דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. אחח, יום שני! מי זוכר היום את יום שני השבוע, שהיה יום רגיל בהחלט, לתפארת הבנאליה ממש, עד שאחר הצהריים פורסמו כצפוי ההנחיות וההגבלות החדשות, שהפכו אותו להיות היום הרגיל האחרון בינתיים. כשאני כותב "רגיל", הכוונה היא לרגיל החדש, זה ברור, את הרגיל הישן כבר כמעט ושכחתי, אף שכמה מהרשתות החברתיות מתעקשות להזכיר לי כל הזמן מה עשיתי ואיפה הייתי היום לפני עשר שנים, חמש שנים, שנה אחת. אני נכנס ורואה את עצמי עושה כל מיני דברים בכל מיני מקומות, אבל כל המעשים, כל המקומות וכל חלומות העולם דוהים מול זיכרון יום שני. אחח, יום שני! אשא אותך בליבי, כמבריח גבול, אל תוך הסגר של הסבב השני, ובאין רואים אשלוף זיכרון-זיכרון ואתנחם בהם כמוכרת הגפרורים הקטנה בשעתה, אבל עם סוף אחר כי בישראל הרי אין מוכרות גפרורים שמתות בקור, זה חרטא.
מה כבר היה ביום שני, מי ישמע. את יום העבודה, שכלל בעיקר שיחות טלפון, בחרתי לעשות בחוץ, ברחובות העיר. הרחובות היו מלאים, אבל החנויות היו ריקות. קפצתי לבית המלאכה הקטן של הנורמלי, חברי הוותיק והטוב. אני קורא לו נורמלי כי הוא לא נורמלי ואין לי מושג למה גם הוא קורא לי ככה. הלכנו לשתות קפה בבית קפה.
תנו לי לספר לכם על החבר שלי, שהעסק שלו, שהסתמך על חנויות בקניונים, שקיים עשורים והחזיק משפחות, קרס לגמרי בקורונה. אף מגישה לא הזילה דמעה בשידור חי בעקבות מצבו. את החבר שלי הנורמלי לא תראו במהדורות, מנתח את מצב הכלכלה או קורא לראש הממשלה לעשות כך או אחרת. גם לא תראו אותו בהפגנות ובמחאות ובשביתות. למעשה, גם אני כמעט ולא רואה אותו, כי הנורמלי קם כל יום עם הנץ השחר ונלחם על הפרנסה כמו אריה, מתזז כמו משוגע, מג'נגל בין עיסוקים. הוא המציא את עצמו מחדש כמאלף כלבים, כמחלק קרח, כמורה, כאני לא יודע מה עוד, וכל זה בלי לנפק אפילו רבע מהתלונות של האדם הבא שתפגשו. כשהוא חוזר הביתה בערב הוא נרדם כמו אבן ולמחרת קם, ושוב. אני לא מזלזל במומחה, במוחה, בשובתת או בפעיל החברתי, כמובן, אבל כשאנחנו יושבים ושותים קפה, הנורמלי ואני, הלב שלי עולה על גדותיו מרוב הערכה והערצה. איזה תעצומות! וזה רק החבר שלי, יש עוד כל-כך הרבה ישראלים כאלה שצריכים לראות שאנחנו רואים אותם.
אנחנו מדברים בהערצה על מיכאל בן זיקרי בן ה-45 שטבע למוות כשהציל בני משפחה מטביעה. גיבור ישראלי. מלבד הסוף הנורא, החבר שלי הנורמלי וכל הישראלים שכמוהו, בכולם יש קצת מהגבורה וההקרבה והאינסטינקט והאנרגיה של מיכאל בן זיקרי ז"ל. גם הם קופצים כל יום למים ומצילים משפחה מטביעה - את המשפחה שלהם.
יודעים מתי כבר לא יכולתי יותר? כשחלי, אלמנתו של בן זיקרי, סיפרה ש"הייתה לו נשמה של ציפור". זה דבר כל-כך יפה לומר על בנאדם.
ב. הראש יכול להתפוצץ מהמחשבה שמעשה הגבורה של בן זיקרי ז"ל ואמירת החרטא של צחי הנגבי יבדל"א התרחשו באותה מדינה, באותו יום וכמעט באותן השעות. עם כל הזעם שמציף אותי, אני מאמין שהדבר היחיד שחשוב זה שעדיין יש לנו יותר בן זיקרי-ם מהנגבי-ם. רק מיעוטם של הישראלים הם פוליטיקאים אטומים ועלובים. לרובנו עדיין יש נשמה של ציפור.
