במשפחות מעוטות יכולת". ירידה בהעברות תחייב משפחות להקדיש את מלוא אמצעיהן המופחתים למזון ולצרכים מיידיים. הטווח הארוך ייעלם מסדר יומן.

לאן כל זה מוליך את הארצות הנפגעות? חוץ מן התוצאות האנושיות, הכלכליות והחברתיות יהיו אל נכון תוצאות פוליטיות, בייחוד בארצות שנקודת ההתחלה שלהן אינה יציבה.

הבה נתבונן בשתי שכנות דרום אסיאניות, פקיסטן ונפאל. בפקיסטן, הצמיחה השנתית לפני הקורונה עמדה על 3.3 אחוז בלבד. שיעורים היפים לארצות מפותחות אינם יפים לארצות מתפתחות, בייחוד כאלה עם אוכלוסייה צעירה הזקוקה למקומות עבודה. בפקיסטן יש יותר מ-200 מיליון בני אדם. הכנסותיה של ממשלתה היו קטנות מצירוף הריבית שהיא משלמת על חובותיה ומן הפנסיה שהיא משלמת לקיצבאיה.

ממשלתה הדמוקרטית של פקיסטן עומדת על כרעי תרנגולת, וגנרלים תמיד מוכנים להיכנס לנעלי הפוליטיקאים. סין שוחרת עוד השפעה, איסלאמיסטים שוחרים עוד כוח, והפיתוי לעשות משהו רע להודו הוא לעתים קרובות לא ניתן לריסון.

בנפאל, הרחק מתשומת הלב הבינלאומית, מתנהל עכשיו מאבק כוח על השלטון בין סיעות יריבות בתוך המפלגה הקומוניסטית השלטת, אגב בחישה סינית ורטינות הודיות.

במרכז אמריקה, הפיכות צבאיות ומלחמות אזרחים היו פעם לחם חוק. זה פסק בשלהי המאה ה-20, ולמעט מאוד מקומיים יש תיאבון לחזור ולהתחיל. אבל אנחנו יכולים להניח שהיחלשות כלכלית וחברתית תלבה אלימות מאורגנת, שהאיזור הזה חווה זה עשרות שנים. כנופיות מרכז-אמריקאיות הרחיבו את זירות פעולתן אל תוך ארה"ב, והיו אפילו נושא במערכת הבחירות של דונלד טראמפ לפני ארבע שנים. הפעם איננו מרבים לשמוע עליהן, אבל עוד חזון למועד.

ההתאוששות ממשבר הקורונה תהיה הדרגתית. התקווה לרגע יחיד, שבו האור יחזור וימשוך אותנו אל תחילת המנהרה, הייתה לא ריאלית מלכתחילה. זה חל גם על העברות הכספים. הבנק העולמי חוזה שהן יתאוששו בשנה הבאה, אבל הנפילה של 2020 לא תימחק. ב-2021 הוא צופה עלייה של 5.6%, לרמה של 470 מיליארד דולר. אכן, ארוכה הדרך.