שוטרים מסיירים בטיילת ביפו / צילום: Oded Balilty, AP
עם תחילת "משבר הקורונה" בעולם ובישראל, היה ברור שחסר משהו בהתנהלות. מדובר ב"עיצוב התנהגות". אמנם המדינה השקיעה כספים רבים בהרחבת התשתיות הרפואיות, ברכישת מכונות הנשמה, בהגדלת הצוותים הרפואיים ועוד, אבל השקיעה אפס משאבים בעיצוב ההתנהגות של הציבור הישראלי. ראשי המערכת, מראש הממשלה, דרך השרים ועד לבכירי משרד הבריאות, לא הבינו נקודה בסיסית ומאוד משמעותית להמשך המאבק בנגיף הקורונה.
לטענתי, רוב הישראלים אינם עם ממושמע. אם מהיום הראשון להדבקות היו מכניסים למערכת השיקולים של החלטות הממשלה ומשרד הבריאות את ההנחה כי רוב הישראלים אינם ממושמעים, מצבנו היום היה שונה לגמרי מבחינת הקורונה וגם מבחינה כלכלית.
בין היתר, "אסטרטגיית היציאה" התחילה כשעדיין לא היינו בשלים לכך. זאת, כי עדיין לא הוגדרו הכללים החדשים לחיים תחת הקורונה. לא פעלו כאן מספיק לעיצוב ההתנהגות והכללים (המבלבלים) שכן היו, ואלה לא הוטמעו מספיק חזק באוכלוסייה. אסטרטגית היציאה הייתה מהירה מדי ולא התאימה לעם לא ממושמע, והיו בה תקלות רבות.
את ההתעלמות מעיצוב ההתנהגות ראינו בהחלטה לפתוח את מוסדות החינוך בדרך מהירה ולא מבוקרת. כבר במחצית אפריל אמרתי כי "ההיגיון הוא שסוגרים קודם כול את מוקדי ההדבקה הגדולים, תיאטראות, בתי קולנוע, קניונים, וגם בתי ספר וגנים שהם מוקדי ההדבקה הגדולים. ולכן, הם גם אלה שצריכים לצאת אחרונים". אבל הטענה הייתה ש"לא נצא באותו קצב שנכנסנו (להגבלות ולסגר), אלא נפעיל מהר את מערכת החינוך, כי הורים לוחצים לצאת לעבודה".
הבעיה ההתנהגותית הייתה, שכאשר הילדים חזרו לבתי הספר, הם יצאו מסגר, ולא היו מספיק מאומנים לחיות וללמוד בצל הקורונה. התנהגותם עדיין לא עוצבה לחיים תחת הקורונה. אז נכון, שהמטרה הייתה לאפשר להורים לצאת לעבודה, אבל איש לא רוצה לשלם שוב מחיר של חזרה לסגר. על משרד החינוך להכין עכשיו תוכנית לשנת הלימודים הבאה, שתאפשר ללמוד בצל הקורונה.
למשל, להחליט שבשנה הבאה הלימודים יתקיימו במשמרות בוקר וערב. מ-8:00 בבוקר עד 19:00 בערב. הקטנים ילמדו מ-8:00 עד 13:00, והגדולים מ-14:00 עד 19:00. והכול, תוך כדי הסברה והשקעה בעיצוב התנהגות התלמידים, והכנתם ללמידה בצל הקורונה.
נוסף לבעייתיות שבמערכת החינוך, נציין כי אי-הוודאות הכלכלית והביורוקרטיה שלצידה, יצרו אצל אזרחים רבים חוסר אמון בממשל, רבים גם בחרו להיאבק בחרדה הכלכלית תוך הפרת ההנחיות הקשורות למאבק בקורונה. אם החרדה הכלכלית לא תירגע, כל מה שנעשה ייכשל, ולא נצליח להילחם בקורונה. הביורוקרטיה חייבת להיעלם ועכשיו. עצמאים צריכים לקבל מיד תמיכה, ואם יהיה צורך להתקזז בסוף שנת המס, כשיגישו דוחות למס הכנסה.
צריך לפעול להחזרה מהירה של עובדים לעבודה, גם בשיטת המקל והגזר. לתת תמריצים למעסיקים הוגנים, ומנגד להעניש מעסיקים שניצלו את ההזדמנות לפגוע בעובדים. ודאות כלכלית תאפשר לאזרחים להשקיע יותר משאבים במאבק בקורונה, ולהיות יותר ממושמעים להנחיות.
גם בעניין המסכות שמפחיתות הדבקות ניתן לנהוג אחרת. למשל, להחליט על מדיניות שלפיה גם כשלא עוטים את המסכה על כל הפנים נשאיר אותה צמודה, נניח לסנטר. כלומר, גם כשאנחנו לא נדרשים למסכה על הפה והאף (למשל בנסיעה ברכבנו), המסכה עדיין תהיה עלינו. וזה תקף גם לפוליטיקאים, למקבלי החלטות, ולכל מי שמופיע בתקשורת. כשרואים דיונים ואורחים בפאנלים בטלוויזיה, ללא מסכות, המסר מבלבל ומפחית את המחויבות. החובה גם בטלוויזיה לשים מסכה (על הצוואר כשמדברים) תדרבן את הציבור לקחת דוגמה ולהיות ממושמע יותר.
מצבנו היום יותר גרוע מזה שהיינו בתחילת המשבר. ונראה שהקורונה עדיין לא הולכת להיעלם ונצטרך לחיות איתה עוד חודשים רבים. ללא שיתוף-פעולה של הציבור ומשמעת אישית, לא נצליח להתגבר על המצב ולשקם את הכלכלה. בשלב הזה, התנהגות הציבור היא קריטית, וכעת יש לנו עדיין חלון הזדמנויות שהולך ומצטמצם, לעצב את התנהגות הציבור לחיים תחת צל הקורונה. אם וכאשר החלון ייסגר, נגיע לכאוס מוחלט שיוציא את הישראלים לרחובות, ואז הקורונה תהיה הבעיה הפחות קשה שלנו.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית ולכלכלת אושר, בית-הספר למנהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למנהל