עזבו את הנגבי, הוא מטרה קלה מדי: יושבת הממשלה, על מאות שריה ויועציה, ומחליטה שהאוטובוסים ייסעו בלי מזגן. רק אנשים שבחיים שלהם לא נסעו בתחבורה ציבורית יכולים בכלל לדון באפשרות הזאת ועוד להחליט עליה (ההחלטה אכן בוטלה בעקבות זעקת האנשים עם הרב קו). באמת, כמה רשע ומנותק את/ה צריך/ה להיות בשביל זה? העובדות והעובדים הסוציאליים שובתים, מערך הרווחה בקריסה, אבל בשב"כ חגיגה. הפער בין הדברים שמהם אכפת להם לבין הדברים שחשובים לנו פשוט לא נתפס.
אבל יום שני היה יום טוב. אחח, יום שני! יום רגיל כל-כך. אכלתי פלאפל, עוד לא ידעתי שכל התוכניות שלנו לסופ"שים הקרובים הולכות להתבטל, ותוך כדי שכולי מרוח בטחינה כמו איזו גרסת נגטיב של בלאק פייס, מישהו עם מסכה שאני מכיר התחיל לדבר איתי ולא הבנתי אף מילה, וגם לא יכולתי לענות בפה מלא, ככה שהשיחה זרמה כמו שניתן לצפות.
ג. מאוחר יותר באותו היום, ישבתי על הבר ושתיתי בירה עם חבר. אל תתנו לרצף המפגשים המרשים הזה להטעות אתכם, מדובר בכ-80% ממצבת החברים הכוללת שלי. מאז, כידוע, נסגרו הברים, אף שאחוז הנדבקים במקומות כאלה, הוא זעיר מהזעיר, והישיבה הנינוחה והעצלה כבר קיבלה ממד רבע מיתולוגי. גם אותה אשא בליבי, כמבריח גבול וכו'.
גם כאן לא הייתה דרמה גדולה, או דרמה בכלל, אחר הצהריים רגיל של שיחות מקריות ומשונות עם השוהים האחרים במתקן. זה מה שיחסר. עם החבר שלי אני יכול לדבר מתי שאני רוצה ולשתות בחברתו גם אם כל הברים ובתי הקפה ייסגרו לכמה זמן. אני לא דואג לשיחות שלי עם האנשים שאני מכיר, חסרות לי שיחות עם אנשים שאני לא מכיר. מה יהיה עם השיחות המקריות, מה? איפה עוד אני אמור לפגוש מסעדן שהפך לשיפוצניק ולהיחשף לקשיים ולאתגרים בחפירת בורות באדמה קשה; או לשבת עם מהנדס סקוטי שהגיע לישראל לעבוד על הלביא, וללמוד קצת יותר לעומק על סצנת הלילה בתל אביב של שנות ה-80. מה אני אמור לעשות, להסתובב בקניון ולדבר עם אנשים? לשבת כל היום באינטרנט כמו איזה טמבל? העיקר, לקחתם את הברים ואת מקומות הבילוי והתרבות אף שהם אחראיים לחלק מזערי מההדבקות; רק שלא יהיה קצת כיף וכמובן פרנסה לאנשים, חס וחלילה. הם באמת לא מבינים את עומק הדכדוך והחרדה והזעם בציבור. נראה שאין להם מושג מה עובר עלינו. הם בכלל לא מכירים אותנו ואין להם מושג מה זה בשבילנו להיכנס מחדש לתוך כל ההגבלות. הם לא מרגישים איך שהאוויר נהיה כבד יותר על הכתפיים. אני לא מבין איך זה יכול להיות.
אנחנו משלמים על השחרור והפתיחה המהירים של המשק אחרי הגל הראשון, למרות חוסר התפקוד של ממשלת ישראל - שהתנהגה בערך כמו כל נבחרות ישראל בכדורגל בעשורים האחרונים: מנצחת במשחק הידידות הראשון, נכנסת לטריפ שהיא אלופת העולם, התבוסות לא מאחרות להגיע - ושוב האשמה מופנית כלפינו, האזרחים חסרי האחריות.
ד. אחח, יום שני! היית סתם יום, זה נכון, רגיל יותר מרגיל, לתפארת הבנאליה ממש. טוב שכך - אם לא היית יום רגיל, לא היית היום הרגיל האחרון. לבינתיים. יכול להיות שזו תוצאה של מצב הרוח הכללי. אני כבר לא עורג לנסיעות לחו"ל, להופעות ענקיות. כרגע, מה שהכי בא לי זה סתם יום רגיל.
הרהור: רק אנשים שבחיים שלהם לא נסעו באוטובוס, כמו שרי הממשלה, מסוגלים לקבוע שאוטובוסים ייסעו בלי מזגן.